גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

אות מתה בספר החוקים - שופטים ושוטרים

שופטת בית הדין לעבודה זיכתה בעלי עסקים שעבדו בשבת, לאחר שנוכחה כי המדינה לא באמת אוכפת את חוקי המנוחה בשבת ● עד כמה רחוק ילך אדון המגן על כלבו?
01/02/07, 13:41
יאיר שפירא

"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי", כך כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק לאנשי קיבוץ גבע, לאחר שהתוודע להיקף חילול השבת במקום.

"בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו".

את ביאליק ידעו לצטט לפני כחודשיים-שלושה שופטי בית הדין הארצי לעבודה, שהפכו החלטה שניתנה לפני שנים מספר בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. ההחלטה אז קבעה כי קיבוץ אינו בעל זהות יהודית דווקא, ולכן הדין הפלילי בחוק עבודה ומנוחה האוסר עבודה בשבת אינו חל עליו. אך ברור היה לכל כי את הנזק  שנגרם לסטטוס קוו בשנים שחלפו בין פסק הדין של בית הדין האזורי ובין הפיכתו בערעור לבית הדין הארצי אין להשיב. ואם חשב משהו שמילותיהם הנוקבות של שופטי בית הדין הארצי ייתנו רוח גבית למאבק על השבת ועל צביונה של המדינה, לא חלפו אלא שבועות ספורים ושוב יצא פסק דין מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הפעם כזה שמסכל כל אפשרות לאכיפת החוק על בתי עסק המחללים את השבת.

את שורשיו של פסק הדין שזיכה כמה רשתות קמעוניות גדולות מכתבי אישום שהגישה נגדם המדינה, אפשר למצוא בקלות במאבק ציבורי ומשפטי כושל של כמה אנשי עסקים, דתיים וחרדיים, שהתנהל בשנת תשס"ד.

באותה שנה פרסמה רשות שדות התעופה שרשרת מכרזים לזיכיונות יוקרתיים בחנויות הרבות שעמדו להיפתח בטרמינל החדש בנמל התעופה בן גוריון. בעלי עסקים שומרי תורה ומצוות, בעיקר בתחומי התכשיטנות והאופטיקה, הופתעו לגלות כי הרשות מחייבת אותם, על-פי המכרזים, לפתוח את החנויות 364 ימים בשנה. פרט ליום כיפור.
 
בתי המשפט לא נתנו גיבוי למאבקם של אנשי העסקים הדתיים, וגם הציבור לא התגייס בהמוניו לניסיונותיהם הנואשים לעמוד על זכותם שלא לחלל את השבת. על האדישות לקו שומרי המצוות פעמיים: בראשונה, כשנמל התעופה בן גוריון הפך לנקי מעסקים בבעלות דתית, ובאחרונה, בפסק הדין של השופטת אריאלה גילצר-כץ שהתפרסם השבוע.

בפסק דין תקדימי קבעה השופטת כי האכיפה בנושא השבת במדינת ישראל הנה אכיפה סלקטיבית, בלתי שוויונית, ולכן יש לזכות 'מין הצדק' כל חברה או פרט שהועמדו לדין על יסוד אכיפה שכזו.

השופטת הרבתה לדבר ולצטט בזכותו של יום המנוחה בכלל ובשבחה של השבת בפרט, אך טענה כי רשויות המדינה שחקו את החוק עד דק, והוא נאכף בצורה רשלנית, עם צוות פקחים ארצי המונה ארבעה עובדים, תוך מתן היתרים גורפים ההולכים ומתרבים והיתרים פרטיים ללא שיקול דעת סביר ולא פיקוח.

בשנת 1951 ניתנו היתרים כלליים בענפי השמירה, הלולנות, הטיפול בבעלי חיים, האירוח, המסעדנות, המפעלים הרפואיים, מוסדות הטיפול בזקנים או בילדים, אספקת המים, השמשים בבתי הכנסת, המצילים והסדרנים על שפת הים, הכבאים, ספקי הקרח, והעוסקים בעבודות ביוב.

בשנת 1954 ניתן היתר להעסקה בשעות העבודה והמנוחה לעוסקים בקידוח, ובשנת 1960 ניתן היתר למצילים וסדרנים בבריכות שחיה. אחרי מאמצים מרובים קיבלה השופטת את רשימת ההיתרים לשנת 2006, רשימה שנראתה לה כרשימה חלקית בלבד, ובה חברות מענף הטקסטיל, חברות הייטק, חברות תעופה, חברות מתחום המזון וכן גופים ציבוריים כגון משטרת ישראל, רשות שדות התעופה, בנק ישראל, רשות הטבע והגנים ומשרדים ממשלתיים שונים.

מחקירת אנשי משרד העבודה והרווחה עלה כי נוסף לשלל העסקים הנהנים מהיתרים כלליים ופרטיים, החוק אינו נאכף בצפון ובדרום, אלא רק במרכזים הנגישים ליחידת הפקחים הקטנה. אך מפסק הדין נראה שמה שהגדיש את הסאה מבחינתה של השופטת היתה העובדה שבאי כוחם של בעלי הרשתות שהועמדו לדין הצליחו להוכיח כי המדינה נמנעת, משיקולים מסתוריים, לשלוח את הפקחים לנמל התעופה בן גוריון. שם במו ידיה פתחה מרכז מסחרי ענק, שבניגוד לחוק מחויב לפעול בשבת.
 
בראש של הכלב

בית המשפט אינו רק ביתם של הטיעונים המלומדים והראיות מאירות העיניים. על דוכן העדים, ובמקרים אחרים אפילו בכתבי הטענות, מתגלה במלא תפארתה יכולת האדם לסנגר על עצמו, על מקורביו ועל לקוחותיו בטענות יצירתיות במיוחד. ואם זה המצב כאשר אדם מסנגר על אדם, שערו בנפשכם לאן הדברים יכולים להגיע כאשר אדם עומד מנסה לסנגר על כלבו.

לאקי, כלב פתח תקוואי קטן ממדים, ירד בלילה קיצי אחד לטיול קצר עם גברתו. סמוך לביתם הם נתקלו בכלב גולדן רטרווייר גדול ממדים ממוצא אנגלי, העונה לשם סנופ. לאקי היה קשור לרצועה ואחוז ביד גבירתו, אדונו של סנופ לא דקדק עם כלבו, שהתהלך ללא רצועה וללא זמם.

סנופ הגדול התנפל על לקי הקטן ונשך אותו נשיכות קשות. כעבור ארבעה ימי אשפוז בבית חולים וטרינרי, ולאחר שהווטרינרים נואשו ממצבו, הורדם לאקי לעד. גברתו של לאקי תבעה בבית הדין לתביעות קטנות את אדוניו של סנופ על עגמת הנפש שמות הכלב גרם לה ולמשפחתה.

אדונו של סנופ לא התבלבל, וטען כי דווקא גברתו של לאקי היא האשמה בתקרית ובתוצאותיה המצערות. "כאשר הגברת  עמדה מול סנוּפ, היא הסתכלה על הכלב, והעלתה במחשבתה את העימות. היא העבירה שידור לכלב, ובכך הגברת בראה את העימות", טען הנתבע, שהתגלה בבית המשפט כבקיא ורגיל בפסיכולוגיה אנושית וכלבית כאחת.

"היא נכנסה לפחד, וכך העימות התבצע במחשבתה. הכלב סנוּפּ נכנס למערכת הגנה שנראית מבחוץ כמערכת התקפה. בעלי החיים עובדים ברמה של 'מועיל' ו'מזיק', וברגע שהגברת נראתה כמנסה להזיק, הכלב סנוּפּ הגן על עצמו והזיק לכלב לָאקִי".

למרות ההסבר המלומד נטה השופט להסתכל יותר על פשוטם של דברים, ופסק לגברתו של לאקי פיצוי של חמשת אלפים שקלים.