גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

01/02/07, 13:41
אבי סגל

על מנת לקבל פרס

בימים אלה, גורמי החוק במדינה עסוקים עד מעל לראש בענייני שחיתות-לכאורה הקשורים לראש הממשלה: המשטרה חוקרת את פרשת המכרז בבנק לאומי, הפרקליטות בודקת את החשד למינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים, ואילו מבקר המדינה אמור להגיש את דו"ח פרשת כרמיה, שהטיוטה שלו נבדקת גם היא על ידי הפרקליטות.

אבל עם כל הכבוד לשחיתות-לכאורה – השבוע בוצע במערכת הפוליטית שלנו מעשה שחיתות שאינו לכאורי כלל, ושמו חוק פרס. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק לעריכת הצבעה גלויה לנשיאות המדינה, הצעה שנועדה לרפד את דרכו של הלוזר הבלתי נלאה לנשיאות. ומי הצביע בעד החוק? כצפוי, חבריו של פרס מהמפלגה (קדימה) ומהתקופה הפליאוליתית (הגמלאים). ומי ניצח על ההליך המושחת של קבלת החוק המושחת בעיתוי המושחת הזה? ראש הממשלה, מר אולמרט.

שום אדם סביר לא יקבל את טענות אנשי קדימה כאילו תמיכתם בחוק היא עניינית ועקרונית, כאילו אין קשר בין חוק פרס לשמעון פרס. אם אכן היה מדובר בעיקרון, יישומו היה נדחה בקדנציה אחת, כדי למנוע לזות שפתיים מוצדקת. אפילו בין התומכים יש המשתמשים בשם התקשורתי 'חוק פרס', ובעצם מודים בכך כי החוק נועד למען אדם אחד. לא, לא פרס - האדם הוא ראש המפלגה שלהם, אהוד אולמרט.

האם במכירת בנק לאומי ניסה אולמרט להטות מכרז ציבורי למען אדם ספציפי? עדיין לא ברור, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה בעניין חוק פרס. האם קידם מינויים פוליטיים כשר התמ"ת? לא ברור, אבל זה מה שהוא עושה באמצעות חוק פרס - מקדם מינוי פוליטי במקום הכי א-פוליטי שיש. האם ראש הממשלה שלנו אשם בעבירת שוחד? ובכן, אם נכונים ציטוטי "בכירים בקדימה" על מתן תיקים לח"כים שיתמכו בחוק פרס - אז התשובה עומדת להיות חיובית. את העבירות שאולי ביצע בעבר בחשאי מתחת לשולחן, הוא מבצע כעת בגלוי ובקול תרועה רמה. 
 
גם אם אין כאן עבירה פלילית - כשלעצמו עניין השווה בדיקה - שחיתות בוודאי יש כאן, כי לא כל שחיתות נמדדת לפי החוק הפלילי. וכאדם מושחת, אהוד אולמרט אינו ראוי להיות ראש ממשלה, בדיוק כפי ששמעון פרס אינו ראוי להיות נשיא. 

תקשורת אוטומטית

נשיאנו הנבצר, משה קצב, יצא במתקפה חריפה על כלי התקשורת. נכון, הוא תקף גם גורמים אחרים, אבל מי אלה המשטרה והיועץ המשפטי לעומתנו, העיתונאים? אבל יש משהו מצחיק בהיעלבות האוטומטית של אנשי התקשורת בכל פעם שמישהו מותח עליהם ביקורת. הרי אם הנשיא אשם בכל המיוחס לו, כפי שחושבים ואומרים וכותבים רוב אנשי המדיה בארץ, ממילא כל מתקפתו אינה אלא טריק תקשורתי, טקטיקה מחושבת של התקפה לצורך הגנה, אז ממה יש להיעלב?

ומנגד, אם התקשורת היא כה מקצועית ונהדרת, אז איך זה שהעיתון של המדינה כותב על הפרקליט של אחת העדות בפרשת קצב: "זאת הפעם השנייה שעו"ד מרוז מייצג קורבנות של עבריינים"? אולי בכל זאת התקשורת רודפת את הנשיא קצב?

החוצפה של ברקוביץ'

בחודש האחרון היו לנו לא מעט מתמודדים ראויים על תואר 'שיא החוצפה': אהוד אולמרט שקרא לנשיא המדינה להתפטר, ראלב מג'אדלה שתקף את כניסת ליברמן לממשלה וכעת יושב לצדו, ערביי שפרעם הדורשים לשחרר את מבצעי הלינץ' בחייל נתן-זאדה, ועמיר פרץ שיודע לספק ביטחון בעיקר לאוזניהם הרגישות של תושבי חברון הערבים.

והזוכה היא: טם טררם, ליאורה גלאט-ברקוביץ', הפרקליטה המדליפה. השבוע הגישה הגברת תביעה על סך 2.5 מיליון שקלים נגד עיתון הארץ והעיתונאי ברוך קרא, בטענה כי הפרו הבטחה וחשפו את המסמכים שהדליפה בעניין החקירה נגד אריאל שרון בפרשת סיריל קרן. ובאמת, קל להבין את זעמה של גלט-ברקוביץ': קצת אמינות - זה מה שחסר לנו במדינה הזאת. אם אי אפשר להאמין ליהודי, אז למי כבר אפשר להאמין?

תגובתו של ברוך קרא לא איחרה לבוא: "גלאט-ברקוביץ' לא הייתה נחשפת, אם היא לא הייתה מודה בחקירתה שהיא המקור העיתונאי". גם בתגובה הזו יש משהו משעשע עד גיחוך. לי יש תגובה יותר טובה: גלאט-ברקוביץ' לא היתה נחשפת, אם היא לא הייתה עוברת על החוק.    

חמסה עלינו

א. הנה פתרון מדיני אמיתי: אני מוכן לתת את ביתי ועוד עשרים התנחלויות, תמורת הפסד של פרס על חודו של קול בהצבעה גלויה לנשיאות.

ב. אחת משתיים: או שהמתלוננות נגד קצב יחליפו את שמותיהן, או שהתקשורת תעשה זאת. לא ייתכן שעיתוני השבוע ייראו כמו עיתון בית ספר: "א'1, א'2 וא'3 בנות אמרו שמשה משך להן בצמות".

ג. בעצם, אם לכל המתלוננות קוראים א' - זה קצת כמו להגיע למסיבה באותה שמלה, לא?

ד. הנה כותרת מפתיעה מידיעות אחרונות: "הצעת חוק למען הטבע תמנע הגנה על מפוני גוש קטיף". סתם, נראה לכם? הכותרת האמיתית הייתה, כמובן, הפוכה: "הצעת חוק למען מפוני גוש קטיף תמנע הגנה על הטבע". נכון שעכשיו זה מסתדר הרבה יותר טוב?

ה.  37% מתלמידי חטיבות הביניים לא יודעים מיהו חוזה המדינה. האמת, זה הוגן, כי גם הוא לא בדיוק חזה אותם.

יודע את מקומי

כשהייתי בכיתה ד', אם הכאפות שחטפתי באותם ימים לא פגעו בזיכרוני, הייתי הראשון בכיתה שהסתובב עם שעון יד אלקטרוני. הוריי חזרו אז מחו"ל עם השעון החדש, והסבירו לי כי זהו שעון משוכלל של חברה ידועה בשם סייקו, שיכול להראות גם תאריך ושניות. מאוחר יותר, כששיפרתי את ידיעת האנגלית שלי, הופתעתי מעט לגלות כי על השעון כתוב דווקא 'סינקו', וכי בכל יום הוא הראה את השעה המדויקת של מדינה אחרת בעולם. ובכל זאת, היה בכך חידוש אופנתי גדול ביישוב שלנו, והיה לי ברור כי זהו תחילת הסוף של שעוני המחוגים. טוב, הייתי בכיתה ד'.

ככל שעברו השנים, וגילי הביולוגי התקדם ביחס הפוך לגודל המכשירים החדישים, התקשיתי יותר ויותר לעקוב אחר המהפכה הטכנולוגית. למשל, נכון לעכשיו, אני בערך האדם היחיד במדינה שמשתמש עדיין בווקמן. אייפוד בשבילי זה אפוד במבטא חסידי, ואם-פי-4 זה פשוט שם אחר לארגון 'ארבע אמהות'. בביתי לא תמצאו מצלמה דיגיטאלית, מערכת קולנוע ביתית, מדיח כלים או  אפילו מיקרוגל. שלא לדבר על מערכות ניווט, טוחני אשפה, אופי לחם או קולטי אדים, ובטח לא על מכשירים המשלבים הכול יחד.

כל דבר היום הוא דיגיטאלי, לכל מכשיר יש חיבור למחשב – ממערכת סטריאו ועד מברשת שיניים. אבל אני עדיין מתעקש. אני עדיין מקליט במכשיר וידאו, שוטף כלים ביד, קונה לחם במכולת, נוסע באוטו בלי לקבל פקודות "ימינה" ו"שמאלה" וקולט אדים בפרצוף. ותאמינו לי, אני מסתדר לא רע בכלל, למעט הפעם שהגעתי בטעות לאשדות-יעקב במקום לזיכרון-יעקב.

ובכל זאת, מסתבר כי יש לי תקנה. בשבועות האחרונים הזדמן לי להשתמש במצלמת וידאו דיגיטאלית, ולצפות בחומרים המצולמים במחשב. אני מודה, כי מאותו רגע ממש – המצלמה האנלוגית הישנה שלי כבר לא יכולה לספק אותי כבעבר. כל כך קל להתרגל לחידושים, לפינוקים שמספק העולם הממוחשב, עד שהשבוע לא התאפקתי והזמנתי שתי מצלמות דיגיטאליות – סטילס ווידאו - כאילו חיי כבר אינם שלמים בלעדיהן.

עד לרגע זה עדיין לא קיבלתי את המצלמות, אבל אני מחכה בסבלנות. אחרי הכול, אני בטוח שליונת הדואר שלי קשה לסחוב משקל כזה בבת אחת.