גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

מחיר הבורות הנשית - דעות

הורים יקרים, זה הזמן שלכם להיכנס לתמונה. האם בנותיכן לומדות בבתי הספר שלהן אמונה כי זה קל יותר מללמוד תנ"ך או גמרא? תגובה למאמר המערכת.
01/02/07, 13:41
יהודה איזנברג

קראתי את תגובת העורך, עמנואל שילה, למאמרי שפורסם באותו גיליון (ו' בשבט), ואני חייב לענות בלשונו של שילה: אם יהודי חכם ומלומד כמו עמנואל שילה לא הבין למה התכוונתי, כנראה איני יודע לכתוב.

כתבתי באופן ברור, כי "הגישה המערבבת את התחומים, ורואה כל אישה הרוצה ללמוד תורה כפמיניסטית המאיימת על התורה ולומדיה, ראוי לה שתרד מסדר יומנו. אין קשר בין התופעות. כריכתן יחד גורמת עוול לאישה היהודית, ומטרתה, במוצהר או בטמון – להשאיר את האישה במטבח". כנגד דברים חד-משמעיים אלה כתב עמנואל שילה מאמר גדול נגד הפמיניסטיות, ציטט את במבי שלג ואת 'קולך'. אך לא לזה התכוונתי.


אגדות חז"ל קשות הן. יש דרכים שונות להתמודד אתן. ה'משגיח' והדרשנים עיבדו את האגדה לפי הצרכים החינוכיים. הגברת מ'קולך' עשתה לאגדה מה שעושים דרשנים: הטתה אותה להשקפה שרצתה להביע, מבלי שיש לכך ביסוס טקסטואלי. שמונים אחוזים מן הדרשות החסידיות הן כאלה
לפני שאגע בעיקר, אשיב לכמה פרטים במאמר. שואל שילה: "למה בכלל צריך פרופסורית [לתלמוד], מה רע ברבנית?" התשובה פשוטה: רע מאוד ברבנית. האם תלך לשמוע הרצאה בענייני רפואה מפי אשת רופא? רבנית היא אשת רב. יש בחינות הסמכה לרבנים, לא לרבניות. הדרך היחידה לאישה לציין תואר המשקף ידיעות היא במסלול האקדמי. וחבל שזהו המצב.

עוד כותב שילה: "כשאשתי מלמדת אני הבייביסיטר של הילדים". פליטת קולמוס זו משקפת את הבעיה. בייביסיטר עושים לילדים של השכן. על הילדים שלנו אנו שומרים מכוח חובתנו כהורים. אם אדם הוא בייביסיטר לילדיו, משמע שתפקיד האישה הוא גידול הילדים, ותפקיד הבעל ללמוד, לעשות ולהתקדם, ואז הבעל  'עוזר לאישה' לרחוץ את הכלים (שלכלך בארוחה שהגישה לו).

גמרא ברמה של כיתה ד'

במאמרי התלוננתי על כך שאישה שלמדה בתיכון יוקרתי וסיימה תואר שני בהוראת המדעים אינה מסוגלת לעזור לבנה הלומד גמרא בכיתה ד'.  מה התשובה? "אם רצונן לקבל הכרה כתלמידות חכמים, שקודם כל ימלאו את כרסן בתורה בדרך המסורתית, וגם יוכיחו שהלימוד שלהן מחזק את יראת השמים ושמירת ההלכה שלהן".

מי מדבר על הכרה כתלמידות חכמים? כתבתי והבהרתי שאני מייצג את בתי, שהתלוננה על כך שלא הכשירו אותה להבין גמרא ברמה של כיתה ד' בבית הספר היסודי. האם כל הבחורים הלומדים בישיבות מגיעים להיות תלמידי חכמים ופוסקי הלכה? הם לומדים גמרא, וכל אחד מגיע לרמה שהוא מסוגל לה.

אם אישה רוצה ללמוד גמרא כדי להיות אם טובה לילדיה, מדוע עליה "להוכיח שהלימוד שלה מחזק גם את יראת השמים"? מי יבחן את עוצמת יראת השמים של הנשים? נושא זה כבר הוכרע כאשר הודח רבן גמליאל מן הנשיאות, ובוטל התנאי ש"כל מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש" (ברכות כ"ח, א'). 

שילה מספר שאשתו מכינה שיעורים ולפניה ספרי מחשבה וחסידות, וגם גמרא. השאלה היא אם הוכשרה ללמוד גמרא בלימודיה במכללה, או שהיא מסוגלת לכך למרות לימודיה. אם היא מלמדת מקורות אלה בגלל דרישות מערכת החינוך, או למרות הדרישות הרדודות של מערכת החינוך. מורים טובים מצליחים להגיע להישגים גבוהים, ואשרי תלמידיהם. הבעיה היא כלל המורים וכלל המבחנים וכלל תכנית הלימודים, המרדדים את הידע של הבנות ומפצים עליו בציונים גבוהים.

למי מותר לגייס טקסטים

עמנואל שילה פירט במאמרו את המאמר שעורר סערה, כאשר אחת מנשות 'קולך' פירשה את האגדה על בנו של רבי עקיבא, שבליל נישואיו למד תורה ואשתו אחזה את הנר להאיר לו את הספר. היא פירשה בטעות – כמה נורא – שבנו של רבי עקיבא למד עם אשתו, ולא שהיא החזיקה את הנר והוא למד לבדו.

אגדות חז"ל קשות הן. יש דרכים שונות להתמודד אתן. רבותי בישיבה דילגו על האגדה.  ה'משגיח' והדרשנים עיבדו את האגדה לפי הצרכים החינוכיים. הגברת מ'קולך' עשתה לאגדה מה שעושים דרשנים: הטתה אותה להשקפה שרצתה להביע, מבלי שיש לכך ביסוס טקסטואלי. שמונים אחוזים מן הדרשות החסידיות הן כאלה. אפשר להתנגד לפירוש, למסקנה ולגברת גם יחד. אבל לשרוף בגלל זה דברי תורה ולא למסרן לנשים באשר הן – זה קצת מופרז.
 
הבורות חוגגת

המפתיע בדיון הוא העובדה שהדרישות המקדימות ללימוד תורה, שחז"ל דרשו מכל לומד, הופכות להיות נשק נגד לימוד נשים. האם אצל בנים אין יראתם צריכה להקדים את חוכמתם? האם גברים לא פירשו פירושים של דופי? טענתי  היא שהאופנה החדשה של עיסוק ברוחניות ובנשמה באה על חשבון הלימוד וההבנה.

יום אחד לקחתי 'טרמפ' שתי בנות הלומדות במדרשה בירושלים. הן סיפרו בהתלהבות על לימוד התנ"ך במדרשה, ומתחו ביקורת על שיטת ה'תנ"ך בגובה העיניים'. שאלתי אם הן יכולות לתת דוגמה לשאלה 'בגובה העיניים'. היתה מבוכה, ולבסוף השיבו: "אני עוד לא יודעת, אבל הרב שלי בוודאי יודע". הצעתי את עזרתי: שאלתי שאלות, וביקשתי לסווג אותן ל'גובה עיניים' או 'גובה חז"ל'. מובן שהן נפלו בפח שטמנתי להן: מה שהן חשבו ל'גובה עיניים' היה דברי חז"ל או פרשנים.

ועוד דוגמא: יום אחד הגיעה לשולחני במשרד החינוך תכנית בחינת הבגרות של בית ספר יוקרתי בירושלים. פסלתי את התכנית, למרות שמחבריה היו חברי מן הישיבה. אמרתי: "איך אתם מלמדים בהיקף כה דל? בעיר טעונת טיפוח נבחנים על חומר רב יותר". והתשובה: אנחנו מלמדים יראת שמים, זה גוזל את זמן הלימודים. לזה בדיוק אני מתכוון. אנו מקדשים בורות במסווה של יראת שמים.

אני מסיים בזה את דברי בנושא. ישלימו אותו אחרים: אולי מנהל החינוך הדתי ידווח כיצד מקדמים את ידיעות הבנות בלימודי היהדות; אולי המפקחים על המקצועות ימסרו דיווח לציבור, השולח את ילדיו לחינוך שבניהולם מתוך אמון וביטחון שהכול כשורה בממלכה זו. ואולי מנהלי מכללות ומדרשות ידווחו על עבודתם ועל התוצר שהם מפיקים. נושא זה בנפשנו הוא, וראוי לנו לדעת מה נעשה בו.