בשבע 230: מכתבים

קוראי העיתון , כ"ז בשבט תשס"ז

המחלקה לחקירות שלומיאליות/ אוולין אוחיון, ירושלים

אני וחברותי הגענו ביום ראשון השבוע לבית משפט השלום בירושלים למשפטו של רפ"ק יחיאל אמסלם, המואשם בשבירת לסתו של הבחור אבישלום לוי, באחת ההפגנות נגד ההתנתקות. רצינו לראות כיצד הצדק נעשה עם אותו שוטר אלים, וכיצד המחלקה לחקירות שוטרים שבראשות הרצל שבירו מביאה אותו לדין.

לצערנו, התאכזבנו מאוד.

בתחילת המשפט תיאר אבישלום כיצד התקרב לאמסלם על מנת לקרוא את תג השם שלו, ואיך בעט בו הקצין בפניו, העיף אותו אל הכביש ושבר את לסתו.

בהמשך, שמענו את עורך הדין של רפ"ק אמסלם, שניסה  באופן עקבי ויצירתי למצוא סתירות בדברי העדים, להאשים אותם בעדות שקר, ואפילו בתאום עדויות ביניהם.

מנגד, עורכת הדין מטעם מח"ש, הצטיינה בפסיביות יוצאת דופן. במשך מספר שעות בהן ארך הדיון, לא שמענו מפיה אפילו "התנגדות" אחת, הערה אחת, ניסיון קל שבקלים להגן על העדים שלה.

אכזבה נוספת חשנו מהופעתו של חוקר מח"ש שטיפל בתיק. התרשמנו, שהחקירה מלאה "חורים", דרכם יכול גם קצין אלים כמו אמסלם לחמוק מן העונש המגיע לו.

מעולם לא ראיתי הופעה פסיבית כל כך של עו"ד כלשהו. ואני תוהה: כיצד תוכל משטרת ישראל לבער את האלימות מקרבה, אם המחלקה לחקירות שוטרים מתנהלת בצורה כ"כ שלומיאלית וחסרת מוטיווציה?

לא לפחד מאיומי חשין (בתגובה לידיעה במקבץ החדשות, גליון 229)/ מרדכי אופיר, ירושלים
 
ידוע הפתגם: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". אם השופט העליון לשעבר חשין יכול להשתמש בשפת השוק, ולהתבטא בביטויים מאיימים ומטורפים, זה מראה עד לאיזה רמה תרבותית הגענו. המסר השלילי ביותר שבביטויים מעין אלו יכול להשפיע על הציבור הרחב.

אין לי ספק שרוב רובו של הציבור בארץ תומך בפרשנות שהועלתה בידיעה על השינויים הרבים הדרושים במערכת המשפט במדינת ישראל.

מדוע נכרת העץ הגדול (בתגובה לשאלת השבוע, גיליון 228)/  עמוס ארליך, פסגות

האיקליפטוס הגדול שהזכיר חנן פורת היה קיצוני שבשורת איקליפטוסים שסימנה, במקורה, גבול של אדמות של המושבה כרכור. איקליפטוסים בודדים מאותה שורה עודם קיימים באדמות כפר פינס. העץ המדובר היה נטוע במקום נמוך ומושקה היטב, ועד לכריתתו המשיך לגדול בקצב ניכר. זכורה לי חלקה בת שני דונם הסמוכה לעץ שנזרעה תלתן למספוא, ורק במחציתה הרחוקה מהעץ הגדול עלה התלתן לגובה סביר.

כששאלתי את הורי למה נכרת העץ הם אמרו לי שבעל החלקה ביקש שיחליפו לו אותה בחלקה אחרת, וועד המושב דחה את בקשתו בנוסח זבש"ך. כיוון שכך כרת את העץ.

מוסר השכל: יחיד שמוסדות הציבור מתייחסים אליו בנבזות עשוי להגיב בצורה לא חביבה.

בשבחי הקורסים (בתגובה ל"חינוך בלי פטנטים", גליון 228)/ ציפי לידר, ירושלים

אין ספק כי בדורות הקודמים, על רקע חינוך בדלני ומסוגר מחד גיסא והעדר פיתויים חיצוניים מאידך גיסא, לא היה צורך בקורסי הדרכה בחינוך. ההורים הסתמכו על אינסטינקטים הטבועים בהם ופעלו בהצלחה. אולם החשיפה לגירויים רבים בדורנו, והצורך בהתמודדות עימם, יצרו את הביקוש לקורסים אלה.

דומני, כי הקורסים משמשים מתכון לכישלון, כפי שמצביע הרב מלמד, אם חיים 'על פי הספר'. אולם יעילותם מוכחת אם הם משמשים ככלי עזר בלבד, תוך מתן ביטוי אישי להורים.

נכון שלפעמים יש צורך בהדרכה אינדיבידואלית של ההורים, אולם רוב הבעיות בחינוך משותפות למשפחות רבות ועל כן ניתן ללמוד להתמודד איתן בחוגי ההנחיה. במסגרתם מצביעים על עקרונות חינוכיים לאור התורה, כמו ביקורת בונה, עידוד, קבלה אישית, גישה חיובית ועוד.

האנקדוטות שהרב מצביע עליהם, עם כל הכבוד, הם מקרים חריגים שאינם משקפים את הכלל, ואינם ראויים אפוא לשמש קנה מידה להצלחת ההדרכה.

תרבות הפו"פ/ אסתר כהן, נתניה

לצערנו, תופעת הגירושים במגזר צוברת תאוצה בשנים האחרונות. לפני כשנתיים מצאתי את עצמי מצטרפת למעגל זה. כאישה בשנות ה-40 לחייה שהייתה מורגלת לחיי משפחה, אני מוצאת את עצמי ללא חברה מתאימה.

כתושבת השרון, אני מציעה שמישהו ירים את הכפפה ויזום מפגשים בסגנון פנויים-פנויות לגילאים האלה באזור. יוזמה כזו יכולה לסייע לנו, הגרושים והגרושות הדתיים, לפתוח דף חדש.