גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 229ראשיהפצה

מיקרופון לכל שופט - שופטים ושוטרים

לא רק פקידי האוצר הפכו לקובעי מדיניות וכוכבי תקשורת, כפי שטוען השופט בדימוס חשין. גם שופטי העליון –כמו דורנר וחשין עצמו - לא בוחלים בראיונות צבעוניים מיד עם צאתם לגמלאות.
08/02/07, 12:20
יאיר שפירא

לפני מספר חודשים ניסיתי לפתות את אחד מבכירי בית המשפט העליון לשעבר לראיון בעיתוננו. האיש, שפרש מכס השיפוט לפני שנים, התפלא בתחילה כי לא הגיע לאוזני השמועה כי שופטי בית המשפט העליון בדימוס לא נוהגים להתראיין, אלא במקרים נדירים ביותר. אני מצדי הבעתי פליאה גדולה יותר כי האיש החמיץ את שפע ההופעות של עמיתיו שפרשו זה מכבר בתקשורת - בראיונות פרישה חגיגיים, ואפילו כפרשנים לעת מצוא.  תוחלת החיים ואיכותם המשתפרת נותנים את אותותיהם גם בשופטי בית המשפט הפורשים בגיל שבעים במלוא כוחם ומרצם, והמעבר החד ממוקד העשייה הציבורית אל המרחבים השוממים של ימי הגמלאות, לא עובר עוד בדיסקרטיות האופיינית לשופטי העבר, אלא דרך דפי העיתונים ומעל גלי התקשורת האלקטרונית.

השופטת דליה דורנר שבישרה עם פרישתה על המהפכה התקשורתית של השופטים בדימוס במבול של ראיונות והופעות מתוקשרות, זכתה בראשות מועצת העיתונות עצמה. אך נראה כי עמיתה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון עד זה לא מכבר, מישאל חשין,  מסתמן כאושיה תקשורתית צבעונית לא פחות, וניראה כי עוד היד נטויה.

חשין שהזהיר לפני כשבועיים כי ההתקפות על אישים הנלחמים בשחיתות כחשב זליכה וכמבקר לינדנשטראוס תגיע בקרוב עד היועץ מזוז. הוא קבע בשבוע שעבר כי ידיעות ומעריב ניסו להטות את משפט רמון. השבוע שב ועטה חשין את גלימת המעורר בשער והזהיר כי מעמדה של הכנסת, ליבה הדמוקרטי של ישראל, הולך ונרמס תחת גלגלי הביורוקרטיה של המנגנון הממשלתי, ובעיקר תחת רגליהם של פקידי האוצר שנראה כי כוחם הולך ורב.

להפיכתם של אנשי האוצר לפקידי על, המכתיבים את סדר היום בישראל על חשבונם של נבחרי הציבור, אפשר למצוא תקדים בהתעצמותם של אנשי המשפט: משופטי בית המשפט העליון שנטלו לידם את הסמכות לבטל את חוקי הכנסת, ועד למוסד היועצים המשפטים, ממני מזוז, היועץ לממשלה, ועד לימימה מזוז, היועצת של משרד האוצר, שתפקידם הפך בעשורים האחרונים מנותני עצות לנותני הוראות לאנשי הממשל. בדומה לאנשי המשפט, הפכו אנשי האוצר ממבצעי מדיניות לקובעיה. כך מנע החשב הכללי באוצר, ירון זליכה, מנחשוני התופעה ומבכיריה, מראשי המדינה להגיע להסכמים שונים שלא היו לרוחו. כך מונעים  פקידים זוטרים יותר פרויקט שיווק מתוכנן של משרד התיירות כי מערך השיווק במשרד לא שינה את פניו כדרישתם, והדוגמאות רבות מספור.

לתופעה מפניה הזהיר חשין, כמו לתופעה לה היה שותף כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה וכשופט בכיר, יש צדדים שלילים, כמו החלשת המוסדות הנבחרים. אך גם צדדים חיוביים כמו הגברת התכנון במערכת ושקיפותה. יש אפילו צדדים מעניינים, כגון הגברה ניכרת של ההתעניינות הציבורית בגופים אלו ובעקבותיהם העיתונות, מבקר המדינה, ולפעמים אפילו המשטרה.

עם השלטון, כך מסתבר, מגיעים גם התככים, היצרים והצורך לשתף את התקשורת בחגיגה. מעטים זוכרים כי מערכות היחסים בתוך משרד המשפטים נחשבו בעבר כעניין אפרורי מאוד, ואיש לא ידע ולא התעניין בדעתו של פרקליט מחוז הדרום על פרקליט המדינה למשל. רבים יותר יכולים לזכור כי תככים בבית המשפט העליון זכו לסקור תקשורתי דומה לו זוכים תככים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

כך לדוגמה, איש לא התעניין במיוחד כאשר סוכם לפני כשנה וחצי שאחד מפקידי האוצר הבכירים יפרוש השנה, לאחר שנחשד כי נסע לכנס כלכלי על חשבון חברה פרטית. העניין נפתר בהסכם אצל נציב שירות המדינה, ללא מבקר, ללא תקשורת וללא משטרה. אצל חברי הכנסת נזכיר, עניין דומה לווה ברעש תקשורתי ונגמר נכון לעכשיו בחקירה משטרתית כנגד חברת הכנסת רוחמה אברהם, שנסעה על חשבון חברת אגרקסקו לחו"ל.

השבוע כשפקידי אוצר העבירו תלונה כנגד זליכה, בטענה כי הוא עומד למנות משרות במשרד החשב הכללי מבלי שדקדק בכל סעיפי התקשי"ר, זכתה התלונה לסיקור נרחב בעיתונות. בקשה לבדיקה הגיע עד שולחנו של המבקר, ונראה כי איש לא יניח לפרשה לגווע בקרוב.  איש גם לא היה מתעניין בטיול חינם, לו זכה השופט חשין מחברת אגרקסקו, כפי שפרסם השבוע העיתונאי, יואב יצחק, לו התנהלותו היתה שקטה יותר, לפחות לאחר שפרש.

הבאג בפסק דין רמון

פסק דין רמון, שניתן בשבוע שעבר, היה אבן דרך בשמירה על כבודן של נשים.  פסק הדין החריף היווה משקל נגד ראוי לצביעות התקשורתית והציבורית של חבריו הרבים והמשפיעים של רמון. מנאורים מקצועיים בתקשורת דרך אנשי ש"ס והליכוד שהתנדבו כולם לגמד את מעשיו של האיש ולייחל לזיכויו בערעור. יפה עשו השופטים שקבעו בתודעה הציבורית כי אין מעשה מגונה שהוא זוטי דברים, ושבעל השררה צריך להיזהר בדבר שבעתיים. אך אחרי הכול, קשה להתעלם מהרוח החד צדדית הנושבת בפסק הדין. ולו היה מדובר בחיים רמון לבדו הייתי מחריש - יש לאיש די והותר פרקליטים ותומכים, אלא שפסק הדין החשוב עלול להתגלות כפח ומוקש. גרסת החיילת סבלה משתי חולשות עיקריות. בבית המשפט לא הייתה מחלוקת כי לאחר מעשה מסרה המתלוננת את מספר הטלפון שלה לחיים רמון, וגם צולמה פעם נוספת עם רמון כשהיא מחייכת.

לגרסת המתלוננת היא עשתה את הדברים מתוך הלם, וכמי שכפאה השד, לבקשת רמון ואחת מפקידות הלשכה. השופטים יכולים היו להתייחס לחולשות הללו כערכן ועדיין לקבל את גרסתה, שהרי היו בידיהם עדויות רבות למצב הפיזי והנפשי בו היתה החיילת לאחר מעשה. אלא שהם העדיפו לא ליחס חשיבות לעובדות אלו כלל ועיקר. "קשה להגדיר מהי התנהגות רציונאלית או בלתי רציונאלית לאחר אירוע טראומטי", כתבו השופטים, "איש איש ותגובתו, איש איש ותרבותו. כמספר האירועים הטראומטיים המובאים לפתחנו, כך גם מספר התגובות השונות והמשונות". ספרותית אולי הדבר נכון, אך משפטית שמטו השופטים כל יכולת של אדם להתגונן מפני האשמות שכאלו. שהרי מטבע הדברים מקרים כאלו נידונים ללא עדים ישירים לאירוע, ואין לדיין אלא לבחון את התנהגותם ההגיונית של הנוגעים בדבר לפני ולאחרי.