בשבע 230: ה'מסמר' שבסלע קיומנו

העולם המוסלמי, שכמעט לא התייחס לנפילתה של ירושלים במסעי הצלב, מפליא להעלות אותה על ראש שמחתו בפרשת גשר המוגרבים ● אם נמשיך לנהוג בהתרפסות, נמצא עצמנו כאותם שוטים מהסיפור המזרחי הידוע על המסמר

מיכאל בן-ארי , כ"ז בשבט תשס"ז

בפולקלור המזרחי מתגלגל סיפור ידוע, אודות אדם אמיד וערמומי שהציע למכירה את ביתו המפואר במחיר מגוחך. אך זאת בתנאי שמסמר הקבוע בטרקלין הבית ימשיך להיות בבעלותו. פתי שקפץ על המציאה, מצא את עצמו מתמודד עם ביקוריו התכופים של 'בעל המסמר'. פעמים הוא הגיע 'סתם', לבדוק את שלום המסמר, תוך השכמת כל בני הבית באמצע הלילה.

לפעמים לתלות את מעילו נוטף המים, ופעמים אחרות כדי לקחת אותו. בהזדמנות אחת הוא הופיע בפתח הבית כשכלב אימתני בידו, ובפיו בקשה 'לגיטימית' למימוש זכותו לקשור את הכלב למסמר שבבעלותו. בני הבית המפוחדים הצטנפו בפינות הבית והחליטו להיפטר מהמטריד ולצאת לחופשה של כמה חודשים. או אז הגיע 'בעל המסמר', ובפיו דרישה חד משמעית לקבל את מפתחות הבית, שהרי כיצד יבדוק את שלום המסמר בהעדרם של בני הבית?

סופו של הסיפור גם הוא ידוע, 'בעלי הבית' נמלטו ממנו ובעל המסמר השתלט עליו.

מפליא כמה לא למדנו לקח מסיפור מחוכם זה. המנהיגות הרופסת שלנו דמיינה לעצמה שבמחיר ויתור על קודשי הר הבית, תוך רמיסת הבעלות והריבונות שלנו בהר, נקבל מהאויב הבנה ובמיוחד את השקט לו אנו כל כך משוועים. אך האמת טופחת לנו על הפנים כל פעם מחדש. הנוכחות המוסלמית בהר הבית היא הכוח המניע לפרעות ובשום אופן לא מחיר השקט.

מי שמכיר את ההיסטוריה של המוסלמים בירושלים ובהר הבית יודע, שהר בית מעולם לא היה להם יותר מאשר סרח עודף. המזרחן פרופ' עמנואל סיוון טוען שהעולם המוסלמי הגיב באדישות מוחלטת לנפילתה של ירושלים במסעי הצלב. שום קינה, הוא מציין, לא נכתבה על נפילתה.

יחד עם זאת, מאז שיבת ישראל לארצו במאה האחרונה, משמש הר הבית מקור הסתה וליבוי של המאבק המוסלמי לגירוש היהודים מכל ארץ ישראל. ההסתות שהביאו לרצחנות הנוראית של מאורעות תרפ"ט, מקורם בניסיון המוסלמי לדחוק את תפילת היהודים ממה שמכונה בפינו 'הכותל המערבי'. לטובת העניין, הדמיון המזרחי המציא מיתוסים, כמו סיפורו המפוברק של חאג' אמין אל חוסייני, אודות סוסו הפלאי של מוחמד, שמחשש שיברח, היה צריך לקשור אותו לחישוק ברזל בכותל המערבי (בכל זאת מדובר ב'סוס פלאי'). ההפרעות התכופות ליהודים שבאו להתפלל תורצו בצורך של המוסלמים להתפלל בזעקות ויללות אימים.

לצערנו, במאבק על התודעה והבעלות על הר הבית, הובסנו ללא קרב. ממשלות ישראל נתנו לאויב בעלות ושליטה מוחלטת בכל מה שנעשה בהר, תוך דחיקת כל סממן יהודי והתנכלות שיטתית לעולים היהודים. דגל ישראל שהונף על הר הבית במלחמת ששת הימים, כבר לא קיים שם מזמן. הוא היה עילה להתפרעויות שהורידו אותו מגג נקודת המשטרה, לדגלון שהונח על שולחנו של מפקד התחנה, עד שגם זה נשרף יחד עם נקודת המשטרה באחת ההתפרעויות.

מי שמקשיב למנהיגות המוסלמית בתקשורת, יכול לשים לב שהם מעולם לא משמשים בכינוי 'הר הבית'. בחוברות שניתנות לתיירים הם כותבים: "יש הטוענים בטעות שפה היה בית המקדש של היהודים". הארכיאולוגים, הדיפלומטים והעיתונאים המוסלמים טוענים באופן עקבי, שבית המקדש של היהודים היה במקום אחר. הם משכתבים את ההיסטוריה מחדש, ומכנים את הר הבית 'אלאקצא', 'חארם א-שריף' וכדומה.

ההתפרעויות והמאבק הנטוש עתה על מעלה שער המוגרבים, הם הזדמנות פז להוציא את המסמר של הנוכחות המוסלמית וטענות הבעלות שלהם על ההר. באופן זה נוציא לא רק את הרוח מהמפרשים, אלא אחת ולתמיד נסלק את המפרש עצמו. חבל שבראשות עיריית ירושלים יושב מנהל גמ"ח, שלא מבין דבר וחצי דבר. בתאווה הבלתי מרוסנת שלו לשקט, הוא סיפק לקוזאקים את מנת הדם היומית שלהם. המחשבה על הרעב שיפרוץ אצלם מחר, היא כנראה מעבר לבינתו.

ברור שסיפור שער המוגרבים הוא לא שאלת אלאקצא וגם לא שאלת גילויים כאלו ואחרים. השאלה היא מי בעל הבית: אנחנו או המסמר שתקענו לעצמנו ב'סלע קיומנו'. ממה שמסתמן כרגע, נראה שממשלת אולמרט תראה כלפי חוץ שרירים ותתקפל באמצעים כאלו ואחרים. יש לזכור שבכל פעם שהיו מאבקים והתפרעויות, הערבים הגיעו להישג נוסף ואנחנו נסוגונו עוד שלב לאחור. לאחרי אירוע מנהרת הכותל (סוכות – תשנ"ז), נפרצה רצפת הר הבית לכיוון אורוות שלמה, כדי להופכו למסגד ביוזמתה ובמימונה של התנועה האיסלאמית של ערביי ישראל. לאחר עליית שרון בערב רה"ש תשס"א, השמידו הערבים את רוב רובם של שרידי המקדש בהר בבית תוך עקירה וריסוק של 20 אלף קוב משרידי המקדש. אינני יודע כיצד ינוצלו אירועי שער המוגרבים, אך ניסיון העבר מלמד שהערבים לא יחמיצו את ההזדמנות לדחוק את רגלינו עוד ועוד.

המאבק על הר הבית הוא גם ובעיקר בתודעה. סיפור שער המוגרבים צריך לזעזע כל אחד מאיתנו, ולגרום לו לחשוב מה הוא עשה היום להגביר אצלו ואצל אחרים את תודעת הר הבית והמקדש.

מדי חודש מקיים ארגון אל הר המור סיבובי שערים. התנועה לכינון המקדש מדריכה ומובילה קבוצות באופן יומיומי לביקורים תכופים בהר הבית. רבנים רבים אוזרים אומץ לומר את ההלכה הברורה, שאין כל בעיה הלכתית לעלות לאזורים מסוימים בהר הבית (אשמח לקבל סוף סוף נימוק הלכתי של הטוענים אחרת). ובכל זאת אנו מפגרים מאוד, לעומת הפעילות המוסלמית הקדחתנית, במישור התודעתי ובמישור המעשי.

מתוך שלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים לטעון שהם 'גזולים' כבר איבדנו את שכם. המאבק ההירואי של היישוב היהודי בחברון הותיר לנו אחיזה חלקית במערת המכפלה. מה יהיה בהר הבית תלוי בעיקר בנו.