גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 228ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

01/02/07, 13:41
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: סיפורו של עץ – פרויקט מיוחד לרגל ט"ו בשבט

האקליפטוס הענק של כפר פינס/ הרב חנן פורת, כפר-עציון

כשמבקשים ממני לדבר על עץ שהטביע חותם על חיי, מתבקש לכאורה שאספר על האלון הבודד בגוש עציון שנותר לפליטה אחרי חורבן והרס ההתיישבות בגוש בתש"ח. אבל סיפורו של האלון ידוע ואינו מיוחד רק לי, ולכן בחרתי בעץ אחר שעשה עליי רושם עז בימי נעוריי. 

כשהגעתי לכפר-פינס, מקום מגורי הוריי עד היום, בהיותי נער כבן 11, גיליתי את עץ האקליפטוס הענק שניצב בלב השדות בין כפר-פינס למשמרות, ועמדתי מולו נפעם. מעודי לא ראיתי עץ ענק כזה. כמדומה לי, לא היה עץ ענק כזה בכל ארץ ישראל כולה מאז ועד היום. אני יכול להעיד שכשניסינו – כמה ילדים מכפר-פינס – להקיפו כשאנו אוחזים ידיים זה בזה, לא יכולנו לו.

אל עץ האקליפטוס הזה היינו שמים את פעמינו בשבתות, ותחתיו התקיימו פעולות של בני עקיבא. ילדים מאוהבים היו חורטים עליו לבבות וחִצים עם שמות. מדי פעם כשהעץ היה משיר קליפה, עמדנו נרגשים והבטנו בקליפה הענקית. הנועזים שבינינו היו מנסים לטפס עליו, אך מעולם לא הגיעו אפילו לשליש גובהו.

לימים, כשגיליתי את שירו של אהוד בנאי 'בלוז כנעני', אותו כתב לזכר מאיר אריאל ז"ל, בן קיבוץ משמרות, מצאתי את האקליפטוס שלנו מככב שם בשלושה בתים. אצטט כמה מילים משיר זה, המעיד עד כמה האקליפטוס הענק עשה עליו רושם, ושיש בו גם דברים נוגעים ללב על מאיר אריאל, שהיה דמות מיוחדת: "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן/ זהו זמן שיגעון/ מהומה עד אין קץ/ ובכל רגע חדש/ פורענות לא עלינו/ והכל חי ברשת הכל מתפוצץ/ ובאופק אחר על אותו דף גמרא/ יושבים כל הלילה אתה ואני/ שלוות עולמים/ פרדס חנה-כרכור/ אקליפטוס ענק/ שורק בלוז כנעני". אין לי ספק שאקליפטוס ענק זה שעליו מדבר אהוד בנאי הנו עץ האקליפטוס של כפר-פינס.

לימים, בגלל שיקולים כלכליים, העץ הענק נכרת, שכן הוא ייבש כמה עשרות דונמים סביבו, והחקלאים שגידוליהם נפגעו החליטו לכרות אותו. הוא נפל בחבטה איומה על הקרקע, כמו ענק שנפל שדוד, ועקירתו עוררה כאב וזעם בקרב חברי כפר-פינס שספדו וביכו אותו עוד זמן רב לאחר נופלו.

אגדת הקטלב הארגמני/ יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל, לשעבר ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל

העץ עליו אספר הוא קְטָלָב שהגזע והענפים שלו ארגמניים. השם העברי ניתן לו בעקבות שמו הערבי – קַתְלבּ: 'קתל' משמעו הרג ו'אבּ' משמעו אבא. הצבע הארגמני של הגזע ושל הענפים הוליד אצל הערבים אגדה, כיד הדמיון המזרחי... מעשה באב שהחליט לקחת לו אישה נוספת, וזו היתה אהובתו של הבן. אצל המוסלמים הרי מותר לשאת כמה נשים. הבן נפגע מאוד, התחמץ לבבו, וכשראה את האב מנמנם מתחת לעץ, רוצץ את גלגלתו. הדם ניתז על העץ, ועד היום העץ הזה מעיד על המעשה הנורא בו בן רצח את אביו בגלל נערה. זו התפישה שלהם.

מעניין לציין בהקשר זה, שבשעה שאצלנו משתמשים ללימוד השפה בשורש הבסיסי פ.ע.ל, בספרי הדקדוק בערבית משתמשים בשורש ק.ת.ל – הרג. אפשר להוציא מזה מסקנות לגבי תפישת חייהם. 

בעקבות האגדה, כשהחלו לתת שמות עבריים לעצי החורש בארץ, מצאו דרך קלה לתת לעץ הזה שם עברי: החליפו את ה-ת' ב-ט'. 

לאחרונה מצאתי בשפלה חנויות של משקאות שבהן ראיתי יינות של יקב שעל בקבוקיו כתוב קטלב, לא מנוקד, ובלועזית: katlav. זה אנדרוגינוס: כותבים בעברית והוגים בערבית. שימוש כזה בשם הערבי הוא "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" – ערבים לא מלשון עֶרב...

ממטיילים שמעתי המצאה נוספת: שם העץ מקורו cut love – כי אחד שאהובתו עזבה אותו התיישב תחת העץ הזה ושלח יד בנפשו, והדם התיז על העץ.

אפשר לראות את הקטלב בגליל ובהרי ירושלים, למשל בהר גיורא, שם יש חורשה של קטלבים אדומי גזע וענפים סביב לקבר שייח'. הר גיורא נמצא בצד הכביש העולה מעין-כרם לנס-הרים. עצי הקטלב שבהרי ירושלים נמצאים בדרך כלל בצלע המדרון.

מוקדש לזכר ידידי אדיר זיק ז"ל.

בדידותה של האלה הזקנה/ צבי גילת, עיתונאי ומחבר מדריכי טיולים

על עץ, כמו על אדם, צריך לדעת מאיזו זווית  להסתכל  כדי לראות אותו במלוא תפארתו. עין צרה תקטין אותו, עין אוהבת תגלה אותו. גם על האלה האטלנטית הענקית, שמעל ציון קברו של רבי טרפון, בעלייה לישוב קדיתא, צריך להתבונן מהזווית הנכונה.

זהו עץ נדיר וקשיש מאוד -  זו אולי האלה האטלנטית הזקנה ביותר בארץ, וגילה נאמד במאות שנים. מבט מרחוק, מהכביש המתפתל העולה אליה, מגלה צמרת רחבה, אדירה ומרשימה. כשמתקרבים יותר, מתגלה גם הגזע הרחב והחם, וקשה לכבוש את הרצון לחבוק אותו. אלה נפלאה, כבדה ואצילה, חרף שנותיה.

"רבי טרפון ארוך בדורו היה" נאמר במסכת נידה (דף כ"ד) ומן הסתם התיאור רומז למעלתו הרוחנית יותר מאשר למימדיו הפיסיים. מי שבנו את ציון קברו הלכו עם הפשט – זהו אחד הציונים הגדולים בארץ, כמעט שבעה מטרים אורכו. המקום המטופח משרה אווירה מיוחדת, שמתעצמת לנוכח השקט של הרי הגליל, אוושת בדי האלה הענקית הסוככת עליו.

גם בבדידותו, ואולי דווקא משום כך, זה מקום חי מאוד.

בתלמוד יש כמה אגדות יפות המספרות על יחסו של רבי טרפון לאימו, והן מופת לקיום מצוות כיבוד הורים. באחת מהן מסופר כיצד האיש הארוך בדורו היה משתוחח תחת מיטתה, כדי שיקל עליה לרדת ממנה. בנקל ניתן לדמות את הציון הארוך שלמרגלות האלה האטלנטית העתיקה, כציור מוחשי של הבן, משטח עצמו תחת שורשיה של אימו.

הרותם שפורח בט"ו בשבט/ נגה הראובני, מייסד נאות קדומים

מבין הצמחים הפורחים בחדשי שבט-אדר יחיד ומיוחד הוא הרותם בשפעת העליצות שהוא מעניק לנחלי הנגב ולאזורי החולות כאשר הוא מתעטף בטלית הלובן של פרחיו.

ב"נחל הרתמים" אשר בנאות קדומים ליד העיר מודיעין ניתן לשמוע את סיפוריו של הרותם בתנ"ך מימי אברהם אבינו ועד לדברי איוב, ובהמשך הדורות מדיוני חז"ל בהלכות שבת ועד לביאורו של רש"י בעניין רתמה, שהיתה אחת מתחנות בני ישראל במדבר. להלן קצת מן המקצת משבחיו של הרותם העולים כפורחים בנאות קדומים:

רבי מאיר אומר, ש"אחד השיחים" אשר תחתיו הניחה הגר את ישמעאל במדבר באר שבע היה הרותם,  "שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר" (בראשית רבה י"ג, י"ג).

דורות רבים לאחר הגר הגיע אל מדבר באר שבע אליהו הנביא כאשר ברח מפני איזבל: "וישכב ויישן תחת רתם אחד…והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים…" (מלכים א' י"ט) ומה הם הרצפים שעליהם נאפתה העוגה אם לא גחלי הרתמים הידועים כשומרים זמן רב את להט הלהבות החבויות בהם.

ומעשה שסיפר הונא בן נתן לרב אשי: "פעם אחת הינו מהלכים במדבר והיתה אתנו ירך של בשר. פתחנוה וניקרנוה והנחנוה על עשבים. עד שהבאנו עצים החלימה הירך וצלינוה. כשחזרנו לאחר שנים עשר חודש ראינו אותן גחלים שהן לוחשות. כשבאתי לפני אמימר אמר לי… גחלים אלו של רותם היו" (בבא בתרא עד, ע"ב) .

תוכן הכתבה עובד מתוך הספר "שיח ועץ במורשת ישראל" מאת נ. הראובני, בהוצאת נאות קדומים.

הבאובב הצפוני ביותר בעולם/ עידית שכטר-פייל, מדריכת טיולים וסופרת

אחד העצים היפים ביותר בעיני הוא עץ הבאובב. גליתי אותו בטיול באפריקה, ומאז אני רוחשת לו חיבה עמוקה- בעיקר בשל צורתו. בדרך כלל רגילים לראות את המסה העיקרית של העץ בענפים ובעלים, ואילו אצל הבאובב הדברים הפוכים – הגזע הוא בעל נוכחות אימתנית ואילו הענפים נראים כמעט מגוחכים בקצהו. אנטואן דה סנט אכזופרי התייחס לעצי הבאובב בספרו "הנסיך הקטן" כאל עניין טורדני, העצים ("הגדולים ככנסיות") איימו לבקע את הכוכב הקטן- באם הנסיך לא יתלוש את הצעירים שבהם בזמן, ומכאן המשפט הידוע: "ילדים- היזהרו מעצי הבאובב".

באפריקה מתייחסים לעץ בכבוד רב ואף מכנים אותו "עץ הלחם". העץ נחשב לשימושי ביותר, הן לבעלי חיים אשר מוצאים בו מזון ומחסה והן לבני אדם אשר אוכלים את פירותיו (הלא כל כך טעימים) ושורשיו, משתמשים בקליפת הגזע ליצירת רשתות ומחצלות, עושים משקה מזרעיו ועוד.

ואיך כל זה קשור לארץ ישראל? אצלנו נמצא עץ הבאובב הכי צפוני בעולם. הוא ניצב בקיבוץ עין גדי בגן הבוטני המרהיב- עתיר הצמחים מכל רחבי תבל. מי שיערוך בו סיור לילי יוכל גם ליהנות מפריחתו הלבנה.