בשבע 230: משטרת ישראל גאה להציג

באלבום המהודר שהפיקה המשטרה על פעילותה בגירוש יש בעיקר חיבוקים, ממלכתיות וקשר אמיץ למתיישבים ● פינוי בית הכנסת בכפר דרום? זה בגלל החשש להתמוטטות המבנה; מועצת יש"ע ? מגיע להם צל"ש.

חגית רוטנברג , כ"ז בשבט תשס"ז

אי אפשר היה לתאר בצורה מרטיטה יותר את האידיליה: "רבים מהמפנים פנו בדברים רכים אל המפונים, חיבקו אותם והזילו עימם דמעה". "דמעות נקוו בעיני מפנים ומפונים כאחד. לאחר מכן ניקו כוחות הפינוי בחרדת קודש את בית הכנסת, עת בחוץ החל יורד החושך על בתיה הריקים של נווה דקלים". "ברחבה שמול בית הכנסת השתהו התושבים ושרו, בין השאר, "ה' הושיעה המלך יעננו"...רבים מהמפנים הצטרפו אליהם, נרגשים ודומעים".

המעלעל התמים בדפי הכרומו של האלבום לסיכום מבצע ההתנתקות שהוציאה משטרת ישראל, מקבל את הרושם כי 'מבצע ההתנתקות' אינו אלא אירוע מרגש בתולדות מדינת ישראל, שלצורך הפקתו המוצלחת שיתפו פעולה מתיישבים, שוטרים וחיילים, ושכל כולו גילויי סולידריות והתחשבות מצידם של כוחות הביטחון. זה מתחיל כבר בכריכה, שבמרכזה חיבוק אמיץ בין שוטרת לנערה בכתום. גם מי שמבכר את הצילומים באלבום על פני הטקסטים הארוכים, יתרשם כי השוטרים היו למעשה על תקן עובדים סוציאלים שעסקו בעיקר בתמיכה, חיבוק, שיחה שקטה או מחיית דמעה עם אלו שאותם גירשו.

מוטיב ההידברות תופס פרק נכבד בספר, שבתחילתו מוסבר כי החשיבות הרבה שראתה המשטרה בקיום מגע עם מתנגדי ההתנתקות, נבעה מתוך חרדה לאחדות העם: "היווצרות שסע כזה היה אחד האיומים שטרדו את מנוחת כלל הגורמים שנערכו למבצע". מטרה נוספת היתה להבהיר לציבור כי "אכיפת החוק אינה בהכרח תהליך כוחני", וכן רצון למזער את תחושת היריבות בין מתנגדי ההתנתקות למשטרה "ביום שאחרי". נימוקים שאגב, ספק אם היו יכולים להיכתב באלבום החגיגי שהיה יוצא לסיכום המבצע המשטרתי חצי שנה לאחר מכן, בעמונה.

במסגרת אווירת ההתחשבות והאמפתיה, התקבלה החלטה כי "הכוחות לא יהיו חמושים וייכנסו ליישובים ללא אלות וקסדות, על מנת לא ליצור תחושה שפניהם אלי עימות. לכוחות עוצבה אפודה זוהרת ועליה דגל ישראל, המקרין ממלכתיות", נכתב בפרק המתאר את ההיערכות לגירוש. יובן, אם כן, כי אותם מדים שחורים מעוררי אסוציאציות, היו גם הם ככל הנראה חלק מיצירת אווירת האמפתיה בין השוטרים למגורשים.  
 
על מנת לעצב תודעה נעימה יותר, חושף הספר, שקדו במשטרה גם על חיבור מונחון שימיר מונחים צבאיים במונחים מעודנים ההולמים מבצע מול אוכלוסיה אזרחית יהודית: ה'מתנחלים' הפכו סוף סוף ל'מתיישבים', 'כלוב' הוא בעצם רק 'תא נייד', ו'פינוי בכוח', גורסת מכבסת המילים המשטרתית, הוא 'פינוי שלא מרצון'.

ביטוי נוסף לאחווה ולתחושת האחריות, היה פינוי המתבצרים באולם בית הכנסת בכפר דרום, שלשיטת המשטרה, היה אקט שמטרתו הצלת חיים נטו: "בנוסף, מסר מהנדס המועצה למפקד כי מבנה גג בית הכנסת הוא מסוג פל-קל ואינו יכול לעמוד בעומס נכבד...לאור הנתונים החדשים הוחלט לפרוץ לתוך בית הכנסת ולפנות באופן מיידי את יושביו, שהיו נתונים בסכנה ממשית בשל הגג הרעוע". בטקס סגירת תחנת קטיף של המשטרה נישאו דברים אשר "ביטאו את הקשר האמיץ שנטווה בין המשטרה והתושבים, קשר שיכל למשימת ההתנתקות עתירת הרגישויות, ונמשך אף לאחריה". בסערת הנאום אודות "הקשר האמיץ", נשכח כנראה רפ"ק רון יהודה, מפקד התחנה, שהוכתר כשוטר האלים ביותר של ההתנתקות, ושאת הקשר שלו לתושבים ביטא בשפע מכות נאמנות ומגוון התעללויות.

האהבה שהפיצו סביבם המגרשים, גם חותמת את הספר, במשפט שאמר המפכ"ל לעקורים עם תום הגירוש: "אין בנו כעס, אנחנו מבינים את הכאב", מחל המפכ"ל בענווה למטיחי העלבונות בפקודיו "כפי שחיבקנו והושטנו לכם יד בעת הפינוי, אני מבטיח לכם שהמשטרה והצבא יחבקו אתכם גם במקומותיכם החדשים". חבל רק שעדיין אין להם איפה לחבק.

והפרחים למועצת יש"ע

הגוף המוערך ביותר בספר אחרי משטרת ישראל לאגפיה, היא מועצת יש"ע. כמעט בכל שלב בתיאורי פעולות המחאה השונות, מציינים הכותבים לשבח את "האחריות הלאומית" שהובילה את ראשי המועצה בהצבת גבולות המאבק. את רגעי ההכרעה הקריטיים בכפר מימון מתאר הספר כך: "בקרב הקהל התעורר תסכול ואף כעס כלפי התנהלותם המתונה של מובילי התהלוכה, אך אלו עמדו בפרץ והוסיפו לנהוג בשיקול דעת ובאחריות...במהלך הערב הובן כי המשך האירוע משמעו שימוש באלימות שסופה מי ישורנו. מנהיגי הציבור הגיעו לתובנה כי אחריותם לשלום הנוכחים ולחייהם ומחויבותם לשלמות העם ולאחדותו יחייבו פיזור רוב הנוכחים לבתיהם והפסקת האירוע". את הקרדיט מהמשטרה מקבלים לא רק מנהיגי מועצת יש"ע, אלא גם הרבנים שהובילו יחד איתה את קו המאבק המתון. הרב שלמה אבינר, למשל, מצוטט בהרחבה באלבום המשטרה, וזוכה ליחס מוערך.

שני מיתוסים שזרעה המשטרה בתקשורת, מתנפצים כבדרך אגב בין דפי הספר. הכותרות הזועקות דאז אודות פגיעות בנפש שיבוצעו נגד כוחות הגירוש, התפוגגו בשקט אל מול המציאות: מתוך האלפים שהשתתפו, 83 שוטרים בלבד נפגעו במהלך הפעילות המבצעית, מדווח הספר, ומדובר בחבלות שבין שברים ונפילות לבין פגיעה מחומרים שנזרקו עליהם במהלך הפינוי. ואגב חומרים שנזרקו, גם עלילת החומצה בכפר דרום זוכה כאן ליחס מתחמק לאחר שהוכח כי אין לה שחר: "טיב החומרים הצורבים באמצעותם הותקפו הכוחות נבדק ע"י מז"פ". תוצאות הבדיקה פרחו כנראה מזכרונם של העורכים.

מבול מכתבי תודה

על אף התוצאות הדלות יחסית בשטח, נושא הסרבנות הטריד באופן משמעותי את צמרת המשטרה בימי טרום הגירוש.

ההתמודדות, על פי המתואר בספר, התבצעה במישרין וגם בעקיפין: הכנות מנטליות שחיזקו את השוטרים כנגד ההשפעות החיצוניות לסרב; תגמולים כספיים מיוחדים שאישרה המדינה ל-3,500 שוטרים שהשתתפו בגירוש; תמיכה בשוטרים ומשפחותיהם באמצעות ימי כיף משפחתיים ומימון מחזור שני לקייטנות לילדי השוטרים; תגבור בכוחות צה"ליים של צוערי קורסי קצינים, טיס וחובלים אשר "מתאפיינים בבשלות וכישורים שיהלמו את הנדרש בעת מילוי משימה כה מורכבת ורגישה". יתרון נוסף של אותם צוערים, שלא צוין, הוא עובדת היותם חיילים שכל פעולת סירוב תסב להם נזק משמעותי יותר מלכל חייל אחר. בפועל, טוענת המשטרה, היו רק שישה גילויי סרבנות בקרב השוטרים, מתוכם שלושה התפטרו ושניים פוטרו.

יצויין כי ל-58 שוטרים שהיו מיועדים בעצמם לגירוש, הציעה המשטרה סיוע ביד רחבה: סיוע בשכר דירה, בהוצאות הובלה ואחסנה, סיוע משפטי, שיבוץ ביחידות משטרה במקום המגורים החדש ומערך תמיכה וליווי רווחתי. יודגש כי רק 40 שוטרים מתוכם הגישו את בקשת הסיוע למשטרה.
 
מתנדבי המשמר האזרחי היו קבוצה שהפגינה התנגדות משמעותית לסייע במילוי השורות שהידלדלו עקב גיוס כללי של השוטרים לגירוש. הוחלט לכבד את החלטת המתנדבים שביקשו להימנע מפעילות, ואחרים שובצו בפעילות שאינה קשורה להתנתקות. עם זאת, נאסר עליהם להביע דעה פוליטית בכל הקשור להתנתקות, בעת מילוי תפקידם. "קומץ בטל בשישים", מגדירים בספר את קבוצת מתנדבי המשא"ז שנגרעו בשל "התנהגות בלתי הולמת על רקע משימת ההתנתקות". 

אם לא די בטפיחות השכם שמעניקה לעצמה המשטרה למכביר בספר זה, נוסף עוד נספח של מכתבי אזרחים למפכ"ל לאחר ההתנתקות, שמסיבה נעלמה אינם חתומים בשמות שולחיהם: "נתמלאתי גאווה על שיש לנו כוחות ביטחון כאלה", "בזכותכם זו שעתה הגדולה של החברה בישראל", "עמדתם כולכם כאיש אחד, במאמץ פיזי אדיר מול עלבונות וגידופים, באצילות ובתעצומות נפש עילאיים".

את הצורך בתיעוד הגירוש המוצלח מסביר ניצב גבי גל, אחד העורכים, בפתח הספר: "יהי שכרנו בכך שספר זה יעמוד לדורות הבאים ככלי חשוב ללמידה והתמקצעות, להמשך עשייה ולהיערכות לאתגרי העתיד". אולי כדאי שבמקום להיערך לאתגרי העתיד, תיערך המשטרה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב: להפיק אלבומי צבע תיעודיים. הנושא הבא: לכידת פושעים נמלטים.      

למען הדורות הבאים

חבר הכנסת ניסן סלומינסקי נדהם למראה אלבום הצבע המושקע המתעד בגאווה לאומית מבצע שהחריב את עולמם של אלפי יהודים. במכתב דחוף שהפנה לשר לביטחון פנים, אבי דיכטר, הוא מבקר בחריפות את המיזם: "הגירוש, גם למי שחושב שהיה הכרח, אינו בשום פנים ואופן מקור לגאווה! כל התקוות שתלו בו התבדו, הוא נהפך לאסון לאומי, אסון ביטחוני והעיקר – אסון אנושי... אם כבר אתם מרגישים דחף פנימי להנציח את העבר השנוי במחלוקת, עשו זאת בצניעות וענווה תוך תיאור התקווה והאכזבה, ההצלחה לגרש והאכזבה מהתוצאות". עוד טוען חה"כ סלומינסקי כי בימים אלו, בהם מקוצצים תקציבי המשרדים מדי יום, אין זה המקום לבזבז תקציב עתק על הפקת אלבום שכזה.

מלשכתו של השר דיכטר נמסרה התגובה: "...המשטרה נערכה לביצוע המשימה ברגישות הראויה תוך התחשבות מירבית במפונים לפני, בעת ואחרי ביצוע המשימה. עם סיומה של המשימה הורה המפכ"ל על ביצוע פעולות תיעוד...מתוך הנחה שתיעוד מהלכי המשטרה ולקחיה מציב מסד ללמידה במגזרי המשטרה בכל הנוגע להיערכות למשימות בסדר גודל לאומי רחב".