גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

מצדיקי רשע - דעות

אי אפשר להחשות מול הניסיון לתת לגיטימציה לאלוף יאיר נווה שניצח על הפורגום בעמונה.
01/02/07, 13:41
יהודה יפרח

כף הטרקטור התקרבה באטיות אל מעקה גגו של בית מספר 4. במקביל החלו שחורי המדים לטפס על סולמות בצדדים. בתווך יושב לו נער על משטחי דוד השמש שבגג ומצלם. איש לא הכין אותו למה שעתיד להתרחש...

השחור הראשון גולש אל הגג, מתקרב אליו, מניף את האלה וחובט בראשו בעצמה מהממת. הוא עוקר מידיו את המצלמה ומרסקה בפראות אל קיר הבטון. האלה מונפת שוב וחובטת בראש המדמם, דם ניתז לכל עבר. הנער מנסה להרים את ידיו ולהתגונן, ושחור מדים נוסף הולם בו ומרסק את אמתו הימנית. הראשון שב והולם בראש הפתוח, ושוב, ושוב... רק לאחר החבטה השביעית פנתה לה הרצחנות לתור אחר קרבן אחר.


עמונה לא היתה פליטת קולמוס. החרפה שהופיעה שם אינה צונאמי. אין היא אסון טבע עיוור, והורתה ולידתה לא היתה מחתימתה של היד הנעלמה. מאחוריה עומדים אנשים ספציפיים, דמויות מסומנות. הללו תכננו, יזמו, הגדירו יעדים ומטרות, ובחרו דרכי ביצוע
לסיפור הזה יש אמנם סוף טוב. הבחור עתיד לערוך את חופתו באביב הקרוב בעמונה, אך עדיין אין בזה כדי להאפיל על אחד האירועים האכזריים, הברבריים והמבישים ביותר בתולדות התנהלותו של השלטון הישראלי. השחתת הצלם, האטימות, התהום הניהיליסטית שנפערה תחתינו – כל אלו צבעו בצבעים קודרים את מערכת היחסים שמנהל היישוב היהודי עם הדיקטטורה של ה'נאורות' במדינת ישראל.

נוח לנו לתחם את האירוע הזה בזמן. לסמן 'קאט' לפניו ואחריו, להתרומם, לנער את האבק ולהמשיך בצעידה אל עבר השקיעה כאילו כלום. אך זוהי טעות. עמונה לא היתה פליטת קולמוס אקראית. אירועי עמונה סימנו קצה קרחון, תחילתו של מדרון חלקלק שאלמלא העזנו לעמוד איתנים בפתחו היינו מידרדרים אל עברי פי פחת.

החרפה שהופיעה שם אינה צונאמי. אין היא אסון טבע עיוור, והורתה ולידתה לא היתה מחתימתה של היד הנעלמה. מאחוריה עומדים אנשים ספציפיים, דמויות מסומנות. הללו תכננו, יזמו, הגדירו יעדים ומטרות, ובחרו דרכי ביצוע. 

היד הגלויה

ב' בשבט תשס"ו:

בבסיס האימונים של מג"ב יושבים שוטרי משמר הגבול ויחידת הסיור המשטרתית (יס"מ) בשורות ישרות. דממה משתררת כשאל הרחבה נכנס אלוף הפיקוד ומעביר את הדגשים שלו לתדריך המבצעי של הפעולה. במסגרת דבריו הוא מבהיר: "יש לכם אלות, תדעו איך להשתמש בהם!".

לפוגרום בעמונה היתה תכנית מבצעית כתובה ומפורטת, שירדה אל הפרטים הקטנים ביותר: מטרה, משימה, ניתוח קרקע, כוחותינו, כוחות האויב, כלים ואמצעים, דפוסי פעולה ותרחישי קיצון. היא כללה אימון יסודי לאלפים רבים של חיילים ושוטרים, ואל הכוחות נתלוו יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור שהמתינו בקרבת מקום. ייתכן שהמרכיב היחיד שנעדר ממנה היה הגדרת גבולות הגזרה, תרתי משמע.

על כל המקהלה הזו ניצח אדם אחד: אלוף פיקוד המרכז. אותו אלוף שניצח על הנחשול שהחריב יישובים בצפון השומרון והגלה יהודים מאדמתם, אותו אלוף החתום על צווי הרחקה המנשלים תושבי גבעות רבים מביתם ומפרנסתם.

לגיטימציה לפוגרום

ג' בשבט תשס"ז:

בעיתונות הדתית מפורסמת מודעת תמיכה בלתי מסויגת באיש הנמנה עם האחראים הישירים לפוגרום. בכל מדינה מתוקנת בעולם היתה מזמן מתכנסת ועדת חקירה ומושיבה אנשים שכמותו מאחורי סורג ובריח. ואצלנו, לא די שהדין עם האחראים לפשע לא מוצה, אלא שהם זוכים למודעות תמיכה בגודל עמוד שלם. המשמעות הפשוטה והישירה של פרסומים אלו היא הענקת לגיטימציה לפשעים ציבוריים מהסוג החמור ביותר.

כתושב עמונה, איני יכול להחשות אל מול התרת דמנו, ואל מול מתן הלגיטימציה לעוול ולחרפה שנעשו לנו – במיוחד ביום השנה לאירוע המר והנמהר. כאיש חינוך התביישתי באבדן השיפוטיות נטולת הפניות, ובוויתור על חתירה לבירור 'דין אמת לאמיתו' אשר אמורה היתה להיות נחלתו של כל נושא שם שמים בפיו.

וכבר נזקק לשאלה זו הרב משה פיינשטיין, בתיחסות לרופא שהוחזק בעברות חמורות אך הקהילה היתה קשורה אליו באינטרסים כלכליים ומקצועיים בעלי משקל משמעותי. הרב פיינשטיין מביא דוגמא מחטאם של חכמים שהחניפו לאגריפס המלך: "עברו איסור חנופה שבדבריהם החזיקוהו שישאר במלכותו, ואף אם גם בלא דבריהם היה נשאר במלכותו, מ"מ אסור להחניף בדבר שהוא כהסכמה על מה שנעשה שלא כדין תורה... וזהו עונש החנופה בדבר עבירה שמחניף לחברו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה" ('אגרות משה' אורח חיים ב', סימן נ"א). וכבר כתב החכם מכל אדם: "מַצְדִּיק רָשָׁע – תּוֹעֲבַת ה'" (משלי י"ז).

במיוחד צורם הדבר בזמנים אלו, שבהם נאלצים אנו לגמוע שוב ושוב מקובעת כוס התרעלה של השלטון המונע מאינטרסים זרים של הון ושררה. ימים שבהם שחיתויות ותאוות מגלומניות מכלות כל חלקה טובה, וחקירות פליליות נפתחות כפטריות אחר הגשם. אל לנו לתת דריסת רגל לערבוביה הזו שבין בעלי המאה לבעלי הדעה לחדור אל בתי המדרש ולסמא את עינינו, בבחינת שוחד המעוור עיני פקחים. בל נאבד את המבט הפשוט והבהיר על המציאות במערומיה ובגודלה הטבעי.

מותר ואף חובתו של הדיין למצוא נקודות לזכות. דיון ציבורי צריך להעלות מורכבות ולבחון פנים לכאן ולכאן. ועדיין, לא על כל פשעים יכסה מייק-אפ.

אודה על האמת, הכתיבה הפולמוסית קשה עלי כספחת. ובכל זאת, בהתקרבנו אל ימי "אם החרש תחרישי בעת הזאת" חשוב מאד להציב את גבולות הגזרה המוסריים שלנו, אחרת נמצא את עצמנו מעורבים ביצירת פערים מוסריים חמורים, בטשטוש התחומים ובערבוב עץ הדעת טוב ורע.