בשבע 230: לומדים להתגבר

התלמידות והצוות מפוזרים באתרים זמניים והציוד הושחת ונבזז, אך באולפנת נווה דקלים נשכו את השפתיים, וחזרו לשגרת לימודים ביום בו נשרפו בתי הכנסת בגוש.

עפרה לקס , כ"ז בשבט תשס"ז

אולפנת נווה דקלים היא מין תמונת מיקרו של מצב מגורשי גוש קטיף, בהסתייגויות המתבקשות. המורים והבנות – כולם גורשו מביתם, וחזרו לפעול כמעט מיד אחרי העקירה.


צוות האולפנה לא ארז כלום, למעט התיקים האישיים של הבנות שהם חסויים ולא היה רצוי שיתפזרו לכל רוח. מעבר לכך, החפצים של המוסד נזרקו לתוך מכולות באי סדר, באופן שהרס אותם. חלק מהציוד היה גדול מדי, ולכן לא הגיע. חלק מהמכולות נעלמו, והרב גנז מספר על ציוד רב שאף נבזז
התנאים הפיזיים הבלתי מספקים מקרינים גם על ההווי החברתי, שהוא בסיס לקיומה של כל אולפנה. הקשיים הנפשיים מטילים צל על כל מה שאמור להיות רגוע ומשוחרר. גם חוסר הוודאות באשר למיקומה בעתיד הם לחם חוקה של האולפנה, כמו של מרכיביה האנושיים. ובכל זאת, גם כאן מתגלים האנשים הקטנים כבעלי כוחות נפש אדירים, והתוצאה: אולפנה חיה ונושמת, מלמדת ומחנכת, וכן, גם מחייכת. 

אי של שפיות בים כתום

הרב יאיר גנז מראה לנו את הדרך אל מזכירות האולפנה, מבנה שהוא בעצם קרוואן 'פליט' ממזכירות היישוב חומש. על קיר חדרו של הרב גנז, כמו מתגרה, תלוי תצלום אוויר של האולפנה המקורית. זה לא רק שהגוש איננו בהישג יד היום; גם האולפנה רחוקה, כל-כך רחוקה ממה שהיא הייתה אז.

המדשאות המוריקות, האמפתיאטרון, בניין הכיתות ובית המדרש – כל אלה הם זיכרון להישען עליו וגם ציפייה לעתיד. הרב גנז איננו בטוח מה עלה בגורלם של כל אלה. הוא שמע שהיתה הפגזה של חיל האוויר, אבל לא יודע מה נפגע. הכול קרוב כל-כך וגם רחוק כל-כך.

גבעת וושינגטון היא מקום זמני עבור האולפנה, שהוחלט שתיבנה בניית קבע ליד הקהילה בניצן. כבר היו ועדות ואישורים וביורוקרטיות, אבל יסוד אחד עדיין לא יצקו. "ובכלל", אומרת מנהלת התיכון, רותי וענונו, "אנחנו לא בטוחים מה יהיה עם קהילת נווה דקלים בניצן. אם בסוף לא תיבנה שם בניית קבע גדולה, גם אנחנו לא נהיה שם. אין טעם".

צוות האולפנה עבד תקופה ארוכה תחת סימן שאלה גדול. בעצם, אפשר לומר שזו השנה השלישית שבה עובדים בצורה א-נורמלית. וזה, כמובן, רק אם מחשיבים את השנים של נפילות פצמר"ים כמציאות נורמאלית.

השנה שלפני הגירוש הייתה לא פשוטה, מספר הרב גנז, והאולפנה תפסה מקום מרכזי מאוד במאבק. "למשל, כשהייתה תקופה שעבדו חזק על פרסום, בחצר ובמסדרונות היה חומר הסברה על שולחנות, וכל תלמידה שהיתה בדרך לכיתה עשתה את השורה, והכניסה כמה מעטפות".

צוות האולפנה היה צריך לנתב את עצמו בין דרישות לימודיות למתן אפשרות לבנות להיאבק על ביתן ואמונתן, שהם גם ביתו ואמנותו של הצוות. "פעם", נזכרת רותי, "עשינו דיון עם הבנות ואמרנו להן שהמציאות היא כזאת, שאי אפשר ללמוד בצורה רגילה וצריך עכשיו להירתם למאבק. העמדנו בפניהן את האפשרות שנסגור את האולפנה, אז הן אמרו: 'לא, זה אי של שפיות וזה נותן כוח להרבה אנשים נוספים, גם למשפחות'. האולפנה היוותה מקור ליציבות לכולם. הודענו שמי שרוצה לפעול יכולה, אנחנו ממשיכים ללמד".

והם המשיכו ללמד ולעבוד עד הרגע האחרון ממש, גם אחרי שכבר היו צריכים לדלג מעל שק"שים של שב"חיות כדי להיכנס למשרד, ואפילו כשהמשרד עצמו הפך למקום לינה. גם תכניות הקיץ לבנות, שכללו מפגשים תרבותיים ותורניים, המשיכו כרגיל, פחות או יותר.

דיברתם עם הבנות על מה יהיה אם יתבצע הגירוש?

רותי: "קודם כל, לא יצאנו בהצהרות שלא יהיה. בשלב מסוים הרב יאיר אמר שגם אם חלילה זה יקרה, אנחנו נמשיך גם אחר-כך להיות ביחד. זה היה ממש לקראת הסוף. כל הזמן דיברנו על מאבק ותפילות. הרב יאיר רכש תוכנה של שליחת הודעות, ובאמצעותה כל הזמן נשלחו עדכונים ודברי חיזוק, אפילו תוך כדי הגירוש".

מאוחר יותר יספרו היועצות כי זו היתה דילמה אמיתית, אם להכין את הבנות לקראת אפשרות של גירוש, שכן אדם אינו יכול להיות בשני מצבים נפשיים סותרים כל-כך. בסופו של דבר הן מצאו את הדרך להעצים את כוחות ה'אני' של הבנות, כולל כוחות אמונה, במטרה לתת להן כלים להתמודדות עם כל דבר שיבוא. ולמרבה הצער הוא בא.

הציוד הלך, הרוח נשארה

צוות האולפנה לא ארז כלום, למעט התיקים האישיים של הבנות, שהם חסויים ולא היה רצוי שיתפזרו לכל רוח. מעבר לכך, החפצים של המוסד נזרקו לתוך מכולות באי סדר, באופן שהרס אותם. חלק מהציוד היה גדול מדי, ולכן לא הגיע. חלק מהמכולות נעלמו, והרב גנז מספר על ציוד רב שאף נבזז.

"המנהל שלנו התארח באחד היישובים ביו"ש", הוא ממחיש, "ומישהו הבטיח להראות לו משהו מעניין. הוא לקח אותו למקווה ולגן ילדים, והראה לו מזגנים עם מדבקה של אולפנת נווה דקלים. ביישוב אחר מצאנו מכולה של ציוד ואחזקה שלנו". בנוגע למחשבים, למשל, מישהו פתח את כולם והוציא מכל אחד מהם את אותו הצ'יפ, שבלעדיו המחשב אינו יכול לפעול. וכך הגיע הצוות לתחילת השנה לא רק בלי מקום ללמד בו, אלא גם בלי ציוד הכרחי, שליווה אותו כל השנים.


עדי, מחנכת באולפנה: "מבחינתי זאת היתה תרפיה. האולפנה היתה מקור הכוח. העיסוק בלהקים, בהסעות, בלכנס את הבנות. זה מה שנתן לי כוח, כי ממשיכים, עושים דבר חדש. זאת היתה מין חובה להקים את האולפנה. גייסנו את כל הכוחות, כי היה קשה מאוד בהתחלה"
משרד החינוך, שהבטיח לראשי האולפנה שהכל יתבצע באופן מסודר, מחק בעצמו את סמל המוסד, שהוא האות לכך שמוסד לימודי הוא ישות חיה וקיימת. אנשיו פשוט יצאו מתוך נקודת הנחה שתושבי הגוש יפוצו לכל עבר, ולא יהיה טעם בקיום מוסד לימודי של הגוש.

עם כל נתוני הפתיחה האלה, הרב גנז ורותי הרשו לעצמם רק שבעה ימי אבל. בי"ח באב כבר כונסו הבנות בישיבת 'נתיב מאיר', עם המחנכות. המפגש היה מצמרר, מספר הרב גנז ועיניו מתלחלחות: "זו היתה הפעם הראשונה שהבנות נפגשו אחרי הגירוש, והן הגיעו מכל הארץ, מרמת הגולן ועד אשקלון".

רותי: "המפגש הזה נתן המון כוח, ראית שם עוצמות. הבנות אמרו 'ממשיכים קדימה!'".

ואז התחיל החיפוש אחר בית לאולפנה. המקום היחיד שהיה מוכן לקליטה באופן מידי היה גבעת וושינגטון, שצוות ההנהלה נותן לו את כל הקרדיט על פתיחת הלב, ההתחשבות והנכונות לתת.

הרב גנז: "האמת היא שהם פנו אלינו כמה חודשים לפני הגירוש ואמרו לנו שהם רוצים לדבר איתנו ולהיפגש בנושא של אלטרנטיבה. אמרנו מה פתאום, אנחנו נאבקים. אין מה לדבר ואין על מה להיפגש. שבועיים-שלושה לפני הגירוש הם שוב הרימו טלפון. אמרתי להם בשום אופן לא, אנחנו עסוקים עכשיו במאבק ולא ביום שאחרי. אפילו כעסנו".

רותי : "נעלבנו מאוד, חשבנו: 'איך אנשים ממשיכים הלאה ומריצים מהלכים שעוד לא היו?'".

אבל, כאמור, אחרי הגירוש הוחלט ללכת על האופציה הזאת.

קיבוץ הגולות

מי שמסתובב בשטח הגבעה יכול לחשוב שהוא הגיע ל'ארץ בנות חווה'. בניו של אדם בקושי נצפים בשטח. המדשאות הענקיות מהוות כר לאולפנת 'גבעת וושינגטון', המכילה 400 בנות, למדרשת 'אורות עציון', לפרויקט של בנות מצרפת וכמובן למכללה העל-תיכונית. בתוך כל אלה משתלבת אולפנת נווה דקלים', שכיתותיה ופנימיותיה מפוזרות בחוסר סדר על שטח די גדול. אין מסדרון או בניין כיתות, אין צלצולים, ואפילו חדר האוכל משותף לכמה מוסדות ואוכלים בו במשמרות.

הכול בנווה דקלים היה אחרת. "חדר האוכל עבורנו היה מקום של התכנסות, כמו בכל משפחה", אומרת רותי. "השכבות היו מעבירות מסרים לכלל האולפנה, המורים היו משוחחים עם הבנות, היינו משאירים לבנות מסרים בצורה של כרוזים בתוך הכוסות".

בתחילת השנה נאלץ הצוות להתמודד עם פיזור מאוד גדול של הבנות ברחבי הארץ ועם כתובות משתנות. את בנות החטיבה, שחוזרות כל יום הביתה, היה צריך להביא בהסעות, ולצורך כך לעבוד מול 16(!) מועצות אזוריות. גם ספרי לימוד ומכשירי כתיבה, ואפילו ביגוד, נקנו דרך 'עליית הנוער' ומשרד החינוך.

התנאים הפיזיים הקשים הדגישו בקווים גסים את מה שחסר: תחושת ה'ביחד' והאינטימיות, שבלטו כל-כך בנווה דקלים. ודווקא עכשיו, כשהבנות שיוועו לתחושה החמימה הזאת יותר מכל, היא לא היתה בת השגה.

אתם התעקשתם שלא לשריין לעצמכם מקום לפני הגירוש. היו מוסדות שכן עשו את הצעד הזה, ועם זאת המשיכו במאבק ואמרו שהגירוש לא יקרה. העובדה הזאת לא הכעיסה אתכם?

הרב גנז: "אי אפשר לנתק את השאלה הזאת מהתחושות שהיו בכל הגוש. למשל בקטיף, היישוב שלי, היו המון ויכוחים: אורזים או מחכים שהצבא יארוז, כן סוגרים, לא סוגרים. היו יישובים שדיברו לאן ילכו, היו יישובים שלא עשו עסקה עם אף אחד. אנחנו, למשל, רק שבוע לפני הגירוש ביקשנו מכפר פינס לבוא ולשכון בחדרים שלהם, אם זה יקרה. יש אנשים שכועסים מאוד על אנשים אחרים, שנתפסו כחזקים והלכו וסגרו דברים לפני הגירוש. אנחנו לא היינו בקטע הזה".

הרב יאיר גנז התגורר ב'קטיף' בערך 19 שנה, ורותי וענונו התגוררה בנווה דקלים מספר שנים זהה. להם עצמם לא היה זמן לעבד את האבל; מיד אחרי העקירה הם שאבו את עצמם אל תוך העשייה.

מקור הכוח, הם אומרים, הוא הבנות. בשנה שעברה, בחנוכה, כאשר רובן שוכנו עדיין בבתי מלון, הן ערכו בוקר הצדעה לכל הצוות, מעובד התחזוקה ועד המזכירה, כולל מורות, רכזות ומדריכות. הפרגון ההדדי בתוך צוות המורים והכרת הטוב של הבנות הם מנוע חזק עבור הצוות. "אבל אני לא אגיד שאין רגעים שבהם לפעמים אתה מרגיש שהדברים גדולים עליך, והכתפיים שחות", אומר הרב גנז.

ההוראה כתרפיה

שנת הלימודים התחילה בהדרגה. שלושה ימים, ושבוע אחר-כך ארבעה ימים, בעיקר סמינריונים וסדנאות. היום הראשון שבו התכנסו הבנות היה גם היום שריפת בתי הכנסת בגוש. בדרך מבתי המלון אל האולפנה שמעו המורים והתלמידות את החדשות המצמררות. אנשים קרעו קריעה, המורים דיברו על האותיות הפורחות באוויר ועל המשכיות.


נאווה היועצת מספרת על חוסר אמון קיצוני וכעסים על הצוות, שמייצג עבור הבנות הללו את עולם המבוגרים. כמה שהצוות ניסה להעניק לבנות חוויות מתקנות, במידה מסוימת העולם בשבילן הוא גרוע וחסר תקווה. "לחזק את האמון זו משימה מסובכת. יש היום בנות שנמצאות במקום אחר, ויש שלא"
עדי בוכריס מגני טל ושושי אלטמן מנווה דקלים מלמדות באולפנה כמה שנים. בוכריס מתגוררת היום ב'יד בנימין', אלטמן שוכרת בית בטירת יהודה ומקווה להצטרף לבניית הקבע של הקהילה שלה בניצן. רותי והרב גנז מורידים את הכובע בפני המורים שלהם, שהגיעו לעבודה למרות כל הקשיים הפנימיים והחיצוניים.

הלימודים התחילו כמעט מיד אחרי הגירוש. איך אתן מקבלות את הטלפון הזה, שקורא לכן להתייצב, אחרי כל מה שעברתן?
עדי: "האמת היא שחיכינו לטלפון הזה. ידענו עוד קודם שהאולפנה תמשיך איך שלא יהיה".

היו מורים שדיברו על כך שזו 'פינת ההנצחה של הגוש', כי זה בעצם המוסד היחיד הפנים-גושי שקיים היום המרכז בתוכו תלמידות מכל רחבי גוש קטיף.

בכינוסים הראשונים של הצוות, כשאמרו "אנחנו ממשיכים קדימה", לא חשבתם: "רגע, תנו להתאושש"?

עדי: "מבחינתי זאת היתה תרפיה. האולפנה היתה מקור הכוח. העיסוק בלהקים, בהסעות, בלכנס את הבנות. זה מה שנתן לי כוח, כי ממשיכים, עושים דבר חדש. זאת היתה מין חובה להקים את האולפנה. גייסנו את כל הכוחות, כי היה קשה מאוד בהתחלה".

שושי: "אנחנו היינו במלון עשרה ימים ועברנו לבית משלנו. ב-1 בספטמבר הילדים שלי כבר למדו בבית הספר, ולהגיע ללמד היה סוג של צורך. לשאר אנשי הצוות היתה שאלה איפה להשאיר את הילדים; הם היו במלון, לא מסודרים. הבעיה שלי היתה הפוכה. אני לא הייתי עם אנשי הצוות, והאולפנה היוותה לי איזשהו עוגן להיות בכל זאת עם אנשי הקהילה וחלק ממשהו יציב, ברור, משהו שמחזיר אותי למקום מוכר וידוע".

שושי מספרת שלכל המורים היה אישור להמשיך את חופשת הקיץ בתשלום לפחות לעוד חודש, אבל אפילו המורה ששהתה באותה עת ברמת הגולן לא נפנפה בזה והגיעה.

חדר המורים שלכם השתנה מאוד. בשנה שעברה לימדו רק מורים מהגוש, השנה יש גם מורים מבחוץ.

שושי: "זה בדיוק העניין. בנווה דקלים, כשבאת לחדר המורים הגעת למשפחה המורחבת שלך. אין לתאר איך זה חסר היום. אבל זה לא רק המורים שעזבו; האולפנה בנווה דקלים כללה את המזכירות ואת הטבחים ואת עובדי התחזוקה – הכול היה משפחתי מאוד, ושום דבר הוא לא כמו שהיה. היום אנחנו תלויים בחסדים של אחרים".

ובכל זאת, שושי אומרת שבשנה שעברה לימדו ולמדו. הצוות הספיק אפילו להגיש לבגרויות החורף. במקביל עבד צוות היועצות קשה מאוד והופעלו תוכניות שונות של תרפיה.

גם שושי ועדי מזכירות את בוקר ההוקרה שערכו הבנות בחנוכה בפליאה: "אלו בנות שאיבדו את הבית, אני לא יודעת מה קורה בבתים שלהן, אצל הרבה משפחות זה מאוד מסובך, ומה שעמד להן בראש זה להצדיע לצוות המורים והעובדים שהחזירו אותם לשפיות, לחיים", אומרת שושי, ועדי מוסיפה: "זה היה מאוד מרגש, זה פרץ מתוכן".

שושי: "וזה נתן כוח להמשיך".

מה אתן רואות היום חוץ מהקשיים הפיזיים?

שושי: "הקושי הפיזי הוא לא קטן. כל ההווי שסביב חדר המורים הוא בעייתי, כל ההגעה לכיתות. את הולכת לכיתה, את לא יודעת אם תלמדי בכיתה הזאת או לא, אם תלכי למבנה אחר או שהוא תפוס".

עדי: "כל יום שיורד גשם כואב לי על המורים והתלמידים שצריכים להתרוצץ בכיתות הקבצה, ויש המון, כי יש אנגלית ומגמה ומתמטיקה ותגבור תורני. אז אם הכול היה במבנה אחד, ניחא. אבל זה לא ככה".

ממשיכים למרות הכול

אנחנו יוצאים מקרוון ההנהלה ועולים במעלה השביל. בדרך תלויים שלטים המבשרים על תחרות ה'אולפיזמון' הקרבה ובאה, ואת חדר האוכל של האולפנה, שנמצא בשלבי בנייה כמעט סופיים. "לחדר האוכל הזה ניכנס בשבת זכור, ולא משנה מה תהיה רמת הגימור שלו", פוסק הרב גנז. "אם לא יהיו חלונות, נתלה ניילונים". את שבת זכור יש לקיים 'כהלכתה'.

שרה קמינצקי ונאווה לישה, צוות היועצות של האולפנה, מצטופפות בתוך חדר קטנטן שבכל זאת מצליח להקרין נחת ואמון במבקרים.

באיזה מצב מצאתן את הבנות בתחילת שנה שעברה?

שרה: "השאלה מורכבת מאוד, ולי אין תשובה חד-משמעית. לבנות היה קשה מאוד לאסוף את עצמן ולהתרכז בלמידה. השבועות הראשונים היו שבועות מקוצרים, עם המון פעילות חברתית ורגשית. ממש להשקיע בלימודים, הרבה בנות התחילו רק לקראת הבגרויות. התחושה היתה שדורשים פחות ומאפשרים להתגמש. מבחינות אחרות היה תוסס מאוד, עם המון דיבורים. לא היו מצבים שבנות מתפרקות. יש לנו מעט מאוד מקרים מיוחדים קשים, וגם את הנשירות אפשר לספור על פחות מיד אחת".


חן: "עכשיו כל הבעיות צפות. פתאום אתה צריך להתמודד עם בית שהוא לא הבית שלך, וחברה שהיא לא שלך, וזה לא זמני, שאתה אומר: 'בסדר, עוד מעט אני אעבור למקום אחר'. זה אמור להיות המקום שלך, אבל זה לא שלך"
נאווה:
"האולפנה התחילה מהר מאוד אחרי הגירוש, הבנות עוד לא עיכלו. יש דברים שהיום צריך לטפל בהם הרבה יותר".

נאווה משמשת כיועצת של החטיבה, ומספרת שהבנות שחוות את הקושי הגדול הן אלה שהגיעו לאולפנה בלי רצף משנה שעברה, כלומר בכיתה ז'. "לאלה שלמדו קודם היתה הרגשה טובה של לחזור לבית, ואלה שלא למדו באולפנה קודם הגיעו למקום שהוא לא בית, כי התנאים הפיזיים הם גרועים ואין חוויה של שייכות למוסד גדול, אלא רק לכיתה".

האמון במבוגרים נשבר

גורמים טיפוליים מספרים שאצל בני נוער מגורשים בגיל הזה קיימים חוסר אמון וכעסים על עולם המבוגרים. צוות האולפנה ניסה להעניק לבנות חוויות מתקנות, אך במידה מסוימת העולם בשביל חלקן הוא גרוע וחסר תקווה. נאוה: "לחזק את האמון זו משימה מסובכת. יש היום בנות שנמצאות במקום אחר, ויש שלא". לשכבות אחרות היה קל יותר.

השנה אתן מוצאות בעיות אחרות משנה שעברה?

נאוה: "בשנה שעברה הפצעים היו פתוחים, ואפשר היה לטפל בהם באופן ישיר. היום הפצעים לא פתוחים. רוב הבנות שאני רואה הן לא במקום כאוב. ביומיום יש שמחת חיים וכיפיות, הן פתוחות לעולם ויש חברויות ומריבות – עניינים רגילים. הבנות היותר צעירות מאוד פתוחות, למרות שכשאני מדברת עם בת ומקלפים את השכבות החיצוניות מגיעים מהר מאוד לשם, לעניינים הלא גמורים".

נאווה מדברת על עצב, כעס וכאב, פחד לשכוח ורתיעה מהעולם האכזרי. "יש כאלה שהחוויה של הגירוש מאוד חיה אצלן בזיכרון. אבל רוב הזמן לא חווים את החוויות האלה אלא את הרגשות שהחוויות האלה מעלות".

שרה מספרת על התחושות בשכבה הבוגרת: "חוסר האמון במבוגרים הוא משמעותי מאוד. יש בעיה גדולה של קבלת מסגרת וסמכות. זה אמנם קיים בכל הפנימיות, אבל כאן זה חלק משבירת האמון.

בשכבות הבוגרות יש גם המון ויכוחים כאילו-אידיאולוגיים. למשל, מחויבות לקהילה מול מחויבות לעצמי. זה נושא חם מאוד, ומאחורי הדעות הנחרצות מתחבאים מרכיבים רגשיים חזקים. העניין העיקרי הוא שלקחו להן את הבית שלהן, את החלומות ואת העתיד".

נאווה: "וגם את הביטחון שהעולם צפוי ומוגן ובטוח".

אגב, כל הבנות מתכוונות ללכת לשירות לאומי, כמו הבנות שסיימו את כיתה י"ב בשנה שעברה. אף אחת לא ברוגז עם המדינה, או לא לפחות לא מתכוונת לפספס הזדמנות לסייע לעם ישראל.

טיפול מיוחד

ממשיכים עוד קצת בשביל ופונים שמאלה, ופתאום אחד הקרוונים מתגלה ככיתת לימוד. חבורה של בנות כיתה י' מתיישבת בחצי גורן, משוחחת בגלוי על מה שהאולפנה מהווה עבורה. רובה הגדול הצטרף לאולפנה אחרי הגירוש, כלומר בשנה שעברה. את החטיבה הן עשו במוסדות אחרים. הזיכרונות עבורן הם סוג של מיתוס.

סמדר: "נולדנו בגוש, גדלנו ביחד, ואחרי דבר כזה נורא זה היה דבר טוב לבוא לכאן. אני רואה את זה כסוג של תשובה. אתם ניסיתם להרוס את הכול, אנחנו באנו ובנינו. לא הצלחתם להרוס אותנו".

התנאים כאן לא קלים. מה משאיר אתכן פה?

חן: "זה מה שנשאר מהגוש, ומהחברות מהגוש".

נטף: "מיד אחרי הגירוש רציתי ללכת לאולפנה של הגוש, כי שמה יבינו אותך – כי כולם היו במצב שלך".

רעיה: "יש לי חברות מהגוש שהתחילו ללמוד בבית ספר רגיל, ואף אחד לא הסתכל אם הן בכלל בסדר. אמרו להן שהגירוש עבר ואין מה לעשות. הצמידו להן יועצות וזהו".

טליה: "עובדה שהבנות האלה חזרו לפה על ארבע".

השנה קל לכן יותר או קשה יותר?


סמדר: "מצד אחד אומרים שהזמן ירפא את הגעגוע, אבל כל יום שעובר גורם לי להתגעגע יותר. כל יום שעובר אני יותר רוצה להיות בבית. אבל מצד שני, הזמן נותן לך לעכל. בשנה שעברה הייתי נוסעת הרבה לכיסופים. השנה אני לא נוסעת. אין מה לעשות, אדם מתאבל שנה. זה הולך איתנו לכל מקום, אבל אנחנו לא נותנים לעצב לשלוט בנו"
חן:
"עכשיו כל הבעיות צפות. פתאום אתה צריך להתמודד עם בית שהוא לא הבית שלך, וחברה שהיא לא שלך, וזה לא זמני, שאתה אומר: 'בסדר, עוד מעט אני אעבור למקום אחר'. זה אמור להיות המקום שלך, אבל זה לא שלך".

סמדר: "מצד אחד אומרים שהזמן ירפא את הגעגוע, אבל כל יום שעובר גורם לי להתגעגע יותר. כל יום שעובר אני יותר רוצה להיות בבית. אבל מצד שני, הזמן נותן לך לעכל. בשנה שעברה הייתי נוסעת הרבה לכיסופים. השנה אני לא נוסעת. אין מה לעשות, אדם מתאבל שנה. זה הולך איתנו לכל מקום, אבל אנחנו לא נותנים לעצב לשלוט בנו".

גושניקית נשארת גושניקית

איך אתן מקבלות את המורים שלא מהגוש שנכנסו השנה?

סמדר: "יש ויש. יש מורים שקשה לי איתם, כי לפעמים בלי שהם רוצים לפגוע הם זורקים הערות".

חן: "הם חושבים שזה צחוקים".

רעיה: "הערות מהסוג של 'מספיק לבכות, כמה שתבכו זה לא יחזיר את הבית'".

סמדר: "אם מישהו מהגוש אומר לי את זה אני מוכנה לקבל, כי הוא עבר בדיוק אותו דבר. אבל ברגע שזה מישהו מבחוץ, אז התחושה היא: מי אתה שאתה מדבר? זה לא מהתנשאות. זה פוגע שמישהו מבחוץ בא ואומר את זה. מצד שני, צוות מבחוץ זה מאוורר ומביא חיים חדשים".

ההנהלה החליטה לפתוח בשנה הבאה את הדלתות לכיתה ט' לבנות שלא התגוררו בגוש, כמו שהיה פעם. מספרים שבעבר כמעט מחצית מן הבנות היו מחוץ לגוש. מה אתן אומרות על הצעד הזה?

רעיה: "זה מפריע. אני מאוד קשורה לבית ויכולתי ללכת לבית ספר ליד הבית, אבל יצאתי לפנימייה כי זה לשמור על קשר עם הגוש, וכשאני אהיה בשמינית אני אהיה שמיניסטית של בנות שהן לא מהגוש".

חן: "זה כבר לא יהיה אולפנת נווה דקלים".

אולי אתן מנסות לשמר משהו שכבר לא יהיה?

הבנות מבינות היטב שאם האולפנה חפצת חיים היא צריכה לפתוח את השערים. אחת הבנות אומרת לחברות: "עוד לא ניסינו את זה".

טליה: "בשנה שעברה, כשדיברו איתנו על זה ממש התנגדנו, כי הם לא יבינו אותך, הן לא מכירות אותך".

רעיה: "נראה לי שזה ייצור כמה חלקים בשכבה".

סמדר: "לגוש יש את ההווי שלו, את הסגנון חיים שלו ואת הצחוקים שלו. אנחנו שיא הבועה, זה לא משנה איפה ישימו אותנו, גושניק זה פשוט אופי".

אגב, לכבוד חודש אדר הבנות אינן מתכוונות לוותר על 'מבצע שישית', שמשמעותו להפוך את כל האולפנה לישות אחרת. הן מתכוונות להגיע לכל חדר וכיתה ששייכים לאולפנה שלהן ו'לטפל' בו. היכונו למבצע שישית ת-ש-ס-ז!!!

משפחה ישנה-חדשה

לפתחה של האולפנה עומדים היום שני אתגרים. הראשון הוא פתיחת השערים, בינתיים לכיתה אחת ובמינון נמוך. כולם יודעים שהצעד הזה לא יהיה פשוט, אך בטווח הארוך הוא נכון, גם עבור התלמידות. הצוות כבר עובד היום להכין את הבנות. "יש לנו הרבה מה למכור", אומרת שושי אלטמן. "המשפחתיות, הדאגה אחד לשני, האכפתיות, זה יכול להיות טוב לעוד הרבה בנות". היועצות בטוחות שהעירוב עם בנות מבחוץ יכול להביא העשרה ורוח חדשה.

האתגר השני הוא המעבר למבני הקבע של האולפנה, ליד קהילת נווה דקלים בניצן. איש אינו יודע מתי המהלך יתרחש, ולמרות שהוא כבר אושר במיני ועדות וחוזים, סימן שאלה גדול מרחף מעליו. הרי איש אינו יודע בוודאות אם ומתי תחל בניית מבני הקבע בניצן (וביישובים רבים אחרים).

פגישתנו עם אנשי האולפנה תמה, אך מאוחר יותר בלילה סמדר מסמסת לי בשם קבוצת הבנות שאיתה דיברתי: "רציתי שבכתבה ייראה כמה אנחנו מעריכות את כל הצוות של האולפנה, וכמה אנחנו אוהבות את האולפנה – הלוואי על כולם אולפנה כמו שלנו".

ofralax@gmail.com