חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 229ראשיהפצה

גבולות הפתיחות - רביבים

מדוע סברתי שיש לאפשר את פרסום מודעת התמיכה באלוף נווה * אין להיכנע להשמצותיהם של שוללי השירות בצבא ● 'בשבע' פתוח לכלל הדעות בציבור הדתי ● בדיעבד, מוטב היה אילו הדברים התפרסמו כמאמר ולא כמודעה.
08/02/07, 12:20
הרב אליעזר מלמד

המודעה על האלוף נווה

שאלה: מדוע העיתון 'בשבע', שעד כה נחשב בעיניי כבעל עמדה אידיאולוגית עקבית, הסכים לפרסם מודעת תמיכה באלוף נווה, שהיה אחראי על גירוש היהודים מיישובי צפון השומרון והחרבתם, ואח"כ היה אחראי על החרבת בתים בעמונה והכאת מאות ואולי אלפי יהודים טובים, וגם הוציא צווי הרחקה למתנחלים מיו"ש. האם עבור חופן שקלים הסכמתם למכור את נשמתכם?!

תשובה: אכן לעורך, הרב עמנואל שילה, נודע על קיומה של המודעה, והוא שאל לדעתי אם ניתן לפרסמה, ואף הביע חשש שרבים יתקוממו על כך, ואני סברתי שלמרות זאת יש לפרסמה. חשוב להדגיש כי אנשי הכספים לא היו שותפים בהחלטה זו, וגם אין להם סמכות להחליט בשאלות כאלה. ואסביר מעט את הבסיס לאישור המודעה, ותוך כך את המדיניות של 'בשבע'.


כעיקרון, העיתון 'בשבע' פתוח לכלל הדעות הרווחות בציבור הדתי והחרדי, שכן ככלל, שאיפותיו של ציבור זה נובעות ממקורות חיוביים. ואף שיש למערכת העיתון עמדות בתחומים שונים - גם לדעות השונות יש מקום, ובטוחים אנו שיש ערך רב להפריה ההדדית שתצמח מכך. רק דעות או פרסומות שהן ממש פסולות אינן נכנסות לעיתון
כעיקרון, העיתון פתוח לכלל הדעות הרווחות בציבור הדתי והחרדי, שכן ככלל, שאיפותיו של ציבור זה נובעות ממקורות חיוביים. ואף שיש למערכת העיתון עמדות בתחומים שונים - גם לדעות השונות יש מקום, ובטוחים אנו שיש ערך רב להפרייה ההדדית שתצמח מכך. רק דעות או פרסומות שהן ממש פסולות אינן נכנסות לעיתון. לכן, למשל, אין פרסומות לסיגריות. גם לא ייכנסו דברי השמצות (להבדיל מביקורת) על חוג או אדם. גם לא נפרסם עמדות שמנוגדות לתורה ולמוסר, כמו עמדה נגד שמירת שבת או נגד זכותו של עם ישראל על ארצו. אבל מודעות של תנועת 'מימד', למשל, פורסמו בעיתון. כמו כן העיתון מקיים ראיונות עם אישים שונים מהציבור החרדי, אנשי ש"ס ואגודת ישראל,  או עם אנשי מימד, כדוגמת פרופ' אבי רביצקי (שה' ישלח לו רפואה שלימה בקרוב). גם פורסמו בעיתון מאמרים וראיונות עם אישים ששללו סירוב פקודה לגירוש יהודים, מפני שחשבו שיש בזה פיקוח נפש לאומי. 

ולגבי המודעה המדוברת, אם היה כתוב בה תמיכה בהכאת יהודים או בגירושם והחרבת בתיהם, היא הייתה נפסלת. אבל כיוון שהתמיכה היתה כללית, וידוע לכולנו שעיסוקו המרכזי של האלוף נווה הוא בביטחון ישראל, ובתחום זה ברוך ה' זכה להצלחה מעבר לאלופי הפיקוד הקודמים - חשבתי שאין לסרב לפרסמה.

אומנם שיערתי שתהיה על כך תרעומת, אבל חשבתי שהיא תבוא בעיקר מאנשים ששוללים כיום את עצם המצווה הגדולה לשרת בצבא. ואף ששיערתי שיש מהם שעלולים לעורר מהומות ולהשמיץ השמצות (כמו למשל להעליל שכאילו תאוות הכסף גרמה לפרסום המודעה, ולא העמדה העקרונית או אפילו החוק האוסר דחיית מודעה סבירה), מכל מקום לבעלי עמדה כזו אסור להיכנע.

אולם התברר לי שהכעס הציבורי כלפי האלוף נווה הרבה יותר גדול מששיערתי. ואף אנשים טובים שמבינים כהלכה את ערכו של צה"ל ואת המצווה לשרת בצבא, הצטערו מאוד מפרסום מודעה זו. נדמה היה להם שכיוון שמודעת התמיכה היתה גורפת, היא כללה גם תמיכה במעשיו הרעים, ונדמה היה להם שהעיתון, שאותו הם מעריכים ואוהבים, מכר בכך את נשמתו עבור בצע כסף.
לפיכך, במחשבה שנייה, על פי הקו העקרוני, היה נכון לסרב לפרסם את המודעה, אבל לאפשר לרב אהרון בינה לכתוב מאמר שבו ינמק את עמדתו.

ויתור על שירות לאומי

שאלה: קראתי את המאמרים של כבוד הרב (באתר הישיבה של ישיבת בית אל) אודות השירות הלאומי שמסקנתם כי מוטב למי שמעוניינת ללמוד מקצוע אקדמי ולהקדים את נישואיה, שתוותר על השירות הלאומי, ותצמח מזה יותר תועלת לעם ישראל.

הטיעונים נשמעים צודקים - אכן זה יסייע לבניית משפחות, למימוש הכישרון של הבנות וכו'. אך מה נענה לבנות החילוניות שיטענו נגדנו, מדוע אנחנו משרתים שנתיים ואתן משתמטות מזה ועושות לבתיכן?

תשובה: אכן שאלה זו היא הכבדה ביותר מבחינה מוסרית. כדי לענות עליה הרחבתי בטיעונים כבדי משקל, על כך שבאמת תצמח תועלת מרובה יותר לעם ישראל אם הבנות יקדימו את תחילת הלימודים המקצועיים ואת גיל הנישואין.

מעבר לכך, הציבור הדתי-לאומי נוטל על עצמו אחריות רבה: בנוסף לכך שהוא שומר על תורת ישראל, שזה יסוד קיומנו הלאומי, בניו גם משרתים בצבא, והוא שותף מלא בכל העשייה הכלכלית, מוביל בהתיישבות ובקליטת עלייה, ואף נוטל על עצמו את השותפות בהמשך קיומו של העם היהודי על ידי הקמת משפחות גדולות. אפשר בהחלט לטעון כי מי שנוטלת על עצמה אחריות שכזו רשאית לוותר על השירות הלאומי, ובמיוחד אם היא עושה זאת למען התורה, העם והארץ. הלוואי וכל הבנות החילוניות היו מוותרות על השירות הצבאי, ובמקום זאת נוטלות על עצמן את האחריות לשמור תורה ומצוות, ולפעול למען העם היהודי בקליטת עלייה, התיישבות, הקמת משפחה טובה וחינוך הילדים ברוח ישראל סבא. ללא ספק מצבנו הלאומי היה אז טוב בהרבה.

האם לדעת ה'חזון איש' יש איסור לשרת בשירות לאומי

שאלה: כיצד כבוד הרב כתב שאין איסור להתנדב לשירות הלאומי, והלא ה'חזון איש' כתב שזה איסור "ייהרג ובל יעבור". וכך כתב (אגרות החזו"א ח"א אגרת קיא): "ואנו שומעים איומים להתנפל עלינו ולהוציא הבנות מחיק אימותם באלימות ובאגרופים, ודמעת העשוקים כנחל, פן ח"ו יפגעו בבבת עינם בבנותיהן היקרות להוציאן לרעות בשדות אחרות... הריני פונה אל לבן הטהור לחגור שארית כוח שלא ליתן שום אפשרות של כפייה על הצעירות נגד מצפון שלהן". ושם באגרת קיב: "ביחס לכפייה... רגשות נפשי מורה ובאה שהוא עניין של ייהרג ואל יעבור, ואולי גם מנקודת הלכה כן...".

תשובה: ברור לי שגם היום, אילו היו מטילים על הבנות גיוס בכפייה למסגרת שירות לאומי, היה צריך ללחום נגד זה בכל תוקף. וזה אכן קרוב להיות ככפיה על דת, שכן על ידי הכפייה היה חשש סביר שיכריחו בנות להיות במסגרת שאינה הולמת את רמתן הדתית, והיו גורמים לחלק מהן לרדת בשמירת מצוות. עוד חשוב לשים לב כמה דייק ה'חזון איש' להגדיר את עמדתו: "רגשות נפשי מורה ובאה שהוא עניין של ייהרג ואל יעבור, ואולי גם מנקודת הלכה כן". מכל מקום מדבריו של ה'חזון-איש' זצ"ל מתברר שצדקתי בדבריי, שההתנגדות החריפה היתה כנגד גזירת כפייה, וגם הרבנות הראשית דאז התנגדה לכך, אבל לא דובר אז על מסגרת של התנדבות, לפיה הבת יכולה לבחור מקום הגון, שבו תוכל להתנדב ולתרום.

ובכלל, כיצד אפשר לומר שבת שעוזרת לקשישים או ילדים, וזאת בהשגחה של רבנים או אנשי חינוך, עוברת באיסור של "ייהרג ובל יעבור". זהו דבר שלא ניתן להעלות על הדעת, וקשה להאמין שיהיה רב שיאמר כך.

עוד על הרעש בחתונות

שאלה:  שמחתי על המאמרים האחרונים בעניין החתונות, ושמחתי על העלאת נושא הרעש. אני מבקשת להמשיך לעסוק בנושא הרעש, כי הבעיה אכן חמורה מאוד.

בחברה שלנו יש ברוך ה' הרבה שמחות, וכמעט בכולן יש רעש בלתי נסבל, כולל בארוחות. ואין לאן לברוח. אני רוצה להדגיש שלגבי אנשים רבים, במיוחד בגיל הביניים ומעלה, מדובר בסבל של ממש!

אני אישה מבוגרת, רוצה להשתתף בשמחות, אבל קשה לי. החתונות שלנו נפלאות, עד שמגיעה שעת הארוחה והריקודים.

במקום בו אני גרה, לא אחת אני רואה אנשים מבוגרים שפשוט בורחים בזמן הארוחה, בשל הסבל הנגרם מהרעש. לאחרונה יש מנהג חדש להשתמש במערכת ההגברה אפילו לחופה עצמה, ובעוצמה מיוחדת, וכבר אז אנחנו מתחילים לסבול. אני רוצה לציין שאפילו אטמי אוזניים אינם מגנים מהרעש הנורא של החתונות ושאר השמחות.

וצריך לדעת עובדה מדעית - הרעש החזק מזיק. בנוסף לנזק לשמיעה, הרעש גם מעלה את לחץ הדם. משמעות הדבר לגבי הלוקים ביתר לחץ דם עלולה להיות קטלנית. ויש גם נזקים פסיכולוגיים.

בחדר המורים שלנו באולפנית, יותר ויותר מדברים על בעיות שמיעה של ילדים ממקור בלתי ידוע. כמורה אני נתקלת פה ושם בתלמידות שאינן שומעות היטב. זה לא היה בעבר. וכיוון שבחברה שלנו אין הולכים לדיסקוטקים, ניתן להניח שהמקור לכך הוא השמחות למיניהן, אליהם מובאים גם ילדים ואפילו תינוקות בני יומם, שהרבה יותר רגישים לנזקים שונים.

רוב האנשים, כפי שהתרשמתי, סובלים מהרעש, אך אינם מוחים, כי נדמה להם שאין מה לעשות. אני מבינה שצריך רעש מסוים בשעת הריקודים, אך כמה רעש?

האם מותר לבעלי השמחה לגרום לסבל, לנזק פיסי שאומנם אין חשים מייד בתוצאותיו? האם צריך להיכנע לטעם הרעשני של הצעירים?

לאחרונה פורסם החוק החדש אשר לפיו חייב כל אולם לרכוש מכשיר שמפסיק את המוסיקה, כאשר היא עוברת את מספר הדציבלים המותרים. לדעתי, על סמך המוכר לי מחיינו בישראל, יעבור זמן רב עד אשר החוק יופנם.

אני מאוד מבקשת מכבוד הרב להתייחס לנושא במדורו שבעיתון, ולהשיב הלכתית לשאלה אם יש היתר לגרום נזק גופני לטווח ארוך וסבל בחתונה עצמה. אני מבטיחה לכבוד הרב שאינני מגזימה.

תשובה: אין מה להוסיף על הדברים הנוגעים ללב. ברור שאסור לגרום לאנשים צער. וכבר אמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זוהי תמצית כל התורה (שבת לא, א). וכמו שעושי הרעש שונאים שעושים דברים שמצערים אותם, כך עליהם להיזהר שלא לעשות דברים שיצערו אחרים. ועל כל אדם להוכיח את בעלי השמחה ואת המנגנים כאשר רעש התזמורת גורם צער לזולת.