בשבע 230: מתנחלת לדוגמא

על אף התנכלות השכנים הערבים, נדרשים בצדק יהודי חברון לריסון עצמי גדול יותר, בתפקידם כמייצגי עם ישראל על אדמת האבות.

עדי מינץ , כ"ז בשבט תשס"ז

כשראיתי את הסרטון שהופץ באינטרנט על יפעת אלקובי מאדמות ישי שבחברון כעסתי מאוד, על המעשה ועל העושה. אך במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: מי אני שאשפוט אותה, את יפעת שיושבת במקומי בעיר האבות חברון בתנאים קשים, בחיכוך מתמיד עם ערביי הסביבה, תוך התנכלות מתמדת של השכנים הערבים, של אנשי השמאל וגם של משטרת ישראל? החלטתה המקוממת של הממשלה להקים ועדה לטיפול 'מיוחד' באנשי חברון רק הגדילה את המבוכה.


אם אכן אנחנו שליחים, אנחנו מייצגים את עם ישראל, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. התנהגותנו כלפי הערבים נתפסת בארץ ובעולם כהתנהגות של עם ישראל כלפיהם. אנחנו חייבים להבין שמאיתנו מצפים להתנהגות שונה, ובמידה רבה עלינו להתגאות בכך שקיימת ציפייה כזו
לכן, החלטתי לחכות מעט שהאבק ישקע, ואז לכתוב את דעתי ליפעת ולאחי בחברון, שיום יום הופכים את עיר האבות לעיר הבנים ומשיבים "לב אבות על בנים".

אפתח בסיפור. בהיותי כבן עשר נסעתי באוטובוס לסבי וסבתי. התיישבתי באוטובוס, וסביבי ישבו נערים נוספים. כשהתמלא האוטובוס נעמדה לידי אישה שזה עתה עלתה, ולאחר כמה דקות היא פלטה לעברי: "ילד דתי ולא קם לאישה מבוגרת?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש, אבל הלקח מעולם לא הרפה ממני. סביבי ישבו ילדים נוספים, אך רק אלי פנתה האישה, ורק ממני ציפתה שאקום.

על אף שהתרעמתי באותו רגע, הפך המקרה הזה לאירוע מכונן בחיי. הבנתי שבלי שארצה אני משמש מקור לציפייה להתנהגות אחרת. הבנתי שהכיפה על ראשי איננה רק אקט סמלי, ביטוי לקבלת עול מלכות שמים. כיסוי הראש איננו רק ביטוי כלפי האדם פנימה, אלא לא פחות מכך כלפי חוץ. מי שחובש כיפה או כיסוי ראש מייצג לא רק את עצמו, שבאופן אישי לרוב אינו מוכר, אלא מייצג ציבור שלם שמכריז על עצמו: "אנחנו ציבור יראי שמים, המחויבים לקיום תורה ומצוות". כציבור כזה אנחנו מייצגים את דרישות התורה להתנהגות מוסרית גבוהה יותר, להקפדת יתר בנושאים שבין אדם לחברו, משום שאותנו מודדים כל העת.

באופן עמוק יותר, האדם החילוני שדורש דרישות אלו מחובשי הכיפה מעריך מאוד את התכונות הללו. יושר ומוסר אינם מתגלגלים היום ברחובותנו. אין ספק שרבים מאוד מהאנשים המגדירים עצמם חילונים הם ישרים ומוסריים, ומצד שני אין ספק שבין חובשי הכיפה ישנם לא מעט המניחים הצדה את הדרישה של ר' אלימלך מליז'נסק: "ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ולא תעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה" ומתנהגים באופן קלוקל במשאם ומתנם עם הבריות. אבל כשהם מתנהגים כך, הטרוניה כלפיהם כפולה – בשל התנהגותם וגם שכיוון שהם דתיים, וציפו מהם להתנהגות אחרת.

עד כאן לגבי המשא שאנו חובשים על ראשנו (כיפה וכיסוי ראש). אבל מסתבר שלגבינו, המתנחלים, ובפרט לגבי אלו מבינינו שעלו לחונן את אדמת האבות מתוך אידיאולוגיה ותחושת שליחות עמוקה – הדרישה מאתנו גדולה עוד יותר. מאיתנו, הסבורים שאנחנו שליחים של עם ישראל לדורותיו, להיות חלוצים לפניו ולקיים בגופנו את מצוות יישוב הארץ, דורשים יותר – ובצדק.

אם אכן אנחנו שליחים, אנחנו מייצגים את עם ישראל, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. התנהגותנו כלפי הערבים נתפסת בארץ ובעולם כהתנהגות של עם ישראל כלפיהם. לא יעזור לנו אם נדבר על צביעותם והתחסדותם של המגנים אותנו, ביניהם כאלו המתנהגים באופן דומה או גרוע יותר כלפי שכניהם, או בסיטואציות דומות. אנחנו חייבים להבין שמאיתנו מצפים להתנהגות שונה, ובמידה רבה עלינו להתגאות בכך שקיימת ציפייה כזו. באופן 'צבוע שכזה' נדרשת גם מדינת ישראל כמדינת היהודים, וחיילי צה"ל כצבא יהודי, לסטנדרט שונה מזה הנהוג באומות העולם ובצבאות אחרים.

ומכאן ליפעת אלקובי. אינני יודע כמובן מה קרה לפני שיפעת הוציאה מפיה את המילה שכה זעזעה אותי, וחזרה עליה שוב ושוב. ברי לי שהיה מי שדאג להוציא אותה מכליה לפני כן, והיה מי שדאג שהמצלמה תהיה שם ותתעד את התגובה שלה לפרטיה. אבל למרות הכול, על יפעת ועלינו לדעת שכיוון שאנחנו שואפים להיות שליחים של עם ישראל לדורותיו, במקום שהוא כמעט החשוב לנו ביותר כיהודים, אנחנו נדרשים לריסון גדול יותר. את, יפעת אלקובי האישה הפרטית, בעצם מגורייך במקום החשוב הזה הפקעת את פרטיותך, וממך דורשים יותר.