חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

אוכפים חוק, עוקפים חוק - שופטים ושוטרים

אילו אזרחים היו מסרבים לשתף פעולה עם חוקריהם ומתעלמים מבית המשפט, כפי שעושים השוטרים הברוטליים מעמונה, הם כבר היו עומדים לדין.
25/01/07, 13:00
יאיר שפירא

לטומי לפיד, צר ואויב לבעלי זקנים ופאות בעבר ויו"ר 'יד ושם' בהווה, מזכירות קללותיה של יפעת אלקובי מחברון מראות מעברו האימתני של העם היהודי באירופה. זו אינה הפעם הראשונה שלפיד נתקף באסוציאציות שכאלה, ולכן תמוה שעדיין לא שמענו את התייחסותו אל דו"ח שהתפרסם במלאת שנה לאירועי עמונה.

בדו"ח מופיעה תופעה המכונה 'מסדרון שוטרים'. צעיר בשם איתי דקל סיפר למחברי הדו"ח כי הוא הובל, לאחר הכאה ממושכת באלות, אל עבר מסדרון של שוטרים. מסדרון זה היה הדרך היחידה אל מחוץ לבית, כך שלו ולחבריו לא היתה ברירה אלא לעבור דרכו. במסדרון זה הוכו המפגינים העוברים באגרופים ובאלות. התיאור של דקל עולה בקנה אחד עם עדויות של צעירים וקטינים אחרים ששהו באותו מבנה.

הדו"ח שפרסמו אורית סטרוק ועו"ד חיים כהן מארגון זכויות האדם ביש"ע מכיל 42 עמודים של תיאורים מתומצתים ומחרידים של מעללי השוטרים שנשלחו לרמוס את מה שנתפס בעיני אנשי 'קדימה' כבריקדה היהודית האחרונה בדרך לפינוי מאסיבי ביהודה ושומרון. 

ראוי שהדו"ח ייקרא מראשיתו עד תומו בידי כל מי שחפץ לשמור על חירותו ועל כבודו. וראוי שיימצאו האנשים שידאגו שעותקים מהדו"ח יגיעו לבתי הספר ולבתי הכנסת, ולא רק אל שולחנות העיתונאים וחברי הכנסת.

קצרה היריעה מלפרוש כאן אפילו את מקצתו, ובכל זאת נביא כאן מקבץ קצר של אירועים מדהימים במיוחד. כמו למשל מקרהו של ד"ר אלכסנדר פרובין, רופא משטרתי ששכח לרגע את ייעודו ושבועותיו ונסחף אל תוך חינגת הדם הגדולה שערכו חבריו, התנפל על צעיר שצעק לעבר שוטר והחל לחנוק אותו בשתי ידיו. או סיפורו של מפגין שהזעיק שוטר כדי לעזור לו לטפל בחברו שעינו מדממת. השוטר התלווה אל המפגין, ניגש אל החבר הפצוע ושאל "מי פצוע? זה פצוע?" ואז נתן לו מכות בראשו ובעורפו.
או סיפורו של נתי רום, שלאחר סיום האירועים בעמונה, ראה קבוצת שוטרים מתפללים מנחה בתוך היישוב והתריס לעברם: "למי אתם מתפללים?!" בתגובה הפסיקו השוטרים את תפילתם, נטלו את האלות והכו אותו מכות נמרצות, עד שאחת האלות נשברה.

חלק אחר של הדו"ח, חשוב לא פחות, סוקר (בקיצור נמרץ, יש להדגיש), את ההתנהגות הפלילית שחרגה הרבה מדרגי השטח האלימים, אל דרגי הפיקוד הגבוהים המנסים לכסות על פשעי עמונה. מלבד ההתעלמות התמוהה מצו בית משפט, שבו התבקשו הצבא והמשטרה למסור לידי הסנגוריה הציבורית תיעוד גולמי של האירועים, בשטח נרשם סירוב לשתף פעולה בחקירות השוטרים, ואף עולה חשד להעלמת ראיות.

ח"כ אלדד נענה על-ידי ראש מח"ש, עו"ד הרצל שבירו, כי אין בידי מחלקתו כל חומר הנוגע לאלימות הקשה שננקטה נגדו.  אולם באמצעות הליך משפטי שבו תבע אלדד את מדינת ישראל התברר כי בידי משטרת ישראל אכן ישנו חומר מצולם המתעד את האירוע האלים שבו נפצע אלדד,  וחומר זה אף הועבר לעיונו בעקבות התערבות בית המשפט.

במקרה אחר סירב מפקד יחידת הפרשים של המשטרה לשתף פעולה במהלך החקירה לזיהויו של הפרש שרמס ברגלי סוסו את יהודה עציון. מיותר לציין כי לו אזרח היה מסרב לשתף פעולה בנסיבות דומות, הוא היה נעצר וסביר שאף היה עומד על כך לדין.

הר הבית מחוץ לתחום

במדינה שבה שערוריות אחרונות משכיחות מהומות ראשונות, מצאו זה מכבר שופטי בג"ץ דרך לפרסם פסקי דין נפיצים מבלי לחולל מהומה מיותרת. החלטות דחופות ורגישות ניתנות בזמן אמת. הנימוקים, כך כותבים השופטים, יינתנו במועד מאוחר יותר, מועד שבו איש כמעט אינו מתעניין בהם.

כך, חרש חרש, התפרסמו לאחרונה נימוקי השופטים שדחו את עתירותיהם של אישים דתיים וחרדיים שביקשו מבית המשפט להורות למשטרה שלא לקיים את מצעד הגאווה בירושלים. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, בהסכמת השופט אליעזר ריבלין והשופטת אילה פרוקצ'יה, דחתה את העתירה בפסק דין שגרתי וצפוי העוסק בזכויות אזרח בסיסיות של חופש התנועה וחופש הביטוי, והחידוש היחיד בו – המובא כבדרך אגב – הוא כי לא במהרה יזכו היהודים לזכויות שכאלו בהר הבית.

כרוניקה של שנים הנשמרת בקפדנות היא בקשה של ארגונים יהודיים לעלות ולהתפלל בהר. המשטרה מבטיחה לבדוק את העניין, ומסרבת תמיד מחשש להתפרצות מהומות של מוסלמים. ובית המשפט העליון דוחה את העתירות שמוגשות כעניין שבשגרה, בשל האינטרס הציבורי למנוע מהומות שכאלו.

אשר על כן, טענה שחזרה ונשנתה בכתב ובעל-פה בפני השופטים היא כי עקרון השוויון מחייב כי כפי שלא אושרו בעבר בקשות לעלות להר הבית מחשש לפגיעה בסדר הציבורי, כך יש לדחות את בקשתו של 'הבית הפתוח' לקיום אירוע הגאווה בירושלים, מחשש לפגיעה בחיי אדם.

בייניש לא התעלמה מהטענה, ובחרה להתעמת איתה באופן ישיר שמייתר למעשה את הריטואל המשפטי וקובע תקדים שלפיו דין אחד לזכויות אזרח בכל מדינת ישראל כולה, ודין אחר להר הבית, לפחות עד שיבוא אליהו.

 "ראוי להבהיר כי הר הבית הנו יחיד ומיוחד, שאין בו כדי להעיד על הכלל", כותבת בייניש. "אכן, נקודת המוצא העקרונית הנה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות, וניתן להגביל את מימושן מתוך התחשבות באינטרס הציבורי, לנוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות.

"הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד, והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית ישנה השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית".

סביר להניח שהפסקה הזו תובא שוב ושוב בתשובות המדינה לבית המשפט, בכל פעם שיהודי יבקש לעלות להר ולהתפלל בו.