גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 229ראשיהפצה

צמה של חסד - סיפור לילדים

08/02/07, 12:20
אסתי רמתי

לאודיה היתה צמה ארוכה. ולא סתם ארוכה – זאת היתה הצמה הכי ארוכה בכיתה, ובעצם בבית הספר כולו. היא מעולם לא הסתפרה, וכעת, בגיל 15, הצמה הגיעה לה כמעט עד הברכיים.

"תגידי,לא בא לך להסתפר?" שאלו אותה לפעמים החברות. "בטח את מבזבזת מלא כסף על שמפו ומרכך... וזה לא ממש אופנתי ללכת עם צמה, את יודעת. לא בא לך לגוון קצת? לעשות קארה, או מדורג, או אולי קצוץ?".

"קצוץ?!!", היתה מזדעזעת אודיה עד עמקי נשמתה. "חס וחלילה! אני לא מוכנה שיקצצו לי אפילו מילימטר!".

"אבל מה יש לך לעשות עם הצמה הארוכה הזאת?".

"נו, באמת. המון דברים!", אודיה היתה עונה ברצינות.

"כשקר לי, אני עושה ממנה צעיף", והיא כרכה את הצמה סביב צווארה והדגימה. "חוץ מזה, אם מתחשק לי לצייר ציור ואני לא מוצאת מכחול – יש לי את קצה הצמה! ואם אני עוברת ליד נהר ורואה במקרה מישהו טובע, אני זורקת לו את הצמה בצ'יק צ'ק ומצילה אותו...".

אז כולן היו צוחקות, ומציעות הצעות משלהן לשימושים מקוריים לצמה. אבל משך הזמן דברי הבנות חלחלו. אודיה היתה מלטפת את צמתה ומהרהרת: אולי בכל זאת כדאי לנסות תספורת אחרת? כי באיזשהו מקום, באמת כבר קצת נמאס לה. נמאס מהסירוקים שגוזלים ממנה זמן רב, מהקשרים המכאיבים ומחיפוש הגומיות שנאבדות כל הזמן. היה יכול להיות ממש נחמד להעביר בבוקר כמה ליטופים קלים עם המברשת וללכת בנחת לבית הספר. ונמאס לה להביט בראי ולראות מדי בוקר את אותה התסרוקת. היא הרי כבר בחורה גדולה, אולי צמה זה ילדותי?

ומצד שני – היא הרגישה שהצמה היא כמעט כמו יד או רגל בשבילה. כל-כך הרבה שנים הן היו יחד, איך היא תסתדר בלעדיה? גם בעיני הסביבה, כך הכירו אותה כולם – הילדה עם הצמה זו אודיה, ואודיה זו 'הילדה עם הצמה'. וחוץ מזה, לא חבל? שנים על גבי שנים של טיפוח והשקעה ילכו ככה סתם לפח? היא עוד זוכרת כמה שמחה כשהשיער הגיע לה עד אמצע הגב, ואחר-כך עד המותן, ולבסוף עד הברכיים...

משך תקופה ארוכה התלבטה אודיה ושקלה והתנדנדה, אמרה לחברות שהיום אחר-הצהרים היא הולכת להסתפר (בלי נדר), ולמחרת הגיעה לבית הספר עם הצמה כרגיל.

וכך זה נמשך עד שגאולה הגיעה לביקור. גאולה היתה אחותה הנשואה של אודיה שגרה בעיר אחרת. "הי אודיה! עדיין עם הצמה, אני רואה!", היא צחקה כשאחותה פתחה לה את הדלת.

"כן", אמרה אודיה, וניערה את הצמה בעצבנות. "את יודעת, גאולה, כבר החלטתי בראש שאני רוצה להסתפר, אבל אני לא מצליחה לעשות את זה! כל פעם שאני חושבת איך אני ארגיש כשאני אראה את הצמה שלי על הרצפה. זה עושה לי כל-כך רע שאני דוחה את התספורת ליום אחר... זה כמעט 'בל תשחית', אחרי כל ההשקעה שהשקעתי!".

גאולה הביטה בה בחיוך מרחם, אבל לפתע קראה: "איך לא חשבתי על זה קודם? יש לי רעיון נהדר! יש לי שכנה שמתנדבת באגודה שעוזרת לחולי סרטן, ואחת הפעילויות שלהם זה להכין פאות לחולים שעברו טיפולים. פאות זה עסק יקר, ואם אנשים תורמים להם שיער, זה הופך את זה להרבה יותר זול! מה את אומרת – אולי תסתפרי ותתרמי להם את הצמה שלך? נראה לי שהם יוכלו לייצר ממנה שלוש או ארבע פאות בקלות!".

למחרת בבוקר כשאודיה הגיעה לכיתה, הבנות לא זיהו אותה לרגע. "וואו! אודיה, תתחדשי! איך מתאים לך!" קראו כולן. ואודיה הרגישה נפלא – ולא רק בגלל המחמאות והרגשת הקלילות. אתם בטח יודעים למה...