בשבע 232: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"א באדר תשס"ז

הכל דיבורים

"כנסת זו עבודה קלה, לא רצופה וכרוכה בעיקר בדיבורים", אמרה אסתרינה טרטמן בעת שהתמודדה לכנסת. כעת היא מקבלת את תיק התיירות. אולי היא שמעה מאביגדור ליברמן שגם ישיבה בממשלה כרוכה בעיקר בדיבורים.

מלאכה מרובה והיום קצר

מפעם לפעם, אני אוהב להשתעשע במחשבות על ריצה לפוליטיקה. בעיני רוחי, המפלגה כבר כמעט קיימת, ויש לי אפילו שמותיהם של תשעה מתוך עשרת המועמדים הראשונים – כולם שמות אטרקטיביים ואנשים מצוינים, שעדיין לא יודעים על הסבת המקצוע שסידרתי להם. אגב, אם למישהו יש עולה חדשה חילונית וימנית כדי להשלים את הפאזל, אשמח לשמוע על כך.
לא שיש לי אשליות בקשר לכישוריי הפוליטיים או ליכולת הביצוע שלי. אני יודע שאני מתאים להיות ח"כ כמו שבר רפאלי מתאימה להיות המסבירה הלאומית של ישראל. אבל איך אמר פעם משה פייגלין על עצמו: אני איני ראוי להיות ראש ממשלה, אבל המועמדים האחרים ראויים עוד פחות. לפחות נדמה לי שזה מה שהוא אמר, ואם לא – היה ראוי שיאמר זאת, כי זה משפט נהדר.

אבל ברגעים שבהם הפנטזיות שלי תופסות תאוצה, מקנן בי גם חשש קל שבקלים: מה יקרה אם יום אחד, לאחר שאצליח להיבחר לכנסת, יתגלו פתאום מעשי פשע איומים שעשיתי – עברתי ברמזור אדום, אכלתי בפה פתוח, לא דיווחתי לרשויות המס על הפעם ההיא שקראתי בתורה (70 ש"ח נקי)? כיצד אוכל להישיר מבט אל הציבור? מה אוכל לומר לבוחריי? שלא ידעתי כי אני עומד להיות פוליטיקאי?

אולי זה מה שקרה לשרת התיירות החדשה שלנו. השבוע חשף ערוץ 2, כי על פי עדות רפואית שנמסרה לבית המשפט, אסתרינה טרטמן יכולה לעבוד ארבע שעות לכל היותר בעקבות תאונת דרכים שעברה. יכול להיות שהמסמך מדויק עד לאות הקטנה שבו, ויכול להיות – כפי שאני נוטה להאמין - שהגברת נהגה כמנהג ישראלים רבים בתביעות פיצויים: ניפחה מספרים, העצימה מוגבלויות פיזיות, עיגלה כלפי מעלה. לא רמאות בנוסח 'עוגיית המזל' של בילי ויילדר, אלא כמה הגזמות מפה ומשם, כמקובל בארצנו היפה.

מה שלא הבינה אז טרטמן הוא, שבתוך זמן קצר היא תהפוך לח"כית, לחברת ממשלה ולאויבת השמאל הפרו-ערבי. אם רק היתה יודעת, היתה בוודאי נזהרת יותר, מעדכנת את בית המשפט על השיפור במצבה, משיגה דו"ח רפואי על יכולתה לעבוד שש שעות ביום ולא ארבע, עושה הכול כדי להוכיח שהיא מסוגלת לעשות הכל.

מה שלא יהיה, אני מאחל לה רפואה שלמה. ומה בקשר לקריירה הפוליטית המזהירה שלי? אולי היא עוד תתרחש יום אחד, אם כי אני מוכרח להזהיר את המצביעים מראש: גם אני לא מסוגל לעבוד יותר מארבע שעות ביום.

הון לשלטון

לא במקרה הגיעה התפרצות האספירציות הפוליטיות שלי בעיתוי הזה ובאווירה הציבורית הזאת. התחושה של רבים היא, כי עם חבורת האנשים המנהלת את מדינת ישראל בשנים האחרונות, גם דחלילים וציפורים יכולים להיבחר לכנסת הבאה, והם אף יתרמו יותר לעתיד ישראל. לכן, גם לא הייתי מציע לזלזל בסיכוייו של ארקדי גאידמק, אם וכאשר יריץ את תנועתו החדשה בבחירות הבאות.

בכל תקופה אחרת, היתה תנועת 'צדק חברתי' של גאידמק הופכת לבדיחה טובה בכל חברה ומגזר במדינה. אבל התקופה הזו שונה. אלה ימים שבהם יכולים שבעה גמלאים להיכנס לכנסת; אלה ימים שבהם אנשים מאמינים באורי גלר; אז מה מונע מגאידמק לעשות באזרחי ישראל כרצונו? למה, יש להם מישהו יותר אטרקטיבי לבחור בו?

בשנת 77', שגם בה מאס הציבור בשלטון הרקוב, הצליח עולה חדש אחד עם מוניטין מפוקפק לעשות את הבלתי ייאמן ולהיבחר לכנסת. אז היה לאיש מבטא צרפתי ומספיק כסף כדי לקנות מצביעים. היום זהו איש עם מבטא רוסי ומספיק כסף כדי לקנות את כל המדינה. אם הוא יחליט להתמודד, לא נראה לי צעד חכם להמר נגדו.

חמסה עלינו

א. אחיו הבכור של ראש הממשלה, עמרם אולמרט, הכחיש ידיעות כאילו הוא עומד לעזוב את קדימה. כלומר, עמרם אולמרט היה פעיל בקדימה, ומישהו פרסם שהוא עוזב את קדימה, אבל האמת היא שהוא נשאר בקדימה. וואו, כמה סקופים היסטריים באייטם אחד.

ב. כותרת שצדה את עיניי השבוע: "צרפת תשתף פעולה עם ממשלת האחדות הפלשתינית". "צרפת תשתף פעולה" – הממ... למה זה נשמע לי מוכר?

ג. דו"ח של שלום עכשיו קובע, כי הגידול במספר המתיישבים ביש"ע גבוה פי שלושה מזה שבתחומי הקו הירוק. אין שום דבר מיותר בעולמו של הבורא, הא? אפילו לא שלום עכשיו.

ד. במו אוזניי שמעתי: מבזקנית בגל"צ הקריאה השבוע ידיעה על ההרשעה החלקית של הסרבים בבית הדין בהאג. את המלה 'סרברניצה' היא עוד הצליחה לבטא ברהיטות ובשטף, אבל במלה שבאה לאחר מכן היא כבר גמגמה בלי הכרה; המלה היתה 'בו'.

ה. "פתגם סיני עתיק אומר: אם אין לך משהו חכם להגיד, תגיד פתגם סיני עתיק". (הגיע לתיבת הדוא"ל שלי).

יודע את מקומי

כשאני נוהג על הכביש, אני גבר שבגברים: תמיד בשליטה, תמיד בטוח בעצמי, לעולם לא חושש לבצע מהלכי נהיגה מורכבים כמו פתיחת חלון ותנועות יד מזלזלות. אני אלוף בבלימות פתע, ספץ בעקיפה, ואין כמוני בהחלפת תחנות רדיו בזמן נהיגה מהירה בכביש סואן. כשאני נוהג, אנשים מכבדים אותי בכך שהם יורדים לשוליים ומחכים עד שאעבור, ואם הם לא עושים זאת – אני מוריד אותם לשוליים.

אבל כשאני יושב ליד נהג אחר, או אפילו מאחוריו - העולם כולו מתהפך. באותו רגע אני הופך לרכיכה נוזלית ומבועתת: מזיע, מחוויר, מתמלא בחרדות – וזה עוד כשהאוטו עומד במקום. נסיעה עם נהג אחר היא תמיד חוויה טראומטית – בשבילי ובשבילו.
"יותר לאט, בחייך, הכביש חלק!" אני מתחנן בפני רעייתי בפעם הנדירה שבה היא מסיעה אותי ולא להפך, "רגע, זה סיבוב חד! תסתכלי על הדרך! לא עלי! לא!!!".

זה המקום לציין כי אשתי היא נפש תאומה של מייקל שומאכר, נהג המרוצים האגדי. היא שולטת בנהיגה יותר מכפי שאהיה מוכן להודות אי פעם שאישה מסוגלת לנהוג. זה מעולם לא הפריע לי להשתמש במשאף בכל פעם שההגה היה בידיים שלה ולא שלי.
"בשתי ידיים! תחזיקי בשתי ידיים! תני לאוטו ההוא לעבור, אל תתחרי בו! ברקס! לא, עכשיו גז! לא יותר מדי!".

אני יודע מהיכן זה מגיע. חוסר השפיות שלי, אני מתכוון. לפני עשרים שנה נסעתי עם חברים בשעת לילה מאוחרת. מאחורי ההגה ישב נהג חדש, עוד לפני שעשו מהמונח שלט צהוב. בתוך דקות אחדות מצאנו את עצמנו בנתיב הלא נכון, מביטים בתדהמה בתמרור השבור ששכב מאחורינו. כל חיי עברו אז נגד עיניי, וזה כלל סטירה שחטפתי ממורה בכיתה ד'. מאז, אני פשוט לא מסוגל לנסוע ברכב בנוחות, אלא אם אני הוא הנהג – או אלא אם מדובר באוטובוס.

כי נסיעה באוטובוס היא חוויה קשה מסוג אחר, וכידוע, טראומה אחת מרפאת לעתים טראומה אחרת. בתוך אוטובוס, בעוד אני מחפש מקום לרגליי וסובל מהריח של השיכור שהתיישב לידי – אין לי זמן להתעסק בקטנות כמו המהירות המופרזת והפניות החדות של הרכב. אולי זאת הדרך הנכונה להתמודד עם מצוקות נפשיות קשות – לייצר מצוקות קשות יותר.

ובמחשבה שנייה, אם זה היה נכון – העם שלנו היה אמור להיות שפוי ורגוע הרבה יותר, לא? בבקשה אל תעני, דיברתי אל עצמי! תתרכזי בנהיגה! עוד רגע את מתנגשת במשהו! תסתכלי על הכביש, בבקשה!!!