בשבע 230: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ז בשבט תשס"ז

שאלת השבוע: הבנייה בגשר המוגרבים: כיצד נכון היה להתייחס לאיומי הערבים?

פרובוקציה מוסלמית/ אריאל אטיאס, שר התקשורת

אין ספק שהערבים מנסים ליצור פרובוקציה ולעורר תהודה תקשורתית ובין-לאומית, כאילו שישראל רוצה לפגוע בסטאטוס-קוו באזור הר הבית והכותל המערבי. ברור שיש כאן מהומה רבה על לא מאומה. אנו חייבים לזכור כי בעצם מדובר בעבודות שיקום תשתיות בלבד, עבודות הנערכות בדרך העלייה המרכזית למתחם הר הבית לתועלת הציבור ולמטרות ביטחון. לפני כשנתיים קרס הקיר התומך בגשר, והדבר הפך לסכנת נפשות של ממש. נוסף על כך, זוהי דרך חירום יחידה לשימוש כוחות הביטחון, בעת הצורך. אין כאן כל כוונה לפגוע ברגשות הציבור המוסלמי.

העבודות בגשר המוגרבים נעשות בשטח הנמצא בריבונות ישראלית מוחלטת, במרחק 20 מטרים בלבד מהמקום הקדוש ביותר ליהודים, הכותל המערבי – שריד בית מקדשנו. אין לזה כל קשר לפגיעה במוסלמים, ובוודאי שאין כאן כל רצון לפגוע במסגד אל-אקצה על הר הבית. לכן יש לתמוה על ההתפרעויות המכוונות הללו, שיצאו מכלל כל פרופורציה, עד כדי איום בפתיחת "אינתיפאדה שלישית".

בדיון שנערך בנושא בישיבת הממשלה, קראתי למנהיגים הדתיים משני הצדדים, הרבנים הראשיים לישראל מכאן ומנהיגי המוסלמים משם, להיפגש ולנסות לפתור את הבעיה בצוותא, בכדי להגיע לפשרה המקובלת על כולם. כבר שוחחתי בנושא עם הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרה"ג שלמה עמאר שליט"א. על הציבור בארץ ובעולם לדעת שאין כאן עניין פוליטי או מדיני, ולכן הפתרון לא אמור להיות בידי ראש הממשלה ויו"ר הרשות הפלסטינית, או בין מפקד מחוז ירושלים לשיח' ראאד סאלח. כיוון שמדובר באזור תפילה המקודש גם ליהודים וגם למוסלמים, בטוחני כי מנהיגי הדתות משני הצדדים יכולים להסדיר את המחלוקת, ולהחזיר במהרה את השקט והשלווה לאזור הר הבית והכותל המערבי. 

למגר ביד ברזל/ אריה עמית, ניצב בדימוס, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה

את התפרעויות הערבים בעניין מעלה המוגרבים יש למגר ביד ברזל משטרתית מכמה טעמים:

א.  מדובר בהפרות סדר אלימות המהוות מטבען עבירה על החוק.

ב.  בשיפוץ במקום יש צורך בטיחותי ברור – מניעת התמוטטות המעלה. אם יתמוטט – ייגרם אסון, שהרי טונות של אדמה וסלעים ימחצו את המתפללים שיימצאו אותה עת ברחבת הכותל הפרוסה למרגלותיו.

ג.  מדובר באזור שבו ריבונות מדינת ישראל ברורה ואינה ניתנת לערעור.

ד.  מדובר ב"הבערת הרחוב הערבי" על ידי שני גורמים עוינים: מחד גיסא החמאס, ומאידך גיסא התנועה האיסלאמית הישראלית, הפלג הצפוני, בראשות ראאד צלאח, שאינו נחשב לאוהב ישראל.

מכל הסיבות הללו לא עולה על הדעת כי מעשה ריבוני וחוקי של מדינה יופסק בשל הפרת חוק בוטה או בשל איומים מכוערים שאינם נשענים על שום סיבה הגיונית. לכן טוב ונכון פועל מחוז ירושלים של המשטרה בנקטו מדיניות נוקשה כלפי מפירי הסדר הערבים.

אבל אליה וקוץ ענק בה. לעומת משטרת ירושלים הפועלת בתקיפות כנגד מחרחרי ריב ומדון, נסוג אחור ראש עירית ירושלים, שנבהל, או חמור מכך, אולי קיבל הנחייה מטעם הנהגת המדינה להפסיק את עבודות השיפוץ.

לנסיגה הזו יש משמעות אסטרטגית קשה משני טעמים: ראשית, במו ידינו אנו מראים במחדל זה כי ריבונות ישראל בכל האזור הרגיש והקדוש הזה אינה אמיתית. שנית, אזלת ידנו מאותת חולשה שלטונית שאת תוצאותיה נשלם בריבית דריבית בירושלים, ובכל מקום אחר בתחום מדינת ישראל שבו ממילא ריבונותנו אינה איתנה.

על ירושלים לא מתפשרים/ דוד הדרי חבר מועצת העיר ירושלים (מפד"ל)

ירושלים בירת ישראל עומדת מדי יום ביומו בניסיונות סחיטה מצד הציבור הערבי. לצערנו הרב ניסיונות אלו צולחים לעתים, וכך אנו מוצאים אלפי מבנים בלתי חוקיים אשר נבנים במזרח ירושלים, ואשר יוצרים עובדה מוגמרת באשר להשתלטות הערבים על חלקים נכבדים בתוך עיר הבירה.

אל המצב הזה הגענו בשל אוזלת ידה של הממשלה ושל המשטרה, והכול בגיבוי מערכת המשפט הישראלית. אם חפצי חיים אנו, עלינו לפעול בנחישות מרובה למען ביצור ריבונותנו בירושלים הבירה. עלינו לבצע את צווי ההריסה התלויים ועומדים במזרח העיר. עלינו ליישב יהודים בכל חלקי העיר. עלינו לבצע חפירות ארכיאולוגיות ככל הנדרש, וכמו כן עלינו לדחות על הסף כל דרישה להפסקת העבודות בגשר המוגרבים – דרישה אשר אין לה כל ביסוס הגיוני או חוקי. עלינו למגר את התפרעויות הערבים ולהתייחס אליהן ממש כהתרסה על עצם קיומנו בירושלים. צריך להבין שבמלחמה על ירושלים אין כל פשרות.

המלחמה היא על לב הקונצנזוס הלאומי ובמלחמה הזו חייבים לנצח. יש להשתמש בדרישת הערבים להפסקת העבודות כמנוף ליצירת מציאות אחרת בירושלים. על הממשלה להכריז כי מעתה ואילך ירושלים אינה מקום לפשרות וכי בדעתה להחיל את ריבונותנו, למעשה, בכל רחבי הבירה, בלי כל פשרה. 

כניעה מתמשכת לאלימות היא טיפשות/ פרופ' דן שיפטן, המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה

צריך להבין שהמאבק אינו על גשר המוגרבים ואף לא על ירושלים והר הבית. המאבק הוא על עניין רחב לאין שיעור: האם במדינת ישראל אפשר לקבל החלטות בלי איומים וחשש של שפיכות דמים ואלימות, וכן האם החשש הזה צריך להכתיב את קבלת ההחלטות בישראל.

כיוון שהגורמים העוינים לנו בעולם הערבי יודעים שישראל חוששת מליבוי יצרים ומשפיכות דמים, הם מנצלים זאת לרעה. הם יודעים שבאמצעות איומים לאלימות ישראל לא תעשה מהלכים גם אם הם מוצדקים לגופו של עניין. ניצול זה גם בא לידי ביטוי בכך שהרגישות המוסלמית הוחלה על ההר כולו. בחסות החשש לעימות ולשפיכות דמים השלימה ישראל עם העובדה שהווקף עשה מעשה ברברי כנגד ערכי יסוד אנושיים כלליים, לאו דווקא יהודיים, בכך שנהרסו אתרים בעלי חשיבות ארכיאולוגית גדולה ומאות משאיות שפכו קרקע שהיו בה ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. ישראל לא הגיבה על כך מחשש התלהטות הרחות בהר הבית, ולכן הגורמים הרדיקלים ובראשם התנועה האסלאמית בישראל, הכתיבו את המציאות בהר הבית.

מעבר לכך, החלה השתלטות על ההר כאילו הוא מקום מוסלמי, והתוצאה הייתה שגם אנשים שאינם אויבי ישראל טענו שמהומות אוקטובר 2000 והמלחמה עם הפלשתינים החלה בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר. טענו ששרון טימא את אל-אקצא.
כיום כבר טוענים שגם מה שנמצא מחוץ להר הבית הוא אל-אקצא.

בכל העניין הזה הם משקרים במצח נחושה, והם עצמם יודעים זאת. אבל כיוון שהנכונות שלהם לפעול למען מדינת ישראל גדולה כ"כ הם מוכנים להתבסס על שקר גמור. לפי ההיגיון שלהם גם הכותל המערבי אינו אלא מקום קדוש למוסלמים הקרוי אל-בוראק.
לו היה מדובר רק בגורמי אסלאם רדיקאליים – העניין היה פחות חמור. אלא שכצפוי הצטרפו להתלהטות הדתית גם מנהיגי הציבור הערבי מכל קשת הדעות, כולל קומוניסטים גמורים כמו אנשי חד"ש ונוצרים כמו עזמי בשארה כי הם מריחים עוד הזדמנות לחתור תחת ישראל.

מדינת ישראל צריכה להחליט האם היא מוכנה להיכנע לאלימות ולברבריות ארכיאולוגית ולניסיון של הפלסטינים להשתלט על הארץ כולה. מי שיוותר על גשר המוגרבים בטענה מפוקפקת שצריך להיות חכם ולפייס את אויבך גם כשאתה צודק, עושה מעשה של טיפשות עליונה בכך שהוא יוצר עוד תקדים לכניעה מתמשכת לאיומי אלימות.

בשיטת הגזר והמקל/ נדב שרגאי, עיתונאי 'הארץ', מחבר הספר: 'המאבק על הר הבית – יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה

כדי להתמודד עם ההתפרעויות צריך להבין את מקורן. אין מדובר בדאגה אמיתית לשלום 'אל אקצא' או בחשש אמיתי ל'בניית בית המקדש השלישי'. מאז מלחמת ששת הימים היו מסגדי הר הבית למכשיר שבו עושים שימוש גורמים בעולם הערבי והאסלאמי במטרה לצבור יוקרה, תמיכה, מנהיגות ונקודות בדעת הקהל שלהם. מדינות כמו מרוקו, לוב, סעודיה מצרים וירדן תורמות למסגדים שטיחים, ריהוט, חומרים חדשים לשיפוץ הכיפות ומה לא. ככל שהן תורמות יותר – קרנן עולה. מלך ירדן המנוח, חוסיין, מכר את בית הקיץ שלו בקאטר, ואת התמורה – 10 מיליון דולר הקדיש לאל אקצא. מלך מרוקו מעביר שטיחים יקרי ערך, זה כעשור ויותר.

התנועה האסלאמית הישראלית, בעיקר הפלג הצפוני, מתבלטת כמי שנטלה את ההובלה ב'מאבק להגנת אל אקצא'. הם שיזמו את הכשרת המסגדים התת-קרקעיים באורוות שלמה ובאל אקצא הקדומה והם שיזמו את פרויקט ניקוי בורות המים בהר. עכשיו, יחד עם חמאס, הם יזמו את המהומות סביב הקמת גשר המוגרבים. בשבועות שקדמו למסע ההסתה סביב העבודות הללו, הם ניסו להצית את האש סביב החפירות בעיר דוד וחפירה ארכיאולוגית אחרת ברחוב הגיא, עם אותה זעקה ממש: "חופרים מנהרה מתחת להר הבית". כמובן שלא דובים ולא מנהרה.

בטיפול בהר הבית יש להפעיל את חוכמת המקל והגזר. במקרה של התנועה האסלאמית – הגורם למהומות האחרונות – יש להפעיל בעיקר מקל. יש לעצור מחדש את השיח ראיד סאלח ואת ראשי התנועה האסלאמית, אולי למעצר בית ממושך, ואף לשקול את הגבלת הכניסה של אנשי התנועה הזאת להר הבית. עם הוואקף לעומת זאת אפשר להידבר ולהגיע להבנות, כפי שכבר נעשה בעבר. אסור בשום פנים ואופן להפסיק את העבודות של רשות העתיקות, אך יש לברר אפשרויות אחרות של גישה לשער המוגרבים במסגרת ועדות התכנון. האפשרות שנבחרה פוגעת קשה בנוף חומות הר הבית.

בחטא הגדול כבר נפלנו: ההחלטה השגויה של דיין, שהיום קשה לשנותה, בדבר הפקדת ההר בבלעדיות בידי המוסלמים והגבלת הנוכחות היהודית שם. לפחות על הסטאטוס קוו, שהשאיר בידינו את המעטפת החיצונית של ההר, יש לשמור.