גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

רק לחילונים מותר - דעות

ליפעת אלקובי כאישה דתית אסור לומר מה שמותר לכל חילוני ברחוב ● שי דרומי העלה לפני השטח בעיה שבוערת בלהבות גבוהות בנגב ● מה קורה למקף בשם המשפחה? ● אין ספק המחשב הוא מכשיר שזקוק ליותר מדי תמיכה.
25/01/07, 13:00
רבקה יפה

"דתיה ועוד משקרת", הטיחו בי ילדי השכונה כשהתקוטטנו, ואני התכווצתי, נושאת על כתפי הקטנות  את כבודו של הציבור הדתי לדורותיו ומורא חילול השם על ראשי. כללי המשחק היו ברורים לנו, קלטנו אותם, דתיים כחילונים, מהאוויר שנשמנו: ילדים חילונים רשאים לקלל, ילדים דתיים צריכים לשתוק. ילדים חילונים מצפצפים על כולם, ילדים דתיים קמים לזקנים באוטובוס, וחסר להם שלא, "זה החינוך שקיבלת בבית ספר הדתי שלך?".

מדינה שלמה התרגלה לקוד מוסרי צדקני, שקובע: חילוני עושה מה שבא לו, והדתי שיתבייש לו. פתאום באה יפעת אלקובי, דוסית עם שביס, ומקללת בסטייל. בלי להסמיק היא מעליבה שכנים ערבים ומוציאה מהפה מילה מגונה. לא ייאמן איך היא מעזה, הדוסית הזו. מתנהגת ממש כמו ישראלי רגיל, כמו שכן עצבני, כמו נהג שחותך, כמו חברי כנסת נכבדים. "מעשיה של אלקובי הם בושה לקודים המוסריים שלנו כמדינה", מצהיר עמיר פרץ, שר הביטחון המעודן שלנו. 

הנגב קרוב מתמיד

במצפה רמון ראיתי פעם אנשים כובלים את הרכב שלהם בשרשראות ברזל לחניה ליד הבית. הבדווים, הסבירו לי, גונבים את הגלגלים, מפרקים את הפגושים, לוקחים הביתה את האנטנות. לא יכולתי להאמין עד שחוויתי בעצמי. באחד החניונים גנבו לי את ההגה מהרכב, ובתחנת המשטרה פיהקו השוטרים, צחקו לתמימותי. "ברוכה הבאה לדרום. כאן גונבים הכול. אין מה לעשות, ואל תגידי בדווים, זו גזענות".

אחר-כך בבית גלשתי לאתר המבהיל www.bedouim.org ונחרדתי לקרוא מה מתרחש בנגב, מה חווים אזרחים ישראלים שמתארים את חייהם בצל טרור, חרדה והתנכלות יומיומית.

אבל זה היה מזמן, ואני ממקום שבתי בבועה התל אביבית רק צקצקתי. עכשיו שי דרומי ירה, וקרום הבועה שלי רועד מההדף. אזור השפלה שבו אני חיה רחוק מהנגב, מגוש קטיף, מעמונה ומשדרות, אבל תחושת השלווה הולכת ומתפוגגת. זה כבר לא מתנחלים, ואני מרגישה איך חוסר הביטחון מתקרב אלי.

מקומו של המקף

לבמאית הסרט הנפלא 'החברות משם' קוראים אביטל ליבנה-לוי. לבעלה, כמה לא מפתיע, קוראים ג'קי לוי. שום ליבנה. הכתבת המוכשרת ההיא מהטלוויזיה נקראת מאז נישואיה סיון רהב-מאיר, אבל הוא, הוא נשאר ידידיה מאיר. כך גם ג'ודי ניר-מוזס-שלום, שבעלה נשאר בדיוק כמו לפני נישואיו, פשוט סילבן שלום.  אז אני שואלת, לא עדיף כבר להחליט אחרי החתונה על שם אחד משותף, שייבחר ביחד ואותו ישאו שני בני הזוג והילדים?

קל לי להבין את מי שמסרבת להיפרד משמה הקודם ולהמירו בשם בעלה, אבל קשה לי להבין את מי שמודעת לנושא ובכל זאת מוכנה לשאת שני שמות וגם להשלים עם ההבדל שנשאר בינה לבינו בהתייחסות ובחוסר השוויון.

נוסיף לכך את המובן מאליו, שהילד שנולד מקבל רק שם משפחה אחד. נחשו איזה. 
 
אנחנו לא גייטס

נראה לכם הגיוני שמכשיר חשמלי ביתי יצריך טכנאי שירות מדי יום? נראה לכם סביר שבנאדם ירכוש מכשיר אלקטרוני שמשווק כ"ידידותי למשתמש", ויתקלקל כל יומיים? הייתי רוצה לראות מישהי שתסכים למכונת כביסה שזקוקה לתמיכה טלפונית יומית או למערכת קולנוע ביתית שזקוקה לשירות טכני על בסיס שבועי. ובכן, זה בדיוק מה שקורה לנו עם המחשב הביתי. חשבתם על כך פעם, שזה לא אנחנו הדבילים, אלא דווקא ביל גייטס ושותפיו, שלא מצליחים לייצר עבורנו מוצרים שלא מתקלקלים?

בכלל לא ברור לי איך מעזים החכמולוגים האלה שעוסקים בתכנות-הפעלה-תמיכה-הנדסה לגחך על השאלות ה'טיפשיות' שאנשים נורמליים שואלים אותם, ועוד להריץ צחוקים במייל על חשבוננו. הלו?! המחשב מיועד לנו, לא לכם. אם אנחנו המשתמשים צריכים לשאול כל-כך הרבה שאלות 'טיפשיות', סימן שהגולם הזה הוא ממש לא מוצלח ולא ידידותי. שמתם לב שאנחנו לא שואלים שום שאלות טיפשיות על המיקרוגל, ה-DVD ומייבש הכביסה?

למזלי הטוב, גר איתי בבית איש מחשבים מקצועי, אבל איך למען השם שורדים כל המשתמשים האחרים שנתקלים בתקלות, וירוסים ונפילות מסתוריות שלוש פעמים ביום?

המחשב שלי דפוק, המערכת שלי תקועה, השרת שלי מנותק, העסק נופל, אני משתגע, פזמון חוזר.

כששאלתי, הבטיח לי טכנאי של בזק שאכן, הוא מגיע למנויים רבים מדי יום ביומו על בסיס קבוע, והוא אפילו לא הסמיק מבושה. תגיד לי, זה נורמלי למכור לציבור מכשיר שרק מומחים יודעים לתפעל?

רמטכ"ל לא מגרש

עיני מרפרפות על אלפי המילים שנכתבו על הרמטכ"ל הבא, מדלגות על קרבות ודרגות, מחפשות משהו, נעצרות בשולי הידיעה, שגבי אשכנזי לא השתתף בגירוש. זה מה שרציתי לדעת. יברכך ה' וישמרך.