גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

את הרגישות הם השאירו לחיזבאללה - דעות

איך זה שדן חלוץ לא סמך על הצבא במלחמת לבנון, שנה בלבד אחרי שזה ביצע באופן מושלם את הגירוש? ● הטרמינולוגיה והלך המחשבה של 'שלום עכשיו' מוטטה את הצבא ● נחום ברנע רואה את סוף הציונות.
01/02/07, 13:41
אליקים העצני

'מעריב' (29/1/07) חושף גילוי מרעיש מדברי דן חלוץ בדיון פנימי בצה"ל: המהלך הקרקעי במלחמת לבנון השנייה התעכב, ופעולות קרקעיות בוטלו – מפני שהרמטכ"ל "לא סמך על הכוחות".

הסיפור הזה תמוה. הלא לפני פחות משנה אותו צבא, תחת אותו פיקוד, תפקד למופת: בדיוק של שעון שוויצרי, בדבקות למטרה, בהצלחה של 100 אחוזים, בנחישות וברגישות! כוונתנו לחזית הדרום, נגד אויב קשה, אכזרי ומתוחכם פי כמה מחיזבאללה – המתנחלים היהודים!

'צבא השלום'

'ידיעות אחרונות' (29/1/07) מדווח מתוך עדותו של הרמטכ"ל היוצא בפני ועדת וינוגרד, שהמטכ"ל הביא בפני הממשלה שתי חלופות: אחת 'מתונה' – "תקיפת תשתיות מוגבלת", כדי "לאותת" לממשלת לבנון, אך "לא להביא להסלמה עם חיזבאללה" (ובעברית עממית: 'ישראבלוף'), והשנייה קשה יותר – תקיפת משגרי טילי הפאג'ר, מתוך הנחה שתקיפה זו תגרור מתקפת רקטות של חיזבאללה "עד לחיפה". חלוץ העיד שהמליץ לדרג המדיני על התגובה המתונה, כדי שלא להגיע "למסלול התנגשות עם חיזבאללה".

לפי הדיווח, היתה בעדותו של חלוץ טרוניה על שר הביטחון וראש הממשלה, שבחרו בחלופת השמדת הטילים, בעלת הפוטנציאל להרגיז את חיזבאללה. וכך הוא מצוטט: "נגררנו לתגובה מול חיזבאללה, ויצרנו מסלול הסלמה במקום מסלול של הרתעה. במקום שנאותת ללבנונים שהם אחראים למצב נכנסנו בחיזבאללה, וקרה מה שקרה... הדרג המדיני פישל ולא הבין מה שהוא מחליט".

יצוין עוד שכולם התנגדו לפעולה קרקעית ודימו לעצמם שהם יוצאים למבצע, לא למלחמה.

אם העדות הזאת של הרמטכ"ל מייצגת את הפרופיל הטיפוסי של צמרת צה"ל בדורנו, אין מנוס מן המסקנה שהרעל המשתק של אסכולת ה'שלום' חדר לא רק לתוך צמרת השלטון האזרחי, אלא הספיק כבר לנטרל גם את מרכז העצבים של המערכת הביטחונית שלנו.

שערו בנפשכם! חיזבאללה פתח באש נק"ל וטילים על היישובים לאורך כל גבול הלבנון, השמיד שני המרים, הרג 8 חיילים וחטף שניים מתוך שטח ישראל, ועדיין הרמטכ"ל, ועימו המטכ"ל כולו, לא ראו בכך עילה למלחמה. להיפך! הם הציעו לתקוף את ממשלת לבנון הפרו-מערבית, חסרת הישע, ובלבד שיתחמקו מהתמודדות עם התוקפן, האויב האמיתי.

האם זאת פחדנות, פשוטה כמשמעה? טייס קרב מצטיין כחלוץ, הייתכן שהיה פשוט מוג לב? יותר סביר להניח שהאידיאולוגיה הממאירה של השמאל – פייסנות בכל מחיר – היא ששברה את עמוד שדרתם של גדולי גיבורינו והפכה אותם לסמרטוטים.

השמאל אוהב לשאול בלעג: "אם לא ילך בכוח, אז ביותר כוח? ואנחנו נשאל על אותו משקל את נושאי המדים שה'שלום' סירס אותם: "אם לא ילך בכניעה אחת, אז בעוד כניעה, מבישה יותר?".

כל הצמרת הצבאית הזאת, שביצועיה (ולא ביצועי החיילים והדרגים הלוחמים!) היו עלובים כל-כך, גילתה בקיץ תשס"ה, נגד אזרחים יהודים, נחישות רבה מאד. את הרגישות היא השאירה לחיזבאללה, שעל אדמתו אפילו לדרוך חששה.

אם תרצו, בשתי המלים הללו מקופלת הטרגדיה כולה: במקום רגישות לבני עמם ונחישות מול האויב, השמאלנים במדים פעלו בדיוק להיפך. וכך הם נראים היום.

וינוגרד ב'

מתוך פרוטוקול ועדת החקירה:

שאלה: מדוע לא הפסקתם את ירי הטילים על העורף הישראלי?

שאלה: מדוע לא הפעלתם לשם כך את צבא היבשה?

שאלה: מדוע אפשרתם במשך שנים את בניית התשתית לירי הטילים, מתחת לאפכם?

רגע! לאיזו ועדת חקירה הכוונה? זו שחוקרת את המחדלים שהיו בצפון, או זו שתחקור את מחדל הקסאמים והפצמ"רים המתנהל עכשיו בדרום, שניהם דומים זה לזה כשתי טיפות דם?!

שימו לב לטרגי-קומדיה הזאת. יושבים וחוקרים את ביזיון המלחמה האחרונה, בעודם תקועים עמוק במחדל גרוע ממנו, כאן ועכשיו.

הצעת ייעול: מדוע לא תרחיבו את סמכויותיה של ועדת וינוגרד, ותטילו עליה לחקור למפרע גם את הכשל שאתם מבשלים לנו בדרום?

מפרכס מי שמפרכס אחרון

נחום ברנע אינו סתם עיתונאי מן השורה הראשונה. האיש קובע מדיניות. פוליטיקאים מתיישרים לפי דעותיו, הוא מבטא ומעצב אורחות מחשבה וחיים, קובע סגנונות. לכן אופייני כל-כך לשכבה השלטת מה שכתב מתחת לתמונה אחת (ידיעות אחרונות, 26/1/07), שבה רואים את אולמרט ופרס חונכים בחבל לכיש יישובים חדשים למגורשי הרצועה. ואלה מילותיו: "100 שנה יישבה הציונות את הארץ, עד שהתעייפה. האזור הזה הוא כנראה הפרכוס האחרון".

לשאלה מהי הציונות הזאת, שזה "פרכוסה האחרון", השיב ראש הממשלה אולמרט באותו מעמד: "אנשים מאמינים, שבאים עם התלהבות, אהבת ארץ ישראל, ועם תחושת שליחות" (מקור ראשון 26/1/07). אף כי הדברים אינם הולמים כל-כך את הדובר ואת אורחותיו, את רוח הציונות הם מגדירים לא רע. ואם נלביש עליהם את הערתו של ברנע, נקבל משפט כזה: פרכוס אחרון של האמונה, פרכוס אחרון של ההתלהבות, פרכוס אחרון של אהבת ארץ ישראל, פרכוס אחרון של תחושת השליחות.

את מה שיישאר לנו, ומאיתנו, אחר תום הפרכוסים האלה כולם, המחישו לנו מנהיגינו האזרחיים והצבאיים בקיץ הגירוש ובקיץ המפלה, ואם תרצו – הכול גלום בדמותו הטראגית של הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד שהצליח להיות 'פוליטיקלי קורקט', ללא שמץ של פרכוס...

אני כותב מקריית ארבע, היא חברון, ובסביבתי אינני רואה 'פרכוסים'. וכך בכל רחבי ההתיישבות, ובכלל במרחבי עם ישראל. ה'עמך' רחוק מעולמן של האליטות השמאלניות, המפונקות, המשועממות ומדושנות העונג, אנשי העולם הגדול שהארץ הזו קטנה עליהם. העולם של ברנע והציונות – עוד נראה מי מפרכס כאן את פרכוסו האחרון...

כמה פעמים בתולדותינו אבחנו בנו חוכמולוגים את 'הפרכוס האחרון'?! עם ישראל אמנם גאון הגולים העצמיים, אך הוא יודע גם לשרוד. יצר הקיום שלו הפתיע תמיד אויבים וידידים.

הבה נאחל לנחום ברנע חיים ארוכים, ומובטח לו שיספיק לראות עוד ועוד 'פרכוסי ציונות' עד בלי די – להנאתו או להוותו.