בשבע 230: ישר כמו סרגל

חגית רוטנברג , כ"ז בשבט תשס"ז

המקום שנריה הכי אהב להיות בו היה הנגרייה של סבא משה. כמעט כל יום, אחרי שחזר מבית הספר, היה נריה מגיע לנגרייה, אוסף את פיסות העץ הקטנות שהתעופפו לרצפה, ולפעמים אפילו עוזר לסבא לנסר את הלוחות בעזרת המסור החשמלי הגדול.
יום אחד הגיע נריה לסבא כשהוא עצוב במיוחד.

"אני רואה שקרה משהו בבית הספר", אמר סבא מיד. "אולי נאכל ארוחת צהרים של פיתה עם שניצל וצ'יפס, וכשנגיע למוס שוקולד תספר לי מה קרה?" שאל סבא בחיוך.

נריה הנהן, והם עלו לבית של סבא, ממש מעל הנגרייה.

"זה היה כל כך לא הוגן", אמר נריה כשליקק את המוס המתוק. "מה בסך הכל עשיתי? המורה שאלה מי לא הכין שיעורי בית באנגלית. אז אני לא הכנתי, אבל לא סיפרתי לה כי התאמצתי מאוד ערב לפני כן, ולא הצלחתי לענות על השאלות, אז זו לא אשמתי".

"נו, ואז מה קרה?" התעניין סבא.

נריה הנמיך את קולו: "אז המורה החליטה בדיוק לבקש ממני לקרוא את התשובה, אבל לא היתה לי, ולכן קראתי מהמחברת של שמוליק, שישב לידי".

סבא הזעיף את פניו, אך המשיך להקשיב לסיפור: "כשהמורה גילתה את זה", נזכר נריה בדמעות, "היא צעקה עלי ואמרה שאני צריך להתבייש שאני משקר ככה, ונתנה לי עבודה ענקית באנגלית בתור עונש. אבל סבא, נכון שהיא לא היתה צריכה לצעוק ולהעניש אותי ככה? בסך הכל לא עשיתי שיעורי בית!" שאל נריה, אבל ראה בעיניו של סבא את התשובה.

לפתע צלצל הטלפון בסלון. סבא ניגש בצעדים כבדים והרים את השפופרת: "הלו! כן, שלומי טוב ברוך ה'. מה שלומך, גברת ליבוביץ'?" שאל סבא בחביבות.

הוא האזין לדוברת מעברו השני של הקו, וענה: "טוב, אני מבין. כן, יהיה בסדר, את לא צריכה לדאוג. אני אטפל בזה עוד היום. כל טוב", סיים סבא את השיחה והחזיר את השפופרת למקומה.

"מה קרה?" שאל נריה את סבא כשחזר למטבח. "השכנה מלמעלה, גברת ליבוביץ', ביקשה שאסיים להכין לה את ארון הבגדים עד הערב, כי הנכדים שלה מגיעים מחר לביקור והיא זקוקה בדחיפות לארון שבו יוכלו להניח את החפצים והבגדים שלהם. טוב שאתה כאן", קרץ אליו סבא, "בוא, נרד לנגרייה".

הם ירדו במדרגות האפורות ונכנסו לחדר המלאכה הגדול.

"עכשיו תוכל לעזור לי להתקין את המדפים בארון הגדול שאני מכין לה", אמר סבא. נריה החזיק את סרגל המתכת המבריק על לוח העץ, וסבא סימן, מדד וחתך. "וואו, סבא, אתה כל-כך מדייק עם המדף הזה", קרא נריה בהתפעלות, כשראה את סבא מסמן בעיפרון את האורך והרוחב של המדף.

אבל סבא לא ויתר לעצמו: אם הקו יצא קצת עקום, הוא מחק והתחיל למדוד הכול מהתחלה. "ככה זה, ילד", השיב סבא. "הכול חייב להיות ישר ומדויק אם רוצים שזה יצא באמת טוב".

הם עבדו כמעט חמש שעות ברציפות, ובערב היו חמשת המדפים מונחים בארון אחד מעל השני, ישרים לגמרי וברווח שווה בין זה לזה.

"גברת ליבוביץ' תהיה מאוד מרוצה", אמר סבא בסיפוק וחיכך את כפות ידיו זו בזו.

"חסר לה שלא, אחרי שעבדנו על זה כל-כך קשה", צחק נריה.

סבא חייך גם הוא, אך לפתע מבטו הרצין: "אתה רואה, ילד, צריך להתאמץ מאוד ולהיות ישרים ומדויקים, אפילו שזה קשה. ואני לא מתכוון רק למדפים בארון".