בשבע 232: כרוניקה של כאב

הספר 'אנפה לבנה' פותח צוהר לעולמן החרב והצומח מחדש של משפחות שכולות, מתוך מבט אמוני.

אסתי רמתי , י"א באדר תשס"ז

'אנפה לבנה'

לדאבוננו הרב, במציאות הישראלית פיגועים הם עניין שבשגרה, גם אם מעת לעת אנו זוכים לתקופות חסד. 'אנפה לבנה', ספרה החדש של אילנה כלב ברקוביץ', הוא הסיפור שאחרי הפיגוע. הוא מתחיל במקום שבו אחרוני הכתבים עוזבים את השטח, סימני הדם נשטפים מהכביש והאזרח הקטן חוזר באנחה לעסקיו. לעתים יש נטייה לשכוח שמאחורי כל תמונה קטנה המתנוססת על שער העיתון יש משפחה: הורים, אחים, בעל ואישה – שחייהם משתנים בבת אחת מקצה אל קצה, ומסכת שלמה של ייסורים נכפית עליהם.

גיבורת הספר, אור, היא צעירה יפה ותמימה המתגוררת במושב האידילי 'תכלת' שעל שפת הכנרת. חיים מלאי אושר פרושים לפניה, עד שהסופרת בוחרת לזרוק אותה אל תוך מציאות טראגית במיוחד. מדובר בסוג האירועים המזוויעים שהיינו אומרים שרק סופר רודף סנסנציות יכול להגות, אלמלא כבר ראינו שהמציאות עולה על כל דימיון.

כקוראים, אנו מתלווים אל אור ברגעי ההלם הראשוניים, עוברים איתה את ההכחשה ואת ההכרה הנוראה, וצועדים איתה בדרך הפתלתלה אל ההשלמה והשיקום. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מודה לסופרת על חלון ההצצה שהיא פתחה אל עולמן של המשפחות השכולות. להבין אותן ממש כנראה אי אפשר, אך הספר מאפשר לפתח רגישות רבה יותר למה שעובר עליהן.

כלב ברקוביץ', שהיא ד"ר לחינוך המגדלת עשרה ילדים, מביאה באופן בולט את נקודת מבטה כאדם מאמין אל תוך החוויה הקשה. המסרים המושמים בפי הגיבורים הם של הכרה שזהו רצון הבורא ושל הצורך לחזור לחיים למרות הכל. רק אחת מדמויות המשנה לוקחת את האסון אל מקום של משבר רוחני עמוק (אגב, זהו רגע חזק מאוד בספר, שמשדר כאב רב). דווקא הדמויות המבוגרות יותר, הסבים והסבתות שכבר 'ראו הכול', משלימים עם המצב לכאורה ביתר קלות. אחת הסבתות, ניצולת שואה, אף עושה את ההשוואה הנוראה: "בשואה איבדנו את כל המשפחה, כאן רק שניים...".

תרומה לזולת מוצגת כאחת הדרכים הטובות ביותר להשתקם, והאמונה בכך שאנו מזכים גם את המתים במעשינו, תורמת רבות גם להתמודדות עם האבל. סיומו האופטימי של הספר נותן תקווה, ומאפשר לראות אפילו את האסון הכבד ביותר בפרופורציות של הזמן החולף.

כל תוספת של כוחות יצירתיים למחנינו היא משמחת, וכאמור, הרומן הראשון של אילנה כלב ברקוביץ' עוסק בנושא חשוב ברגישות ראויה לציון. עם זאת, לא נפטור את עצמנו מלהעיר כמה הערות: תחילה – גיבורים מושלמים בחיצוניות ובפנימיות מאבדים מאמינותם, ויוצרים אווירה מעט הוליוודית. אין צורך שכל הגיבורים יהיו חסונים ונאים, ומותר ורצוי לספר לנו גם על חסרונותיהם. שנית, כדאי אולי להתמקד בפחות דמויות, ולפתח כל אחת מהן יותר לעומק. השמות הרבים של בני המשפחה המורחבת עלולים לבלבל את הקורא, המתקשה לפענח ולזכור מי נגד מי. ובאותו עניין, אם לא טעיתי, בסיפור יש שתי דמויות שונות בעלות אותו שם. מדובר בתופעה שקורה גם במציאות, כמובן, אך מיותרת ומבלבלת ביצירה דימיונית. 

למרות ההערות, מדובר בספר מעניין וקריא מאוד (ויעידו מטלות הפסח שנאלצו להמתין יום נוסף), המזמן לא מעט רגעים מרגשים ואף סוחטי דמעות.

מומלץ!