חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 229ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

08/02/07, 12:20
אבי סגל

נורה ואיום

"פרסום ראשון: כך מתנחלים מגדפים בשטחים! שלושה אנשי חמאס ניסו לחטוף מתנחלת ליד אריאל, ובתגובה היא צעקה עליהם "תעזבו אותי, רוצחים!". התקרית הזאת, כמה שבועות אחרי שנחשפה התנהגותם של יפעת אלקובי מחברון ושל המתנחל מכוכב יעקב, בהחלט מדליקה נורה אדומה".

"פרסום ראשון ובלעדי: כך מתנחלים מגדפים בשטחים! תושב נווה דקלים שפונה מביתו בזמן ההתנתקות, טען אמש כי ממשלת ישראל מתעללת במפונים. אל תגידו לנו שהוא כבר לא מתנחל – פעם מתנחל, תמיד מתנחל! שילך לעבוד, מובטל אחד. התקרית הזאת, כמה ימים אחרי שנחשפה התנהגותם של יפעת אלקובי מחברון ושל המתנחל מכוכב יעקב ושל המתנחלת שכמעט נחטפה ליד אריאל, בהחלט מדליקה נורה שחורה".

"פרסום ראשוני ובלעדי וייחודי: כך מתנחלים מגדפים בשטחים! תושב עלי לא תקף אמש אף אחד, אבל זה רק בגלל שהוא נפל במלחמת לבנון השנייה – אחרת ברור לגמרי שהוא היה מקלל מישהו. כתבנו לענייני צבא מביא את הקולות והזעזוע. לא, הוא לא מביא. התקרית הזאת, כמה שעות אחרי שנחשפה התנהגותם של יפעת אלקובי מחברון ושל המתנחל מכוכב יעקב ושל המתנחלת שכמעט נחטפה ליד אריאל ושל המתנחל שעבר דירה מגוש קטיף, בהחלט מדליקה נורה שרופה. נמשיך בדיווחים אחרי הפרסומות. כל הנורות - רק אצלנו בערוץ 10".

חמסה – מהדורה מיוחדת

א. "השופטים שלחו מסר לאנשי השררה", קובעת המנטרה ששמענו לאחרונה שוב ושוב אחרי הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון. עניין המסר הציבורי הפך פופולארי אפילו יותר מהצורך לחזק את אבו-מאזן. כעת מתברר כי המשפט כלל לא עסק ברמון – הוא עסק במסר. בהכרעת הדין היה מסר, ובגזר הדין יהיה מסר, וגורלו של הנאשם הוא מסר אחד גדול. גם פרשת קצב תביא לנו מסר, ובכלל אפשר לוותר על משפט וללכת ישר על המסר. ובכן, המסר הוא: אוי ואבוי לשופטים אם לא יעניקו לנשים את המסר שהן מצפות לו.

ב. אם מישהו לא הבין עד כמה משקפת הכרעת דינו של רמון סטנדרטים כפולים בציבור החילוני-ליברלי, באה מרב מיכאלי וסיפקה את התשובה. בחוסר חן אופייני (כשהקב"ה חילק את החן בעולם, מיכאלי כנראה היתה עסוקה בלשבת על שולחנות ולאכול בידיים) ניסתה מגישת הכבלים לבצע קטע סאטירי פרובוקטיבי על חשבון נשיא המדינה, ובתוך כך הטרידה בכפייה אלפי – סליחה, מדובר בחדשות הוט – מאות אזרחים הגונים שבחרו משום מה לצפות בה. אבל זה בסדר, לה מותר – היא פמיניסטית.

ג. ובחזרה לרמון: הנפילה של רמון זקפה את גבותיהם של בעלי טורים – כיצד נכשל אדם מבוגר כמו רמון בקלות דעת שכזו.
ובכן, התשובה פשוטה מתמיד: רמון נכשל עם ה', כנראה משום שזמן קצר לפני כן הוא הצליח באותה שיטה עם ד', ג', ב' וא'. לפיכך, כל שאלה עיתונאית בנוסח "מה חשבת לעצמך" – יש בה משהו מנותק מהמציאות ומהנורמות החברתיות הקיימות כאן.

ד. שולמית אלוני הביעה צער על הרשעתו של חיים רמון, וטענה כי האיש לא היה נוח למערכת המשפטית. לטענתה, אולי לא היתה קונספירציה מכוונת של מערכת המשפט, אבל נוצרה אווירה שבה ברור היה לשופטים מה צריך לעשות. טיעון הגיוני ומעניין – וחבל שהגברת אלוני לא משתמשת בו יותר כשאנשי ימין ומתנחלים נפגעים דרך קבע מאותה אווירה משפטית.

ה. דבר אחד טוב יצא ממשפט רמון. אם בעבר יכלו החילונים ללעוג לנו על שלל החומרות והסייגים שהיהדות דורשת מאתנו – מהיום נאלצים גברברי המגזר הפסבדו-ליברלי להיות יותר שמרנים משמרנים, להתרחק מכל בדל של אבק של חשש לעבירה. מעתה, יודעים הפוליטיקאים, גם התחום האפור-לכאורה הוא מחוץ לתחום, אם לא מיראת החטא - אז מיראת העונש. בכך שלח בית המשפט מסר חשוב, הבנתם? מסר, מסר הוא שלח. 

החיבור להתנתקות

זה החל כהתלהמות רגילה של טוקבקיסטים, אבל לאחרונה חלחל גם לשורות הפובליציסטיקה: אני מתכוון לקישור הישיר והבוטה בין נפילתם של אישי ציבור לבין תמיכתם האקטיבית בהתנתקות. הנה הרשימה: אריאל שרון, עמרי שרון, דן חלוץ, יונתן בשיא, משה קראדי, חיים רמון, ועדיין נותר הרבה מקום גם לאולמרט ולאחרים.

ובכן, נכון שכולנו נענשים על חטאינו, אבל כדאי להותיר לריבונו של עולם את החשבון המדויק. אחרת נצטרך להסביר מדוע אנשי ימין חולים בסרטן, מדוע ציפי לבני שודרגה למשרד החוץ, ומדוע מצבם של עקורי גוש קטיף עדיין מתחת לאדמה, בעוד אולמרט מסתובב בחוץ.

לגופו של עניין: אין שום דבר מיסטי או נסי בכך שאנשים מושחתים מגיעים לבית כלא, שמינויים לא ענייניים בצה"ל הופכים לפיאסקו צבאי במלחמה, או שאדם דתי משלם מחיר חברתי על הפגיעה באחיו למגזר. אפשר לציין את הסמליות בעובדה שאבי ההתנתקות מנותק, ושאבי הקראווילות חי כעת בקראווילה. אבל אל לנו לקבוע קשר ברור של סיבה ותוצאה, משום שיש בעולם רק ה' אחד - אם לא מחשיבים את ה' ממשפט רמון. 

ידיעות מוקדמות מדי

"פלדמן נחשב לעורך דין של כולם ואינו מסרב להגן גם על רוצחים ועל אנסים" (ידיעות אחרונות על פרקליטו החדש של הנשיא קצב. בינתיים, מאז טען קצב כי התקשורת חרצה את דינו, עושה העיתון של המדינה הכול כדי להוכיח שזה נכון).

יודע את מקומי

עד לפני זמן לא רב, המשקה החם היחיד שהגיע אי פעם לקיבתי היה קפה נמס של חברה המופיעה על חולצתו של יותם הלפרין. לא היה לי מושג מהם אספרסו, מקיאטו, לאטה, מוקה-לאטה, מוקה-צ'ינו, ומוקה-סינים. אבל לפני מספר חודשים, החלטתי לגוון את חיי - נכנסתי לבית קפה וביקשתי אספרסו קצר.

כעבור דקה, הניח המלצר לידי אצבעון קטן ובו נוזל שחור ומסריח שכמותו ראיתי לאחרונה בזמן שרעייתי שטפה את הבית. שעה ארוכה המשכתי לשבת עם הנוזל המהביל, ממתין בסבלנות למים, לסוכר ולחלב, עד שהבנתי כי האצבעון הזה הוא האספרסו – הא ותו לא. לראשונה בחיי, נפח כרטיס האשראי שלי היה גדול מנפח המשקה שעליו שילמתי – והכרטיס היה גם טעים יותר.

תראו, למסעדות שונות יש הרגלים משונים, בוודאי בענייני קפה. למשל, אני לא מצליח להבין מסעדות המגישות את רכיבי הקפה בנפרד – שקיק קפה נמס וכוס מים חמים. אני מניח שבקרוב יביאו לשולחן את פולי הקפה הטריים עם מכתש ועלי, כדי שהסועד יטחן אותם בעצמו. אבל עם השיגעונות האלה אני עוד מוכן להתמודד. הדרישה העיקרית שלי ממסעדות ובתי קפה היא לקבל אוכל ושתייה, ולא דגימות חול.  
  
ומכיוון שעל טעם וריח אין להתווכח, אשתדל להתמקד בכמות. כשאני יושב עם אשתי במסעדה, אמנם אני אוהב לשוחח עמה ארוכות, אבל זאת לא סיבה להותיר אותי עם ושט מרוקן במשך כל הערב. אני רוצה אוכל, אני רוצה שתייה, ואני רוצה הרבה. לא אכפת לי אם האוכל גורמה או לא, אם הוא מעוצב בצלחת כמו פרח או כמו גוש בטון – העיקר שיגיע בכמויות, שיתאמץ להידחק לתוך מכנסיי, שיוציא אותי מהמסעדה מלא וגדוש – לאו דווקא בדברי חוכמתה של המלצרית.

ככל שהמסעדה סטייליסטית יותר, הסיכוי לצאת ממנה שבע הולך וקטן. מקומות כאלה משקיעים בדרך כלל בצלחות גדולות יותר, אבל זה מיותר – משום שגם כך רואים בעיקר את הצלחות. ואז, במקום באכילה, השיניים עסוקות בעיקר בשינון שמותיהם היומרניים של המאכלים הצנועים: "פסטה פנה ארביאטה", "פנקוטה צ'ויה", "טארט פרובנסל ברוטב קואנטרו" ו"חורושה באדמג'אן".

ואני שואל: איפה השיפודים שהזמנתי? ומה זאת הרוטב האדום שקישטתם בו חצי צלחת? ביקשתי עוגת שוקולד – למה קיבלתי עוגייה? על הדבר הזה אפילו לא מברכים! מלצר, רוצה טיפ? הנה טיפ בשבילך: תביא אוכל !!! איזה קפה אני רוצה? אספרסו. כן, התחלתי להתרגל לטעם. מה? קצר, אספרסו קצר. לא אכפת לי קצר – אבל שיהיה גדול!