בשבע 230: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ז בשבט תשס"ז

למה לתת להם מדינה

הדברים שמתרחשים כיום ברשות הפלשתינית מוכיחים, כי ערביי יש"ע אינם ראויים למדינה משלהם.

תראו-תראו מה קורה שם, כיצד החבר'ה האלה אוכלים אחד את השני, כיצד פושה האלימות בכל מקום. האנרכיה משתוללת ברחובות, הפשע והטרור חוגגים, המשטרה לא מצליחה להשתלט על המהומות, ולעיתים אפילו יוצרת אותן בעצמה. אלימות קשה מופעלת כלפי אזרחים, ואין פוצה פה ומצפצף.

איך אפשר לתת להם לנהל מדינה, כשהם לא מסוגלים לנהל אפילו קיוסק? תביטו בסכסוך בין שני המנהיגים משני הארגונים הגדולים – תראו כיצד הם לא מצליחים להסתדר יחד. שום ממשלת אחדות לא תצליח לחפות על השנאה ההדדית. תסתכלו על ההנהגה שלהם – שחיתות ורוע בכל מקום. תראו איך הם מתייחסים לבני עמם, שממשיכים לסבול מבעיות כלכליות וחברתיות קשות. תראו את האטימות וחוסר החמלה של המנהיגים, שלא עושים דבר כדי לפתור את העוני.

תראו את מערכות השלטון הרקובות שלהם: הפוליטיקאים המפוקפקים, מערכת המשפט המושחתת, המשטרה הכוחנית, התקשורת המגויסת לטובת השלטון - תקשורת חד-צדדית וחסרת יושר. תראו את תרבות השקר שלהם; תראו את תרבות הפנאי: גיבורי תרבות בעייתיים, תוכניות אקטואליה אנטי-ישראליות, מחבלים שהפכו למרואיינים מבוקשים, תוכניות בידור שאינן ראויות למאכל אדם.

תראו אותם, את היהירים האלה, איך הם מסרבים ללמוד מהטעויות שלהם, איך הם ממשיכים להאשים את היהודים בכל דבר, לשנוא שנאת מוות את המתנחלים כאילו הם האחראים לכל צרות היקום. תראו כיצד הם מתייחסים למיעוטים בתוכם – לזרים, לנשים, לבני דתות אחרות. תראו את אלה מהם המשתמשים בדתם למעשים פסולים – גניבה, ניצול, אפילו רצח. ומה עם חינוך, מדע, איכות סביבה, עתיד הילדים, עתיד העולם? על זה אין בכלל מה לדבר.

תראו-תראו את האנשים האלה. למה לתת להם מדינה?

חוקים שהיינו צריכים מזמן

חוק הגנב במחתרת: בעל בית או חווה שירה באדם שפרץ אל ביתו והרגו – לא יישב בכלא כלל עד להרשעה בבית המשפט. במקרה כזה, חקירת המשטרה לא תימשך יותר מחודשיים ימים. ואם יורשע היורה ברצח, הריגה או שימוש בנשקו שלא כדין - יישב האיש בכלא לתקופה שלא תעלה על שנת מאסר בפועל. יידע כל פורץ עברי או ערבי כי חייו אינם הפקר – אבל הם בהחלט שווים פחות.

חוק הרפורטים הטובים: משטרת התנועה תכניס לשימוש מתן 'קנסות' חיוביים לנהגים. אין הכוונה לאלה שנהגו כחוק, אלא למי שהתנהג בכביש לפנים משורת הדין: נהגים אדיבים, חייכניים, ותרניים, עוזרים לזולת, אנשים שהופכים את הכביש למקום נעים ותרבותי. מי שייתפס בכביש כשהוא נוהג באדיבות וברוחב לב – יקבל דו"ח תנועה המאפשר לו לגבות בבנק הדואר סכומים שינועו בין 100 ל-500 ש"ח, לפי העניין.

חוק המלה המאוסה: על כלי התקשורת ייאסר באופן גורף השימוש במלה "מקורב" על כל הטיותיה. עורכי החדשות והאקטואליה ייאלצו למצוא תחליפים ראויים. למשל: במקום "מקורבי הנשיא" יש לומר "אח של הנשיא", במקום "מקורבי ראש הממשלה" יש לומר "רוני בר-און", במקום "מקורבי אברם גרנט" יש לומר "אברם גרנט", ובמקום "מקורב לגורמים בשלטון" יש לומר "מרטין שלאף".

חמסה עלינו

א. שווה בירור: האם ראש הממשלה עדיין טוען, כפי שהתבטא לפני חודשיים, כי "מערכת היחסים ביני לבין עמיר פרץ טובה יותר מכל מערכות היחסים שהיו בין ראש ממשלה לשר ביטחון ב-15 השנים האחרונות"?

ב. במעריב פורסם השבוע, במקום הכותרת הראשית הרגילה, מאמר מצוין של בן כספית התוקף את ההתעלמות ההדדית המזיקה בין אולמרט ופרץ. "תפטר אותו או שתעבוד איתו" קרא כספית לראש הממשלה. ועל כך יש לתת את כל הכבוד לכספית ולעורכו אמנון דנקנר, והרבה יותר כבוד למי שבניגוד אליהם – לא הצביע לאיש משני הפוליטיקאים האלה.

ג. "אין גבול לחוצפה של רשעים בעילום שם, שמעיזים לבקר ביקור של רב-ניצב קראדי באירוע פרטי של בר מצווה שכלל 5000 איש ואין שום סכנה שב- 5000 מטר של אולם אחד בגני התערוכה בתל אביב יש אפשרות שמישהו ידבר עם מישהו בלי שהוא רוצה בכך", כתב היחצ"ן רני רהב במכתב לגלי צה"ל. שלוש הערות:

1. תתאמן על נקודות ופסיקים, מר רהב.

2. חמשת אלפים איש זה לא אירוע פרטי, ובטח לא חגיגת בר מצווה – מדובר בהפגנה.

3. בבקשה אל תגיב – אני יודע שאני רע-רע-רע.
 
ד. שמחתי לשמוע על הקפאת התוכנית להפרטת טיפת חלב. טוב לדעת שהאחיות שמדי שבוע מפחידות אותנו באפשרות כי ילדינו אינם בריאים ("יש לילדה ראש גדול מדי ואף קטן מדי", דברים כאלה) הן עדיין עובדות ציבור.

ה. בוגי יעלון הלך בקריה עם נעליים גבוהות "בגלל הנחשים", דן חלוץ טען שמספר 2 ירה לו בגב, והשאלה המתבקשת: האם הרמטכ"ל החדש הספיק להתלבש ולמגן את עצמו כמו שצריך?    

יודע את מקומי

בתוך זמן לא רב, אם אחמדינג'אד וכו' וכו', עומדת משפחתי הקטנה לפרוש ממגזר שוכרי הדירות בישראל ולעבור לבית משלה.

בימים אלה הולכת ונשלמת בנייתו של מקום מגוריי הבא, דירה נאה בתוך מגדל דירות בסביוני אי-שם. השבוע נערכה פגישת סיכום עם מנהל העבודה, ובה התבקשנו רעייתי ואני לאשר כי הדירה מוכנה למגורים. "אבל הדירה לא מוכנה", אמרנו למנהל. הוא ענה בתגובה שבשביל לומר לו את זה היינו יכולים להישאר בבית – הוא הזמין אותנו כדי לומר שהדירה מוכנה.

"תראה", אמרתי לו, "צריכים כאן מספר תיקונים קטנים. למשל, הדלת של ארון החשמל לא נסגרת".

"נחליף", הבטיח מנהל העבודה, "תאמין לי שיהיה בסדר".

"ומה לגבי הקיר הסדוק בסלון?" שאלה אשתי.

"נתקן", ירה מנהל העבודה בלי לחשוב, "זאת לא בעיה, תאמינו לי".

"אבל אין פאנלים בארון המטבח", אמרתי, מתבונן בתוגה בפס העירום והמכוער מתחת לדלת הארון.

"סליחה", אמר האיש בתקיפות, "במפרט לא היה כתוב שמגיע לכם פאנלים. תגידו תודה שהתקנו לכם ברגים בדלתות של הארון, כי גם זה לא היה כתוב".

הודינו לו בחום והמשכנו לסייר בדירה. "חסר כאן צבע", הצביעה רעייתי על פינת אחד החדרים.

"נצבע", ענה מנהל העבודה בחוסר סבלנות, "מה אתם חושבים שאני? תנו בי קצת אמון!".

"ולמה נדמה לי שהבלטות קצת עקומות?", תהתה הזוגה. את תשובתו של מנהל העבודה כבר לא שמעתי, כי הייתי עסוק בלהרים את עצמי מהרצפה.

"זה בגלל שנתקלתי בהן כרגע, יקירתי", מלמלתי. אבל אשתי ומנהל העבודה כבר היו בחדר השני, ומדי פעם שמעתי את קולו הנוזף: "תאמיני לי... קצת אמון... בלי אמונה...".

"כמו שאתם רואים – הדירה מוכנה", אמר לנו האיש מאוחר יותר כשישבנו במשרדו הבלתי ממוזג. "נכון?", השאלה הופנתה אליי, כנראה בגלל הבעת פניי האינסטינקטיבית.

"אה..." התחלתי לגמגם, "טוב, נו, אחד השקעים נמצא בצד הלא נכון של החדר... וגם... אין מים חמים – אני יודע, לא הבטחתם מים חמים בחוזה", הוספתי במהירות. "אז בגדול... כן, הדירה מוכנה".

"יופי, אז תחתמו לי כאן וכאן", אמר האיש והושיט לעברנו פיסת נייר מכוסה בכתב חרטומים.

"לחתום?" קימטתי את מצחי, "בשביל מה? אתה לא מאמין לנו? מה עם קצת אמון?".

"אמון?!", קרא מנהל העבודה ועיניו התרחבו בתימהון, "אבל אני בכלל לא מכיר אתכם!".