חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 229ראשיהפצה

פורום החווה - בגליון השבוע

חוותו של שי דרומי, הנתון במעצר, שוקקת חיים ותמיכה ציבורית מאז ירה בגנבים שפרצו אליו באישון ליל ● דרומי, שקלו לחוותו נוער במצוקה ששלחו אליו הרשויות, נתקל בכתף קרה כשביקש מהמדינה סיוע אלמנטרי.
08/02/07, 12:20
עפרה לקס

בימי שבט פורץ הירוק במלוא עוזו, וממלא גם את עינם ואת לבם של מי שיורדים דרומה, אל הנגב. כאן, בארץ המדבר, הצבעים השולטים הם בדרך כלל חום-צהוב, צרובים משמש ויבשים. אבל לא עכשיו, אפילו כאן מנצחת היום הפריחה את השיממון, נעים כאן וכמעט עליז.
 

"אצלנו הנזק מגיע לשני מיליון שקלים בשנה", אומר יוסי, חבר קבוצת מושבי הנגב. "החברה שלנו מאגדת בסביבות 200 אלף דונם של שטחים פתוחים, והבדווים גונבים הכול: צנרת, סולר, גנרטורים, טרקטורים", אומר יוסי ומצביע על אחד הנוכחים: "הוא למשל אחראי על הסולר. כל יום ממלא 1000 ליטר, כי גנבו אותם בלילה. כל מה שזז – גונבים"
יום שישי, עוד מעט ט"ו בשבט בחווה של שי דרומי, 3 דקות מהיישוב מיתר. עשרות מבקרים הגיעו לכאן היום, עורכים טקס נטיעות לכבודו של שי ולחיזוק החווה שלו. האורחים: חלקם חברי ילדות, חלקם ידידים של האם, שמתגוררת גם היא בחווה.

אחרים הם מכרים משנות עבודה משותפת, וקבוצה אחרת מורכבת מחקלאים, אחים לצרה, שמתמודדים גם הם עם גנבות רכוש שמחסלות את הפרנסה. ויש גם סתם, עמך ישראל שהחליטו להקדיש את יום שישי לאיש פשוט, שניסה להגן על חייו ומצא את עצמו מאחורי סורג. המשפט 'זה היה יכול לקרות גם לי' תלוי איכשהו באוויר, רואה ואינו נראה. הרי גם מי שאינו עוסק בחקלאות נאלץ להתמודד עם פריצה לביתו או לרכבו. 

ההרים סביב לבשו חג, וכך גם השולחנות העגולים, עטויי המפות הצבעוניות, שעליהם הועמסה כבודה של פירות יבשים, פיצוחים ומאפים מעוררי תיאבון. למרות החגיגיות, לא היתה כאן שמחה אלא כובד ראש מהול בעצב. חתן ה'שמחה', שבשלו כולנו התכנסנו כאן, איננו. הוא יושב במעצר עד תום ההליכים ונאשם בהריגה. 

קשיים בדרך לחווה

חוות שי היא מקום צנוע, כמעט מסוגף. בית קבע אחד לא גדול, ועליו פסיפס שמרכיב את מילותיו של ביאליק: "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות". מעט עצים, כמה תרנגולים, דיר לא גדול והמון מרחב, כמה שהעין רק יכולה לתפוס. חלק גדול מהנוף הוא תחום שיפוטה של החווה. חוות שי ממוקמת בצפון הנגב, בדיוק במקום שבו דרום הר חברון נושק לנגב ולמדבר יהודה.   
שי דרומי, השלישי והצעיר מבין ילדיה של מירה, גדל בקיבוץ אורים. אמו עלתה לארץ מארצות הברית היישר לקיבוץ, כדי ליטול החלק בהקמתו. זה היה בשנת תש"ט. בהמשך עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לבאר שבע, "אבל מעולם לא היינו ילדים עירוניים", מעיד אמיר, אחיו של שי.

לפני 25 שנה סלל אמיר את הנתיב שלו לחוואות. הוא ביקש להקים חוות בודדים בנגב, סמוך לגבול עם מצרים. אך בשל הרגישות באזור, שנבעה מהסכמי קמפ-דייויד והנסיגה מסיני, הוא נאלץ להצפין. בסופו של דבר הקים אמיר את חוותו ליד בית שמש, באזור כפר אוריה.

אמיר מספר על הדרך להשגת האישורים להקמת חווה, ואומר כי היא מפותלת. "הביורוקרטיה הישראלית היא דבר קשה מאוד", הוא אומר, ובמילותיו יותר מרמז למבטא האמריקני שקיים גם בעברית של אמו. לאחר הקמת החווה הצטרף אליה שי כאח וכעוזר. מאוחר יותר קיבל גם הוא את האישורים הנדרשים והקים את החווה שלו, המשתרעת של שטח של 4,500 דונם ומהווה חלק מסדרה של ארבע חוות בודדים בסביבה. ההחלטה להקים שם חוות היא פרי יוזמתה של המדינה, משום שאחיזה בשטח באזור הזה היא אסטרטגית. אבל גם העובדה הזו לא הקלה על שי לקבל אישורים, או סיוע לפיתוח המקום.

בסיור כאן מתקבל הרושם שהמדינה לא מקלה על החוואי גם לאחר הקמת החווה. שי, למשל, לא הצליח להתחבר לחשמל למרות שהחווה שלו קרובה מאוד ליישוב קיים ומפותח.

"נכון", מאשר אמיר. "המדינה מערימה קשיים בכל ההיבטים. היא לא מרשה להלין אנשים בלי אישור מיוחד, לא מתירה לבנות מבני קבע נורמליים, אי אפשר לטעת עצים כמו כל חקלאי רגיל, ומעבר לכך קיימת הבעיה של התשתיות: מים, חשמל וטלפון. אצל שי, לפחות, חיברו אותו למים אחרי מאבקים רבים. אותנו, אחרי 25 שנה גם זה לא. למזלנו יש לנו באר בתוך החווה, ובה אנחנו משתמשים".
 
משתמשים וזורקים

כל נושא החוואים נופל בין הכיסאות, אומר אמיר וחוואי נוסף מאשר. אין גוף אחד שמטפל בהם, ולכן הם סובלים מנחת זרועה של הביורוקרטיה מצד אחד ונשלחים מרשות אחת לשנייה בכל נוגע לעזרה מצד שני.

אגב, אמיר, שמגדל בחווה זיתים, עזים ושבעה ילדים, נאלץ גם הוא להתמודד עם גניבות. לפני שנתיים הוא השיב לעצמו את העדר לאחר מרדף בן 13 שעות. כיום הוא נעזר בעובדים של החווה שלו, והם שומרים בזוגות לאורך הלילה.

בחוות שי המצב שונה, שי היה המבוגר היחיד בחווה שלו, ולכן הוא היחיד שלא ישן בלילה, וגם עבד ביום, בשל הגנבות התכופות. העובדה המדהימה היא שבחווה של שי מתגוררים בני נוער, שחלקם הופנו אליו על-ידי רשויות הרווחה לאחר שנשרו ממסגרות חינוך שונות. התחושה היא שכתובתו של שי ידועה לרשויות כשיש בו צורך, אבל נעלמת כשהצורך בא ממנו.
 

"כל נושא החוואים נופל בין הכיסאות", אומר אמיר, אחיו של שי. "אין גוף אחד שמטפל בהם, ולכן הם סובלים מנחת זרועה של הביורוקרטיה ונשלחים מרשות אחת לשנייה בכל הנוגע לעזרה. אגב, בחווה של שי מתגוררים בני נוער, שחלקם הופנו אליו על-ידי רשויות הרווחה. התחושה היא שכתובתו של שי ידועה לרשויות כשיש בו צורך
אז מה בעצם מושך אתכם לדרך החיים הזו, הקשה כל-כך?
 

"אהבת הארץ", אומר אמיר בלי שיהוי. "אהבה גדולה לארץ, לדרך החיים הזאת, למרחבים. אני וגם שי מרגישים שאנחנו מתחברים לשורש עתיק, מגשימים חלום של אבותינו וסבינו, ושאנחנו חוליה אחרונה בשרשרת מפוארת, מפוארת מאוד". 

התנכלויות מבחוץ ואהבה מבפנים

בחווה של שי מגדלים כבשים, ובשטחי המרעה נזרעו חיטה ושעורה. בעוד שבוע תהיה התבואה גדולה מספיק כדי לרעות בה את הצאן. 

שי התחיל את דרכו בחווה עם עדר של 300 כבשים, וביקש להגיע אחרי למעלה מ-20 שנה לעדר של 2,000 כבשים משובחות. "אבל כל הזמן גנבו לו וגנבו לו", משחזר מוקי, חבר ילדות, "והוא מצא את עצמו בכל פעם מחדש רחוק מהיעד". מוקי מסביר שההצקות לא הצטמצמו לתחום העדר. "כשהוא בנה את הבית שרפו לו אותו, את הגדרות מסביב גנבו לו שוב ושוב, הוא נאחז פה בציפורניים".

יהושע, צעיר לפני צבא שחי ועובד כאן כבר 8 חודשים, ניאות לערוך לנו סיור קצר במתחם של הדיר, שבו שוכנות כעת הכבשים המפורסמות בארץ. ומה שלומן? הן פועות מדי פעם, ובעיקר לועסות. הדרמות, כצפוי, מהן והלאה.

שני כלבים חדשים נמצאים בשני קצותיו של הדיר. את הקודמים שחטו הפורצים כשגנבו לו לפני חודש את הטרקטור. לפי מה שפורסם, שי מצא על הקרקע שישה כלבים מדממים וסכין, וזה מה שגרם לו להתחמש ברובה ישן שירש מאביו. האחזקה, לפי הפרקליטות, נעשתה ללא רישיון. את הטרקטור, בירר לו חבר, הביאו עד יאטה. הגנבים אמרו שהוא יוכל לקבל אותו תמורת 17 אלף שקלים.

מאז ששי נעצר, חקלאי הארץ וגם תושבים פשוטים אינם מפסיקים לחבק ולספק ציוד. מאחד היישובים הביאו ערמות של חציר, מישהו הביא גנרטור חדש, והיו שלקחו את הטרקטור הישן לתיקון. אנשים מביאים הכול, גם אוכל, ולא מפסיקים להביע תמיכה.

בתוך הדיר נמצאת פינת שרפרפים וכריות, מסודרים בעיגול מסביב לגחלים מכובות. ביום זו פינת עבודה: מנסרים, משייפים, בונים ומתקינים. בלילה זו פינת זולה לחבר'ה. בדרך-כלל, אומר יהושע, נמצאים בחווה שישה חבר'ה. כעת נמצאים בה יותר, הגיעו לעזור. לא רחוק משם יש אוטובוס ישן, שגם הוא משמש ללינה, ועוד איזה קרוונצ'יק.

ליד פינת העבודה-זולה, עדיין בתוך הדיר, ישנו חדר קטן. כעת פזורים בתוכו מזרונים. באותו לילה ישן כאן שי. הוא כבר מזמן לא ישן בבית הקבע. יותר בטוח להגן על החווה מכאן.

המקרה של הכלב בשעת לילה

אנשי המקום מספרים על האירוע מנקודת מבטם, ומתארים לילה חשוך במיוחד. הגנרטור הקודם הפסיק לפעול, ולא היה אחר תחתיו. ארבעת הפורצים התקדמו בחסות החשכה, והשליכו לעבר הכלב היחיד שנותר את הבשר המורעל, כדי שלא ינבח. יבבותיו של הכלב הגוסס עוררו את תשומת לבו של דרומי, וגם קול שבירת המנעולים. הוא הסתתר, וראה שהפורצים מתחילים להתקרב למקום.

שי יצא והזהיר אותם, אך הם המשיכו להתקדם לעברו. הוא ביקש לירות, אך נתקל במעצור בנשק. הפורצים הבחינו בכך והמשיכו להתקדם. כעבור 2-3 שניות הוא התגבר על המעצור בנשק וירה. עם הירייה הראשונה הפורצים עשו תנועה של סיבוב, אך לא נסו. דרומי המשיך לירות, ומכאן הפציעה.
 
יהושע מספר שהוא התעורר מקול היריות, ואז הגיע אליו דרומי וביקש שיתלווה אליו החוצה, לטפל בפצועים. "עשינו מה שיכולנו. הזמנו משטרה ואמבולנס, שהגיעו כעבור שעה".

שי, כאמור, נעצר. בהתחלה דובר על האשמה של רצח, אחר-כך הומר האישום להריגה. שופטת בית משפט השלום ביקשה לשחררו למעצר בית, אולם הפרקליטות ערערה לבית המשפט המחוזי. במחוזי לא קיבלו את הערעור והתכוונו לשחררו, אבל אז הודיעה הפרקליטות שהיא מגישה כתב אישום – מה שאומר שדרומי יישאר במעצר עד יום ראשון. פרקליטו של דרומי, עו"ד בני נהרי, הודיע שהם בכיוון של זיכוי מלא וביטול אשמה. לדבריו, היה כאן מקרה של הגנה עצמית. 

נזקים במיליוני שקלים

"אצלנו הנזק מגיע לשני מיליון שקלים בשנה", אומר יוסי, חבר קבוצת מושבי הנגב, שמאגדת חקלאים מ-34 מושבים שונים. קבוצת החקלאים הזו, שהגיעה מהיישובים שרשרת, פטיש, פדויים, ביטחה, קלחים ועוד, איננה מכירה את שי, אבל היא היתה בין מארגנות האירוע. "אנחנו מזדהים איתו", הם אומרים.

"החברה שלנו מאגדת בסביבות 200 אלף דונם של שטחים פתוחים, והבדווים גונבים הכול: צנרת, סולר, גנרטורים, טרקטורים", אומר יוסי ומצביע על אחד הנוכחים: "הוא למשל אחראי על הסולר. כל יום ממלא 1000 ליטר, כי גנבו אותם בלילה. כל מה שזז – גונבים".

החבורה מתחילה לרחוש. כל אחד נזכר לפחות בסיפור אחד שקרה לו, לשכן או לאח ממש לא מזמן. חיים: "מתלמי ביל"ו ומבית הגדי נעלמו שני עדרים של 40 ראש. הבאנו גשש, עלינו על עקבותיהם. הם החביאו את העדר באיזה ואדי קוצני ותפסנו אותם".
ומישהו אחר: "לאח שלי גנבו עדר של עזים וכבשים. הוא היה חסר אונים. הוא הקפיץ את מג"ב, והם מצאו חלק מהם, כשהיו קשורים".


שי התחיל את דרכו בחווה עם עדר של 300 כבשים, וביקש להגיע אחרי למעלה מ-20 שנה לעדר של 2,000 כבשים משובחות. "אבל כל הזמן גנבו לו וגנבו לו", משחזר מוקי, חבר ילדות, "והוא מצא את עצמו בכל פעם מחדש רחוק מהיעד. כשהוא בנה את הבית שרפו לו אותו, את הגדרות מסביב גנבו לו שוב ושוב. הוא נאחז פה בציפורניים"
יוסי: "באחד המקרים הגנבים הגיעו לטרקטורים שהתאילנדים שמרו עליהם. כיסו להם את הראש ושברו להם את הפלאפון, מזל ששניים התחבאו בתוך הקומביין. הגנבים זרקו אותם במדבר, והם התקשרו אלינו. אם הם לא היו מתקשרים לא היינו מוצאים אותם בחיים. העיתונות היתה, צילמה אותנו, קיבלנו פרסום וזהו, שום דבר לא קרה.
 
"בעקבות הפריצות יש כאלה שלא מסכימים לבטח ציוד חקלאי שפרוש על מאות אלפי דונמים. הם עושים את זה רק אם אתה משקיע במצלמות".

אם זה המצב, איך קרה שזו הפעם הראשונה שמישהו פתח באש?

"זה היה עניין של זמן", אומר יוסי. "אני מאמין שירו יותר, אולי ירו באוויר, אולי לא הרגו". יוסי בעצמו מספר על מקרה שבו הבריח גנב עדרים מבית אביו. הוא אינו מוכן לספר באילו אמצעים נקט: "אני לא אפליל את עצמי".

התופעה מקיפה את כל הארץ, אז איך עד עכשיו כולם שתקו?

"לא שתקו, תמיד דיברו, אבל זה לא עזר כלום", אומר מישהו. ואחד אחר, בשם אפרים, מוסיף: "המדינה שלנו לא יודעת לתת הגנה. כולם מושחתים, דואגים לעצמם ומחפשים בחורות.

"אני בעד לאמץ את החוק בארצות הברית, שמי שנכנס לחצר שלך אתה יכול לכסח את אמא שלו. אולי זה יכול להרתיע. גם החוק המוסלמי אומר שאם הפורץ מגיע לשכן שלך ואתה יורה בו, אתה יוצא זכאי. רק אצלנו יפי הבלורית והנפש".

מנהיגי הבדווים אומרים שזה בגלל מדינת ישראל, שדחפה אותם למצוקה.

יוסי: "אז מה הם יגידו? אני שואל אותך, מה הם יכולים להגיד?".

נראה לכם שמהמקרה הזה של שי יכול לצאת משהו לטובה?

חיים:  "הלוואי שיצא משהו, שנצא מוגנים. זה לא רק להוציא אותו, זה לשנות את החוק".

אפרים: "תכתבי שיש זעם, יש המון זעם אצלנו". 

העם עם דרומי

מסתבר שלא רק החקלאים חשים ששי דרומי עשה את הצעד הנכון. נסים ניר, יועץ התקשורת של פיני בדש, ראש מועצת עומר ואחד הלוחמים בבנייה הבלתי חוקית של הבדואים, הזמין סקר מד"ר מינה צמח, ובו ביקש לבחון את עמדת הציבור בנושא פרשת דרומי.

התוצאות, הוא אומר, הפתיעו אפילו אותו: 81 אחוזים מן הציבור חושבים ששי דרומי נהג נכון כשירה בפורצים, 74 אחוזים חושבים שיש מקום לחוקק חוק שלפיו בעל בית יכול לירות בפורץ, גם לפני שהוא יודע בוודאות שנשקפת לו סכנת חיים. 87 אחוזים חושבים שאי אפשר לסמוך על המשטרה.

לפי נתוני משרד החקלאות, בשנה האזרחית החולפת לבדה נגנבו 2,000 ראשי צאן ובקר ב-180 אירועי גנבה (מבלי לקחת בחשבון גנבת ציוד חקלאי אחר). במשרד יודעים לספר כי גם ראשיו מתריעים על המצב הגרוע שבו שרויים החקלאים, וכי מנכ"לית המשרד, יעל שאלתיאלי, נכחה בדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט עוד לפני האירוע של שי, שם אמרה כי "הגנבות החקלאיות הפכו למכת מדינה, והרכוש החקלאי הפך להפקר. בשל העדר אכיפה, הגנבים הופכים לנועזים יותר ובטוחים יותר, ואילו החקלאים הופכים  לחשופים הרבה יותר לביטחונם האישי, לגופם, לרכושם וכן למטה לחמם".

עוד סיפרה שאלתיאלי כי מאות כתבי אישום מוגשים בשנה בעניין גנבות חקלאיות אך נסגרים בשל חוסר עניין לציבור, מה שמעביר מסר שלילי לגנבים. שאלתיאלי ידעה גם לומר כי יש חקלאים שכבר אינם מדווחים על הגנבות. עוד נמסר מן המשרד כי התקיימה פגישה בין מנכ"לי משרדי החקלאות וביטחון הפנים, שם הוחלט להוציא כוחות מג"ב מתוגברים ללחימה בתופעה. 
         
הגיעו לסוף הפתיל

לאירוע הזה, אירוע הנטיעות בחווה של שי, שהיה אמור להתקיים ביום שישי בעשר בבוקר, בעצם לא היתה התחלה וגם לא סוף. עד מוצאי שבת המשיכו להגיע אנשים. לסייר במקום, להביע הזדהות, לשאול אם צריך עזרה. אמו של שי, מירה, שהצטרפה לחווה לפני 4 שנים, בתום עשרות שנים של עבודה כעובדת סוציאלית בבאר שבע, הסתובבה נרגשת בין האורחים. היא לא רגילה לראות מבקרים רבים כל-כך בחווה.

החיבוק שמקבלים אנשי החווה הוא מחמם, אבל לבה של החווה, שי, איננו במקום. "בהתחלה היה קשה מאוד", אומר יהושע, "אבל לאט לאט מתחילים להתרגל. כל אחד עושה מה שהוא יודע, מי יותר מי פחות. יש בעל חווה מהבקעה שמנהל פה את העניינים בינתיים ואומר מה צריך לעשות".

"הסיטואציה שבה שי נאלץ לירות לא נחתה עלינו מהשמים", אומר אמיר. "כולנו היינו בסיטואציות דומות. אבל אנחנו בהלם שזה קרה דווקא לשי, אחת הנשמות העדינות והטובות שקיימות. יש הרבה שריפים שמחכים שתיפול להם הזדמנות כזאת, ושי הוא האחרון שאפשר להגיד עליו כזה דבר. אולי זאת הסיבה שזה קרה דווקא לו: אי אפשר לטפול עליו אפילו פירור של רצון להרוג".

ומה שי מרגיש?

"הוא מרגיש לא בנוח, שאחרי כל מה שעבר עליו עוד עוצרים אותו. הוא בחר בחיים ועל זה הוא מקבל עונש. אני מניח שהוא מנסה לעשות חשבון נפש, שזה דבר שתמיד עושים כשקורה משהו כזה".


"הסיטואציה שבה שי נאלץ לירות לא נחתה עלינו מהשמים", אומר אמיר. "כולנו היינו בסיטואציות דומות. אבל אנחנו בהלם שזה קרה דווקא לשי. יש הרבה שריפים שמחכים להזדמנות כזאת, ושי הוא האחרון שאפשר להגיד עליו כזה דבר. אולי זאת הסיבה שזה קרה דווקא לו: אי אפשר לטפול עליו אפילו פירור של רצון להרוג"
ביום שני בשבוע הבא, מספר אמיר, תתקיים בשעה :0016 הפגנת הזדהות עם שי מול בית המשפט העליון בבירה. "זו הזדמנות לקהל הרחב להצטרף, ולהביע מחאה על המציאות השוררת במדינה, שלפיה איש הישר בעיניו יעשה", הוא אומר.

דרומי בעין יהודית

"ההלכה בנושא זה ידועה", אומר הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן. "זה הדין של 'בא במחתרת', שלפיו גנב שמגיע לגנוב רכושו של אדם, ומתעורר החשש שאם אדם יעמוד על זכותו להגן על רכושו הגנב יפגע בו – יש לאדם זכות להגן על עצמו.

אם הוא פוגע מתוך שיקול של הגנה עצמית, הוא פטור מעונש".

הרב אריאל מחדד ואומר שהתקיפה איננה מוצדקת בשל ההגנה על הרכוש, אלא רק מתוך הגנה עצמית. "התורה מפרידה בין רכוש לאדם. אסור לפגוע באדם בגלל הגנה על רכוש".

הרב אריאל מוסיף ואומר שיש לדון כל מקרה לגופו. אם קיים סיכוי שהמשטרה תגיע למקום באופן מידי, זה משנה את התמונה, אלא שהמצב היום איננו כזה.

הרב אריאל מוסיף ומדבר על הנקודה האינסטינקטיבית, ומצטט לצורך כך את הנשר הגדול, הרמב"ם. לדברי הרמב"ם, מסביר הרב אריאל, "הקם להרגך השכם להרגו" הוא ציווי מסויג: "יש הוראות פתיחה באש. אדם צריך להשתדל שלא להרוג את הנרדף אלא למעט את הפגיעה בו, לפגוע באחד מאיבריו, ביד או ברגל או בעין. כך עושים, אבל אם ההורג פעל אינסטינקטיבית והרג את הגנב, הרמב"ם כותב שהוא חייב מיתה אבל לא בידי אדם. "אף שופט שיושב בכורסתו הנוחה ובחדרו הממוזג לא יכול להיכנס לפעולה האינסטינקטיבית של אדם באותו רגע ולשיקולים שהנחו אותו".  

אבל הרב אריאל כלל איננו מבין מדוע הדברים מגיעים לידי כך. כאיש כפר מימון לשעבר הוא מכיר היטב את הנגב: "מדובר במלחמה יומיומית", הוא אומר. "הבדווים שולטים על מיליון דונם, בונים לעצמם יישובים ועושים בנגב כבתוך שלהם. הם גונבים כל דבר, מקווי השקיה וממטרות ועד כלי רכב. כבר הייתי עד למקרה שבו חקלאי מכפר מימון תפס גנב שהגיע למטע שלו בשבת, כלא אותו עד מוצאי שבת ואז הגיע למשטרת אופקים. המשטרה כלאה את החקלאי בשל כליאת שווא, ואת הגנב היא שחררה.

"אני חושב שמי שצריך לשבת במעצר עד תום ההליכים הם המשטרה, המשרד לביטחון פנים וממשלת ישראל, שבגללם החקלאים נקלעים למצבים כאלה. אותם צריך להושיב במעצר, ולא את שי דרומי".

ofralax@gmail.com