גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

בנות, עשו חיל - שולחן עורך

גם לימוד התורה הנשי צריך להקדים יראה לחכמה ● לימוד נושאים מעשיים אינו סותר העמקה ● לימודי אמונה הם חכמה עמוקה ולא רק סערת רגשות ● ומה באמת חשבה אימו של עורך 'בשבע' על מעמד האישה.
25/01/07, 13:00
עמנואל שילה

1. אם יהודי חכם ומלומד כמו פרופ' אייזנברג (להבנת דבריי כאן כדאי להקדים ולקרוא את מאמרו בעמ' 28) לא הבין למה התכוונתי בדבריי נגד השאיפה המוצהרת להטביע חותם נשי על הלימוד, אז כנראה שעליי להבהיר את מה שכתבתי. אעשה זאת בעזרת אותו מאמר של חברת 'קולך' שאת מבקריו אייזנברג תוקף.

כותבת אותו מאמר ניסתה להעניק אינטרפרטציה חדשנית, נשית-פמיניסטית, לאגדה המפורסמת על האישה שבליל כלולותיה החזיקה את הנר כדי להאיר לחתנה, בנו של רבי עקיבא, שעסק בתורה כל הלילה.

הכותבת טעתה לא רק בתרגום של מילה ארמית, כמו שכותב אייזנברג, אלא בניסיון מגמתי להציע פרשנות שלפיה החתן הנאור דגל בהנחלת התורה לנשים, ולכן בחר להקדיש את ליל הכלולות להעשרת ידיעותיה התורניות של כלתו. הפרשנות הזאת מנוגדת לא רק לאיך שהאגדה הזאת הובנה לאורך כל הדורות, אלא גם למשמעות המילולית של דברי האגדה, וגם לרוח התקופה שבה אירע המעשה. זו לא טעות תמימה, אלא כזו שנולדה מתוך ניסיון לקריאה מגויסת של אגדת חז"ל, למען הרעיון הפמיניסטי.

הרב יואל קטן אינו זקוק להגנתי, אבל דווקא משום שהוא כותב מאמרים הלכתיים ביחד עם אשתו - יש להניח שאין לו בעיה עם לימוד תורה ישר של נשים, אלא רק עם ניתוח מגמתי ומעוקם של מקורותינו.

2.  פרשנות פמיניסטית מגויסת היא דרך אחת שבאמצעותה נעשה ניסיון להטביע חותם נשי על הלימוד.

דרך אחרת להטביע חותם נשי מבוססת על הדעה כי נפש האישה נוטה לחשיבה שונה ולפרשנות שונה, ותפקידו של בית המדרש הנשי הוא לחדש פרשנויות חדשות מתוך המפגש הנשי המתחדש עם מקורות היהדות. לדעת האוחזות (והאוחזים) בשיטה זו, בית המדרש הנשי עתיד לחדש פרשנויות נפלאות, שהשכל הגברי שעסק בתורה לאורך כל השנים לא היה מסוגל לגלות אותן. דעתי האישית אינה נוחה גם מגישה זו, לפחות לא כשמדובר בנשים שעדיין לא הגיעו למעלת תלמידות חכמים גדולות. בהקשר הזה הזכרתי את נחמה ליבוביץ', שבתחום עיסוקה - תנ"ך ומפרשיו - היתה בשורה הראשונה, אך מעולם לא ניסתה לסלול דרך נשית חדשנית לפרשנות התורה, אלא עסקה בהבנה, ניתוח והסברה של דברי רש"י ורמב"ן, אבן-עזרא ומלבי"ם.

3. הדרך הבעייתית ביותר של לימוד תורה נשי, אשר קרובה בעיניי להיות בגדר של "לומד על מנת לקנטר", היא זו שעוסקת בחקר המקורות לשם הצבעה על הדעות הקדומות של חז"ל נגד נשים ועל קיפוחן המתמשך כביכול במסורת היהדות.

כך למשל, בגיליון כסלו תשס"ז של עלון 'קולך' התפרסם מאמר שביקש להוכיח ממקורות חז"ל וראשונים כי "חכמים ורבנים שונים היו שרויים במצב של עיוורון מלא בכל הנוגע למשמעות האונס עבור נשים. הם נעדרו הכרה בדבר גודל הטראומה, ולא היו מודעים לנזק הנפשי הנובע מפגיעה זו..." לדעת הכותבת הפמיניסטית, מה שיגאל את חכמי התורה מעיוורונם הוא לימוד התורה שלה ושל חברותיה: "מפגש של אישה בעלת מודעות נשית עם טקסט זה, כאשר היא בשלה לבטא בקולה ובזעקתה את זוועת האונס מנקודת ראותה כאישה, יכולה לגאול הלכה זו ממצריה האנדרוצנטריים (שבמרכזם שיקולים גבריים בלבד), ומן המצוקה המוסרית הקשה המתקיימת בה".

האם אפשר להכחיש כי אמירות שכאלה, המתפרסמות בעלון שמחולק בכל בית כנסת, מערערות את האמון בחכמי הדורות ואת המחויבות כלפי ההלכה כפי שעוצבה על ידם?

אינני אומר שאין גברים שלומדים כך. אדרבה, הסגנון הזה הגיע אל השיח התורני הנשי-פמיניסטי בהשפעת מוסדות אקדמיים כמו 'מכון הרטמן' וכדומה. אלא שנדמה לי שבבית המדרש הנשי חסרים ביטויים של התנערות ברורה מהסגנון זה. בישיבות של הגברים ניטש מאבק מר ומחלוקת קשה על הלגיטימיות של דרכי לימוד כמו 'תנ"ך בגובה העיניים' או שיטת הרבדים, אבל סגנון ביקורתי בוטה שכזה הוא מחוץ לתחום גם אצל הנאורים והפתוחים ביותר.

דווקא מי שמעוניין להשיג לגיטימציה ללימוד גמרא של נשים צריך להקפיד על כך שלימודן יהיה בהתאם למסורת הלימוד המקובלת. הלהיטות לבקר ולחדש רק מגבירים את החשדנות כלפי נשים לומדות גמרא.

4. למרות תהייתו של אייזנברג, לי ברור שאפשר למצוא בדורנו תלמידי חכמים שתרומתם לבית המדרש הגיעה ליותר ממחצית תרומתה של נחמה ליבוביץ'. בבית המדרש הנשי עוד אין כאלה. האם כבר נוצר שם משהו דומה למפעל תרגום ופירוש הרמב"ם של הרב שילת? משהו שמשתווה למפעל החשוב של הלכה ברורה ובירור הלכה? במה לבירורי הלכה כמו 'תחומין'? מכוני מחקר הלכתיים כמו 'התורה והארץ' ו'צומת'? האם קמו שם אסכולות שלמות של דרכי לימוד וחשיבה, כמו שיצאו מ'מרכז הרב' בתחום לימודי האמונה ומישיבת 'הר עציון' בתחום לימודי התנ"ך? ואחרי כל זה, בית המדרש הסטנדרטי מתפתח בזהירות ובשמרנות, ואילו בחלק מבתי המדרש הנשיים, ובעיקר בשיח התורני-פמיניסטי הסובב אותנו מכל כיוון, ניכרות מגמות מסוכנות, חדשניות ומהפכניות. על כך ביקשתי להתריע, כמו גם על פער שקיים, לעיתים דווקא אצל נשים שלומדות גמרא, בין המוטיבציה הגבוהה ללמוד לבין חוסר התקדמות ולעיתים אף נסיגה ביישום המעשי של ההלכה. עדיין חיה איתנו אותה מנהלת דגולה ופמיניסטית, שאחרי עשרות שנים שהורים אורתודוקסיים נתנו בה את אמונם ושלחו את בנותיהם ללמוד אצלה גמרא, היא נזכרה לפתע לגלות שהיא בעצם קונסרבטיבית.

מיותר מבחינתי לומר שהיכולת האינטלקטואלית של נשים מאפשרת להגיע להישגים מתקדמים גם בלימוד התורה, אבל אי אפשר להכחיש שהמאמץ הלמדני הנשי עוד נמצא בתחילת דרכו. באווירה של 'העצמה נשית' יש נטייה לגלוריפיקציה של הלימוד הנשי ולהפרזה בהערכת הישגיו. כך למשל, התבטאה במבי שלג בישיבת ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה כי בדורנו יש "נשים למדניות, תלמידות חכמים, שוות בידיעתן ובכישוריהן לא פחות מהרבנים הגברים" (ציטוט מהפרוטוקול). ניסיתי למצוא אישוש לטענה הזאת אצל אחת הנשים הלמדניות המפורסמות, אבל היא הודתה ביושר שהדברים אינם נכונים.

הדברים האלה צריכים להיאמר לא כדי להשפיל ולדכא מישהי, אלא כדי למתן את הדהירה אל החדשנות והמהפכנות, שמאפיינת לא מעט מהנשים הלמדניות, ובעיקר את הפמיניסטיות שביניהן.

בניגוד לדברים שאייזנברג מעליל עליי, אינני אומר לנשים שיישבו במטבח ושם ילמדו תורה לעומק, אלא שאם רצונן לקבל הכרה כתלמידות חכמים אז שקודם כל ימלאו את כרסן בתורה בדרך המסורתית, וגם יוכיחו שהלימוד שלהן מחזק גם את יראת השמיים ושמירת ההלכה שלהן. רק אחר כך ינסו, אם בכלל צריך, לחולל מהפכות.

5. מוזר בעיניי שמחבר המדריך ההלכתי המצוין 'דיני צבא ומלחמה' ממעט בערכם של לימודי הלכה. ברבים מבתי מדרשנו מקובל להקדיש את מיטב שנות הלימוד להלכות שבת, כשרות וטהרת המשפחה. אני מכיר ישיבת הסדר טובה שבה סדרת שיעורים מעמיקים בהלכות לשון הרע ורכילות הם חלק מתכנית שיעורי העיון שנותן אחד מראשי הישיבה לתלמידים בוגרים. גם אני הקטן הקדשתי כמה חודשים ללימוד הלכות לשון הרע בעיון. וכשמדובר בבנות המדרשות, שבאות ללמוד שנה-שנתיים, ודאי חשוב יותר שיעסקו קודם כל בנושאים מעשיים, ולא בסוגיות 'שניים אוחזין בטלית'. על רמת ההעמקה לא דיברתי כלל. גם הלכות שבת אפשר ללמוד בעיון מעמיק ביותר. אגב, גם בנים שבאים ללמוד תקופה קצרה, למשל במכינות קדם-צבאיות, מקדישים את עיקר זמנם ללימודי הלכה ואמונה.

אייזנברג נעלב בשם הנשים על שאני מבקש לכוון אותן ללימודי אמונה, הנחותים בעיניו. אבל בישיבות הזרם של 'מרכז הרב' ובנותיה מוקדשים מיטב המוחות ללימודי אמונה. כמה ראשי ישיבות חשובים, הראשון והגדול שבהם היה הרצי"ה קוק עצמו, אינם מלמדים גמרא בישיבותיהם אלא אמונה. בעיניי, תנ"ך, מחשבת ישראל, מוסר וחסידות הם מקצועות חשובים ועמוקים. האם אייזנברג חולק על זה? האם לדעתו כל הספרים שנכתבו בתחום הזה אינם אלא "דברים מלהיבים ומסעירים ללא בסיס מעמיק"? רק בגמרא יש עומק? אייזנברג מצר על שעוד אין לנו פרופסורית לתלמוד. וכמה פרופסוריות יש לנו לתנ"ך ומחשבת ישראל? ולמה בכלל צריך פרופסורית, מה רע ברבנית?

6. הניסיון לגייס נגדי את אמי ע"ה הוא מכה מתחת לחגורה שהחטיאה את מטרתה. נניח שאמי לא היתה חותמת על המאמר שלי - אז מה? הורינו לא חינכו אותנו על אימוץ עיוור של דעותיהם בכל עניין.

פרופ' אייזנברג, כמו באחד ממערכוני הגשש, מספר לי מי היתה אמי. הוא הכיר אותה כשלמדו יחד באוניברסיטה. למרבה הפלא, גם אני הכרתי אותה. אנשים משתנים במהלך חייהם ולעיתים גם מושפעים מסביבתם. לפעמים גם מהילדים שלהם.

אין ספק שיש נושאים שבהם דעותיי שונות מדעותיה של אמא ע"ה. היא למשל תמכה בחברת נוער מעורבת ושלחה לשם את ילדיה. אני לא.

במאמרי הקודם בנושא לא הזכרתי את אמי אלא בארבע מילים ובדרך אגב, והצגת דעותיה בנושא הפמיניסטי קשורה לדיון באופן קלוש ביותר. אך מכיוון שהנושא עלה, אקדיש כמה שורות כדי להעמיד דברים על דיוקם.

אמא אכן היתה לוחמת למען זכויות הנשים, אבל פעמים רבות שמעתי מפיה את המשפט "אני לא פמיניסטית". היא לא האמינה שאין הבדל בין גברים לנשים, אלא עמדה על זכותן של הנשים לקבל את הצרכים המתאימים להן כמו שהגברים מקבלים את מה שהם זקוקים לו. היא הקפידה לקרוא לעצמה את פרשת השבוע, אבל מעולם לא ביקשה לעלות לתורה. היא הטיפה ללימוד תורה של נשים, אבל לא דיברה על חזון של נשים פוסקות הלכה. כמי שהתחנכה בקיבוץ הדתי היא למדה גמרא ונבחנה לבגרות, אבל את בנותיה שלחה לאולפנות, ולא זכור לי שהציקה לה העובדה שהן לא לומדות גמרא. היא נהגה ליטול ארבעת המינים בברכה, אבל לא התקנאה במונופול של אבא יבדל"א על הקידוש, כמו שהוא לא קבל על כך שדווקא היא מדליקה תמיד נרות שבת. ואכן, היא האמינה מאוד בחשיבות לימוד תורה של נשים להתפתחותן הרוחנית. גם אני. הרי היו לנו נביאות בישראל. 

7. ישבתי מול הלאפ-טופ לכתוב את התגובה הזאת כשמהצד השני של השולחן יושבת אשתי, מחנכת במדרשה לבנות, ומכינה שיעור לנשות האזור. לפניה על השולחן ספר תהילים עם מפרשים ראשונים ואחרונים, ספרי מחשבה וחסידות, וגם, לא תאמינו, גמרא. מדי פעם היא מעלה בפניי רעיון שעולה בדעתה, או שואלת אם מוכר לי מקור שעוסק בנושא מסוים.

לאחרונה חגגנו לה יום הולדת 40. בשיר שחיברתי לרגל האירוע, אשר בוצע בידי מקהלת ילדינו, הזכרנו לשבח את הצטיינותה בלימודים במכללה לבנות, את לימודיה אצל ימימה אביטל (שאולי בעיני פרופ' אייזנברג הם דברים מלהיבים ומסעירים ללא עומק), וגם את חיבתה לאמירת תהילים תמימה אצל הרבנית לאה קוק.

אני לא נוהג לשלוח אותה ללמוד במטבח. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי מפציר בה שתשמור על כוחותיה ותשקיע קצת פחות בבישול ובאפייה.

במדרשת שילת שבה אשתי מלמדת משתדלים לצייד את הבנות בכלים שיאפשרו להן להיות יהודיות טובות יותר. התלמידות מגיעות ללמוד שם במשך שנה-שנתיים לפני שיפנו ללימוד מקצוע, כדי להתחזק באמונתן ובאורח חייהן הדתי. הן לומדות הרבה הלכות מעשיות והרבה אמונה ותנ"ך. מכשירים אותן לחיי משפחה, ומעודדים אותן לא לדחות את נישואיהן. הזרם השקט והקונפורמיסטי הזה הוא כנראה גדול יותר מהזרם הפמיניסטי, אבל עושה הרבה פחות רעש וכותרות.

כמה פעמים בשנה אנחנו באים לעשות שבת עם התלמידות. אנחנו מתארחים בקראוון. כשהבנות שרות זמירות הגברים יוצאים החוצה, ובמהלך השבת כשאשתי מלמדת אני הבייביסיטר של הילדים. אבל אני נושא בעול הזה ברצון, לא רק מתוך שותפות עם אשתי אלא גם מתוך הכרה בערך המוסד הזה והדומים לו.

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שאשתי (שעוד אחטוף ממנה על זה שכתבתי עליה) מאמינה כמוני שאיכותו של לימוד תורה נמדדת קודם כל לפי מידת תרומתו לחיזוק יראת שמיים, אהבת ה' ושמירת הלכה, ורק אחר כך לפי העומק האינטלקטואלי, שגם הוא חשוב כמובן. יראתו קודמת לחכמתו קראו לזה חז"ל.