חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

נוסחה מנצחת - בגליון השבוע

הוא ברח כילד מגרמניה הנאצית, ואת צעדיו הראשונים במתמטיקה עשה בעזרת אחותו הגדולה ● פרופ' הלל פורסטנברג, מתמטיקאי מוערך בישראל ובארה"ב, וזכה לאחרונה בפרס וולף היוקרתי.
01/02/07, 13:41
יצחק ון לואן

לפני כשבועיים, ביום שני בבוקר, הושמע ברשת ב' ברדיו אייטם קטן על הישג ישראלי גדול. פרופסור הלל פורסטנברג (71), מרצה בחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוכרז כאחד משני הזוכים בפרס וולף למתמטיקה, אחד הפרסים המוערכים ביותר בעולם בתחום זה. הכתב סקר את פועלו של פורסטנברג בתחום המתמטיקה באופן מקצועי ותמציתי. דבר אחד נעלם, או שמא הוסתר במתכוון, מאוזני המאזינים: פרופסור הלל פורסטנברג הוא יהודי חובש כיפה, בוגר ה'ישיבה יוניברסיטי' ועולה ותיק מארצות הברית.


"יש לי זיכרון אחד, מצחיק במובן מסוים, מגרמניה הנאצית. הייתי אז בן שנתיים-שלוש, ואחותי, שהיתה בת שש, עברה אתי ברחוב. בדרכנו הגענו למאפייה אחת שהיתה סגורה, והיה ברור שהיא נסגרה בכוונה. אחותי הסבירה לי שזו 'המאפייה של היטלר', מפני שאמרו לה שהמאפייה נסגרה בגלל היטלר"
ילדות תחת אימת הרייך


הלל פורסטנברג נולד בשנת 1935, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעין הסערה – ברלין, בירת גרמניה הנאצית. אדולף היטלר ימ"ש היה בשלטון מזה כשנתיים.

יש לך זיכרונות מן התקופה ההיא, בתור ילד בגרמניה הנאצית?

"יש לי זיכרון אחד, מצחיק במובן מסוים. הייתי אז בן שנתיים-שלוש, ואחותי, שהייתה בת שש, עברה איתי ברחוב. בדרכנו הגענו למאפייה אחת שהיתה סגורה, והיה ברור שהיא נסגרה בכוונה. אחותי הסבירה לי שזו 'המאפייה של היטלר', מפני שאמרו לה שהמאפייה נסגרה בגלל היטלר.

"אני זוכר גם את ליל הבדולח, או יותר נכון את יום המחרת. גרנו ליד בית כנסת בברלין, ואני זוכר איך הורי, אחותי ואני עמדנו ליד בית הכנסת שחלונותיו נופצו. עמדנו ממש מתחת לחלון המנופץ. זה היה רגע קשה, שבו הבנו שצריך לצאת מגרמניה, ומהר".

בתקופה זו גילו יהודים רבים כי אפשרויות היציאה מגרמניה הולכות ומתמעטות במהירות. אבל במקום להילכד בגרמניה כמו משפחות רבות אחרות, היטיבה ההשגחה העליונה עם משפחת פורסטנברג והיא גורשה משם, כיוון שסבו וסבתו של הלל לא היו אזרחי המדינה.

הלל ומשפחתו שהו באנגליה כשנה וחצי. שם גם התייתם הלל מאביו כשהוא בן ארבע בלבד. אביו סבל ממחלה קשה ושמע שישנה אפשרות לטפל במחלתו על-ידי ניתוח מסובך. תכניתו היתה להתרפא ולעבור לארצות הברית, על מנת למצוא עבודה שם. אבל במהלך הניתוח האב נפטר. בעקבות האסון קיימה אמו של הלל את צוואת אביו והמשפחה לגור בארה"ב, אצל קרוב משפחה שהצליח לברוח מגיא ההריגה עוד לפני עלייתו של היטלר לשלטון. כעבור זמן עברה המשפחה לגור בדירה פרטית בניו יורק, ואימו של הלל החלה לעבוד במפעל לייצור בגדים.

מעתה היה הלל הצעיר תחת השפעתה החינוכית של אמו, והדבר השפיע על כל מהלך חייו עד היום. "אבא בא ממשפחה פחות מסורתית מאשר אמא", אומר פורסטנברג. "אני חושב שלא הייתי ממשיך במסלול שהמשכתי בו – ישיבה ולימודים תורניים – אילו היה חי. אבל מעבר לכך, קשה להעריך איזו השפעה היתה לעובדת פטירתו של אבי על חיי".

בזכות האחות

"ההשפעה הגדולה המתמטית עלי, כשהייתי בגיל הזה, היתה אחותי – שכאמור היתה גדולה ממני בשלוש שנים. כשאני למדתי חיבור היא למדה כפל, ולימדה אותי את מה שהיא למדה, כך שתמיד הייתי 'קצת' מתקדם לעומת יתר הכיתה", אומר פורסטנברג וחיוך על פניו. "זה נתן לי דחף להתקדם עוד יותר וללמוד חומר מתקדם יותר".

מנקודה זו ואילך לא יזכיר פורסטנברג במילה אחת את גאונותו המתמטית הבולטת או את הישגיו המדהימים בתחום. כל ניסיון שלי לנבור בנקודות אלו נתקל בהתנגדות רגישה אך נחושה. פרופסור הלל פורסטנברג מסרב לקחת קרדיט על עבודתו והישגיו – עובדה שרק הגבירה את רצוני להוציא ממנו ולו אמירה אחת בכיוון – ללא הועיל. את כל הישגיו הוא מייחס לעבודת צוות עם חבריו באוניברסיטה.

"כאמור, הושפעתי מאימי ללכת לכיוון מסורתי יותר, ולבסוף הגעתי לישיבה התיכונית שליד ה'ישיבה יוניברסיטי'. שם פגשתי פרופסור בשם יקותיאל גינזבורג, שנעזרתי בו פעם אחת בפתרון בעיה מתמטית. הפרופסור החל לתת לי בעיות ברמה אוניברסיטאית על מנת שאפתור אותן, ובכל פעם שפתרתי בעיה – הוא נתן לי אחת יותר קשה. למעשה, הוא לקח אותי תחת חסותו וסייע לי רבות להתקדם בתחום עוד בהיותי בתיכון, כך שכשהגעתי ל'ישיבה יוניברסיטי' הוא פטר אותי מכמה קורסים, בזכות הידע המוקדם שהיה לי".


"הושפעתי מאימי ללכת לכיוון מסורתי, ולבסוף הגעתי לישיבה התיכונית שליד ה'ישיבה יוניברסיטי'. שם פגשתי פרופסור בשם יקותיאל גינזבורג, שנעזרתי בו פעם אחת בפתרון בעיה מתמטית. הפרופסור החל לתת לי בעיות ברמה אוניברסיטאית על מנת שאפתור אותן, ובכל פעם שפתרתי בעיה – הוא נתן לי אחת יותר קשה. למעשה, הוא לקח אותי תחת חסותו"
למעשה קיבל פורסטנברג מפרופסור גינזבורג הרבה יותר מזה – גינזבורג העסיק את פורסטנברג בתרגום מאמרים, תמורת תשלום כמובן, בנושאים מתמטיים מצרפתית לאנגלית – עבור עיתון לחובבי מתמטיקה שגינזבורג ערך ופרסם באוניברסיטה.

"אבל זה היה קצת מלאכותי, מפני שיותר משהוא היה זקוק למה שעשיתי, אני הייתי זקוק לעבודה כדי להרוויח כסף, ולהזדמנות להתמודד עם בעיות מתמטיות – והוא נתן לי את שתיהן, בתוך האוניברסיטה".

הודות לסיועו ולהדרכתו של פרופסור גינזבורג, שהקים באותם הימים בית ספר ללימודי דוקטורט במתמטיקה ב'ישיבה יוניברסיטי', סיים פורסטנברג את התואר השני באוניברסיטה כשהוא בן עשרים בלבד. ללימודיו לתואר השלישי בחר פורסטנברג באוניברסיטת פרינסטון, בחברת תלמידים שהיו מבוגרים ממנו בשנתיים. "אבל לא הייתי מיוחד מדי בפרינסטון, כי כל מי שהלך לשם היה מצטיין במקום שממנו הגיע".

חתונה בסימן עלייה

מסלול המראתו של פורסטנברג החל לצבור תאוצה. בשנת 1958 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, בתחום התהליכים הסטוכסטיים (=נוסחאות לחיזוי הסתברות של תהליכים בעלי מרכיבים קבועים ומרכיבים אקראיים). בשנת 1964, כשהוא בן 29 בלבד, החל פורסטנברג לעבוד בתור פרופסור מן המניין באוניברסיטת מינסוטה, ושנה אחר-כך עלה לישראל בעקבות אחותו ומשפחתה, והחל ללמד באוניברסיטה העברית – ביתו העיקרי עד היום.

"מלכתחילה לא היו לי תכניות לעלות ארצה", מספר פורסטנברג. "אחותי עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1955 והשאירה למעשה את אמי לבד בארצות הברית. לא ראיתי כריאלית את האפשרות שאמי תעלה לארץ, וכיוון שממילא לא היה לי רקע ציוני במיוחד – חשבתי שנכון יהיה להישאר איתה. ואז פגשתי את אשתי, והיא היתה אחרי שנת לימודים בארץ וכבר נדבקה ב'חיידק העלייה'. כשביקשתי להתחתן איתה, היא אמרה: 'בסדר, בתנאי שנעלה לישראל'.

"לאחר כמה שנים נולדו לאחותי ילדים ואמי החלה לבוא לארץ לביקורים, מה שהפך את אופציית העלייה לארץ לנוחה יותר – כי אמי ממילא ביקרה את משפחתה של אחותי מפעם לפעם. ומהצד השני של האוקיינוס, רמת החיים בשכונה של אמי ירדה מאוד ורמת הפשיעה שם עלתה, כך שאחרי כמה שנים אמי כבר לא התנגדה כל-כך לרעיון העלייה לארץ. עלינו לישראל בשנת 1956, ואמי עלתה כמה שנים אחרינו".

באותה תקופה היתה אופנה של עלייה לארץ בספינה במקום במטוס, דבר שהקל מאוד על העברת החפצים האישיים לארץ ואפשר זמן ביניים לעיכול המעבר בין המדינות. פורסטנברג, שקיבל מלגה מאוניברסיטת מינסוטה לצורך מחקריו ולא נדרש ללמד באותה השנה, בחר באפשרות העלייה בספינה. המשפחה עצרה באנגליה ובצרפת בדרכה לארץ, ובסך הכל ארך המסע מניו יורק לחיפה כחמישה חודשים.

כשהגעת לארץ, כבר הייתה כאן התחלה של מחקר בתחום המתמטיקה?

"ודאי שהייתה. פרופסור אריה בורצקי היה מומחה גם בתחומים אחרים, אבל ייצג את ישראל בתחום ההסתברות, והצטרפתי אליו. הוא גם התעניין בתורה הארגודית, יחד עם פרופסור יצחק כצנלסון – ושלושתנו עסקנו בתחום הזה. התחום הזה התפתח אחרי שהגעתי, אבל לא בעקבותי – אלא בגלל העבודה של שלושתנו יחד, אפשר להגיד".

התורה הארגודית וחיות אחרות


"כבר כשהגעתי לארץ היה מחקר בתחום המתמטיקה. פרופ' אריה בורצקי היה מומחה גם בתחומים אחרים, אבל ייצג את ישראל בתחום ההסתברות, והצטרפתי אליו. הוא גם התעניין בתורה הארגודית, יחד עם פרופסור יצחק כצנלסון – ושלושתנו עסקנו בתחום הזה. התחום הזה התפתח הרבה בזכות העבודה של שלושתנו יחד, אפשר להגיד"
באוניברסיטה העברית מצא פורסטנברג חממה מתאימה למחקריו בתחומים שבהם עסק עד כה בזעיר אנפין – התהליכים הסטוכסטיים והתורה הארגודית, שלפיתוחה הקדישה האוניברסיטה העברית שנת מחקר שלמה (1975), שבמהלכה התאספו מתמטיקאים בעלי שם מכל העולם לירושלים. העבודה של פורסטנברג ועמיתיו בשנים אלו העלתה את מדינת ישראל על מפת המתמטיקה העולמית, ולמעשה הפכה את ישראל למעצמה בתחום. על מנת לשבר את האוזן, נציין רק שהפרסים היוקרתיים בעולם במתמטיקה מחולקים מזה שנים על-ידי מדינת ישראל.

פורסטנברג נחשב כיום לאחד מרבי האמנים של תורת ההסתברות, התורה הארגודית והטופולוגיה הדינאמית. כשאני מבקש ממנו לפרש את המושגים המתמטיים המופשטים, פורסטנברג מגיב כאילו חיכה במיוחד לשאלה הזאת.

"האמת שהתורה הארגודית – התחום שאני עוסק בו – היא תחום המאחד גם את הדינמיקה הדטרמיניסטית וגם את..." וכמו בפרסומת הידועה, אני מתחיל לשמוע אותו עובר לסינית עתיקה ומאבד את ההקשר. פרופסור פורסטנברג קולט מיד שהוא רץ קדימה לבדו, עושה 'אחורה פנה' מהיר ומתאמץ כמיטב יכולתו לעשות סדר בדברים – אבל עבורי, עם ציון הבגרות במתמטיקה שלי (התוצאות שמורות במערכת), כל ניסיון להתעמק במושגים מתמטיים מסתיים בדרך-כלל בכדורים נגד כאבי ראש.

דבר אחד בכל זאת הבנתי מתוך הסברו של פורסטנברג: מסתבר שה'מדעים המדויקים' (כפי שהם נקראים כיום) מכילים בתוכם כמה תחומים אפרפרים ולא כל-כך מדויקים, שבהם ניתן לדבר לכל היותר על אחוזי הסתברות כאלה או אחרים. אחד התחומים הללו הוא, ככל הנראה, תחום התהליכים הסטוכסטיים.

פרופסור פורסטנברג משמש כיום כחבר באקדמיה הישראלית הלאומית למדעים ובאקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב. במרוצת השנים שימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם, בהן סטנפורד, ייל ואחרות. בשנים האחרונות הוא רווה נחת מתלמידיו, המשמשים כיום כפרופסורים באוניברסיטאות השונות ברחבי העולם.

דו"ח על הפרס

ההודעה באינטרנט היתה תמציתית: "שרת החינוך יולי תמיר הודיעה על הזוכים בפרס וולף בפיסיקה ובמתמטיקה ל-2007. הפרס, בגובה מאה אלף דולר בכל תחום, מוענק מדי שנה מאז 1978 לאנשי מדע ואמנים מישראל ומהעולם, על תרומה ייחודית למען האנושות ולמען יחסי ידידות בין העמים, בלי הבדל אזרחות, גזע, צבע, דת מין או השקפה פוליטית" (ראה מסגרת).

ביום שתמיר הודיעה על הזוכים בפרס היו מעייניו של פרופסור פורסטנברג נתונים לביצוע משימה שאינה מתמטית בהכרח; הוא נסע לשדה התעופה על מנת לאסוף את אחיינו. בדרך חזרה לירושלים קיבל פורסטנברג שיחה בטלפון הנייד שלו. על הקו היו בניו, ששמחו לבשר לו כי קראו באינטרנט על זכייתו.

"לא ידעתי על זה כלום. לאחר מעשה הבנתי שבעצם היו אמורים להתקשר אלי ולשאול אם אני מוכן לקבל את הפרס. הייתי באזור הקסטל כשקיבלתי את השיחה, ובתחילה לא הבנתי במה בדיוק מדובר והעברתי את הטלפון הנייד לאחייני, שישוחח עם בני. בינתיים עצר אותי שוטר בשולי הכביש ונתן לי דו"ח על שדיברתי בטלפון בשעת הנסיעה... הוא אמר שזה דו"ח אזהרה בלבד, כיוון שזו הפעם הראשונה שלי. אמרתי לשוטר שהוא צודק במאה אחוזים, נפרדתי ממנו ורק אז שמעתי מאחייני את פרטי הזכייה. כך שכשהבנתי במה מדובר כבר עמדתי עם הרכב בצד הכביש. מאוד התרגשתי. לא מתרגלים לדברים האלה".
 

"היום נהוג לתת משקל רב לאירוע כזה של קבלת פרס. אבל האמת היא שמדען החוקר תחום מסוים ועוסק בבעיה מסוימת, כשהוא מגיע לפתרונה הוא חש סיפוק גדול מאוד. ואם גם עמיתיו יודעים על הישגיו ומעריכים אותו על זה, זה כבר פרס. אז במובן מסוים הפרס הכספי שמגיע לאחר כל זה הוא שולי וכמעט מיותר יחסית לסיפוק האישי ולהערכת החברים למקצוע"
כאשר הדברים באים מאדם כפרופסור פורסטנברג, יש להם משקל מכובד ביותר. פורסטנברג הוא בהחלט בעל ניסיון בתחום קבלת הפרסים, ובאמתחתו נמצאים כבר פרס הארווי (1993), פרס רוטשילד, פרס ישראל, פרס אמ"ת (לאומנות, מדע ותרבות – 2004) ופרס וולף.

"כשאני אומר שהפרס הזה לא היה צפוי וגם לא היה מגיע לי, מאמינים לי רק שהפרס לא היה צפוי", מתנה פורסטנברג את 'צרותיו'. "אבל האמת היא שאני חושב שיש הרבה מתמטיקאים מכובדים שהיו אמורים לקבל את הפרס לפני... למשל אני יכול להעיד על השותף שלי, פרופסור סמייל, שהוא אכן מתמטיקאי מן השורה הראשונה ואף זכה במדליית פילדס למתמטיקאים צעירים. אני לא רואה את עצמי בליגה הזאת".

איזה מבין הפרסים שקיבלת במהלך השנים הוא המשמעותי ביותר עבורך?

"הפרס שאומר לי הכי הרבה, במובן מסוים, הוא פרס ישראל. זה פרס של המדינה. זה אומר לי שהעלייה שלי לארץ תרמה משהו".

הפרס הגדול: סיפוק אישי

חשוב לפרופסור פורסטנברג לציין כי כל הישגיו בתחום המתמטיקה אינם שייכים רק לו. "אם תשאל אותי, אני חייב הרבה לאחרים. החל באחותי, דרך פרופסור גינזבורג, וכלה בחברים שלי כאן בישראל. כמעט בכל דבר שעסקתי בו, עסקתי יחד עם אנשים אחרים.

"היום נהוג לתת משקל רב לאירוע כזה של קבלת פרס. אבל האמת היא שמדען החוקר תחום מסוים ועוסק בבעיה מסוימת, כשהוא מגיע לפתרונה הוא חש סיפוק גדול מאוד. ואם גם עמיתיו יודעים על הישגיו ומעריכים אותו על זה, זה כבר פרס. אז במובן מסוים הפרס הכספי שמגיע לאחר כל זה הוא שולי וכמעט מיותר יחסית לסיפוק האישי ולהערכת החברים למקצוע. אבל מצד שני, ישנם אנשים שדווקא זה חשוב להם יותר.

"כשקיבלתי את פרס ישראל, עמדתי ליד אחד ממקבלי הפרס ושאלתי אותו: 'לא מפריע לך שחבריך למקצוע, שהגיעו לאותם ההישגים, לא זכו למעמד הזה ולהכרה הזאת מצד המדינה?' והאדם הזה, משום מה זה לא הטריד אותו. הוא האמין שהדברים שהוא עשה הם 'משכמם ומעלה'... אני לא מכיר בהבדל כזה בין עבודתי לעבודותיהם של חברי. אני חושב שאם ישנו הבדל כזה הוא קטן מאוד. דווקא הסיפוק הגדול ביותר שלי בעבודה נבע מן העבודה בצוותא עם חברי".

עם כל הסיפוק בעבודה, פורסטנברג אינו מתעלם מהתופעה הקשה של בריחת מוחות מבריקים מישראל לחו"ל. לדעתו, חלק הארי של הבעיה נעוץ בתקציב הלא מספיק המופנה למחקר. "ברור שלמדענים חשוב שיהיו להם מעבדות לצורך עבודתם ומשאבים לניהול אותם מחקרים, אבל זה לא הכל. אני, מבחינתי, מצאתי כאן בישראל את החברה שלי מבחינה מדעית, את קבוצת העבודה שאני זקוק לה. אין מקום אחר שהייתי מוצא בו אנשים יותר טובים, או תלמידים יותר טובים. יש כאן רמה באמת גבוהה, ואני מקווה שהרמה לא תרד... אי אפשר לומר שבאוניברסיטאות בסטנפורד, בייל, או ב-MIT יש רמה יותר גבוהה. אבל לא כל אחד מרגיש כך, וזה דבר מאוד אישי", מסכם פורסטנברג את הסוגיה.

על-פי ניסיונך, מה הייתה ההשפעה של עולי ברית המועצות על המדעים המדויקים באוניברסיטה העברית?

"ההשפעה שלהם הייתה רבה מאוד. אם כי רוב התלמידים לא הגיעו לכאן אלא לאוניברסיטאות אחרות בישראל. המחלקות למתמטיקה בבר-אילן ובבאר שבע הגיעו לאן שהם נמצאות עכשיו הודות לאנשים הבכירים שהגיעו מרוסיה. אבל מה שהיה חשוב לי, שהגיעה אוכלוסיה שלדעתה מקצוע המתמטיקה הוא מקצוע חשוב. זו היתה מסורת בין הקהילות היהודיות בברית המועצות, ומזה אנחנו נהנים מאוד עד היום".

התוצאות אמרו 'דרשני'

כשאני שואל את פרופסור פורסטנברג אם יש לו תחביבים, מלבד העיסוק במתמטיקה הממלא את חייו, הוא מחייך ומשיב: "אני יהודי מסורתי, ואני משתדל לקבוע עתים ללימוד תורה". אבל האמת היא שפורסטנברג עסק בעברו גם בתחומים שעל גבול המתמטיקה, כגון בנושא הצפנים בתנ"ך. כשהתעורר הנושא ונתגלעה המחלוקת בו הוקמה קבוצת מדענים, דתיים וחילוניים, שבדקה את הנושא לעומקו והגיעה למסקנה כי אין ראיה המחייבת או שוללת את הימצאותם של צפנים בתנ"ך.


"למדענים חשוב שיהיו להם מעבדות לצורך עבודתם ומשאבים לניהול אותם מחקרים, אבל זה לא הכל. אני, מבחינתי, מצאתי כאן בישראל את החברה שלי מבחינה מדעית, את קבוצת העבודה שאני זקוק לה. אין מקום אחר שהייתי מוצא בו אנשים יותר טובים, או תלמידים יותר טובים. אי אפשר לומר שבסטנפורד, בייל, או ב-MIT יש רמה יותר גבוהה"
כשפורסטנברג נדרש לנושא הוא בורר את מילותיו כמהלך בשדה מוקשים. "הבדיקות שהובילו לתיאוריה של צפנים בתנ"ך לא נעשו ביסודיות המרבית. יש לי אמון מלא באנשים שעשו את הניסויים הללו, אבל נפלו שגיאות מבחינה מדעית, מבחינת הדיוק וההקפדה על דרך הבדיקה, שבגללן יצאו תוצאות יוצאות דופן שכאלה. אני הייתי חלק מחבורה שניסתה לשחזר את הניסויים הללו אבל בצורה יותר קפדנית – ואז לא התקבלו תוצאות חריגות כל-כך".

פורסטנברג ערך את ההקדמה לספרו מעורר המחלוקת של דורון ויצטום 'המימד הנוסף' בנושא הצפנים בתנ"ך וזכה לתגובות רבות, לא כולן נלהבות. "כתבתי בסך הכל שתוצאות הניסויים שהקבוצה הזאת ערכה אומרות 'דרשני' וצריך להבין אותן. התופעה אכן קיימת, או שצריך להבין איך מבחינה סטטיסטית הגיעו לתוצאות כאלה. אבל הרבה אנשים ביקרו אותי על שכאילו תמכתי בדבר הזה. רוב המתמטיקאים שבדקו את העניין, כולל המתמטיקאים הדתיים, התנגדו לכל העיסוק בתחום וראו בו הבל ובזבוז זמן. כעיקרון, אני לא נגד מציאת ראיות חותכות בתנ"ך לאירועים היסטוריים, והייתי שמח אם אכן היו כאלה, אבל אלו היו הממצאים שלנו כמדענים. אישית, לפלא הוא בעיני שיהיו נסים שיתגלו רק בעזרת מחשב וצפנים שכאלה".

פרס ראשון

פרס וולף הוא פרס המוענק בישראל מאז שנת 1978 למדענים ולאמנים מכל העולם, בגין הישגים מיוחדים במדע ובקידום הידידות בין בני האדם. הפרס נחשב למקבילו הישראלי של פרס נובל, בתחומים שבהם הוא מוענק.

מדי שנה מוענקים חמישה או שישה פרסים בשדה המדע לבעלי הישגים ייחודיים בתחומי החקלאות, הכימיה, המתמטיקה, הרפואה והפיזיקה. בשדה האמנות ניתן הפרס בתחומי האדריכלות, המוזיקה, הציור והפיסול. הפרס בכל תחום הוא בסך מאה אלף דולר. את הפרס מעניקה קרן וולף, שנוסדה בשנת 1976 על-ידי ד"ר ריקרדו וולף – ממציא, דיפלומט ונדבן, ואשתו פרנצ'סקה סובירנה-וולף.

ד"ר ריקארדו וולף, יהודי גרמני במוצאו, גדל וחי בקובה. במשך שנים רבות שקד על פיתוחה של המצאה להפקת ברזל מהסיגים הנותרים בכורי ההיתוך לאחר תהליך ההפקה הראשוני. עם הצלחת מחקרו נוצלה המצאתו במפעלי פלדה רבים ברחבי תבל. בזכות המצאה זו צבר ד"ר וולף הון ניכר.

בשנת 1961, על-פי בקשתו של ד"ר וולף, מינה אותו פידל קסטרו לשגריר קובה בישראל. בתפקיד זה שירת עד שנת 1973, כאשר ניתקה קובה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. עם סיום תפקידו כשגריר החליט ד"ר ריקארדו וולף להישאר בישראל, יסד את הקרן הנקראת על שמו ורכש בית בהרצליה. ד"ר וולף ואשתו נפטרו בשנת 1981, בהפרש של חודש ימים זה מזו (מתוך אתר קרן וולף והוויקיפדיה).