בשבע 232: המשלוח הכי יפה

חגית רוטנברג , י"א באדר תשס"ז

כמעט כל הלילה עזרו יונתן וחירות לאמא להכין את משלוחי המנות לשכנים. זו הייתה עבודה פשוטה ונעימה מאוד, במיוחד אם מדי פעם ניתן להגניב לפה מטבע שוקולד או סוכרייה צבעונית. יונתן הניח בכל צלחת אוזן המן, ופל ולחמנייה שאמא אפתה. חירות הוסיפה את מטבעות השוקולד וחפיסת סוכריות. אחר-כך הם עטפו הכול בניילון וקשרו בסרט אדום. למעלה הדביקו פתק עם ברכת "פורים שמח" וציורים של מסיכות שציירו בעצמם.

אחרי כמעט חמש שעות רצופות של עבודה היו עשרים המשלוחים מוכנים, ומילאו את השולחן בשלל צבעים. "איזה משלוחי מנות יפים יש לנו!" קראה חירות בסיפוק, ואמא חייכה וטפחה על שכמם של הילדים החרוצים.

אולם האכזבה לא איחרה לבוא: למחרת, חג הפורים, אחרי קריאת המגילה, החלו לזרום משלוחי המנות מהשכנים. "מה זה?", קרא יונתן בפליאה, "תראו איזה משלוח 'מפוצץ'!". הוא פתח את הצלופנים המוזהבים והסרטים הנוצצים, ומתוך סלסלת קש ענקית, מקושטת בכוכבים צבעוניים, שלף חבילות שוקולד יוקרתי, בקבוקי יין, עוגת קרם, קופסאות קפה ותה ועוד שפע מצרכים יקרים. "וואו! איזה משלוח מנות מדהים!", התפעלה חירות והתחילה לטעום מהשוקולד המובחר.

בזה אחר זה הגיעו משלוחי המנות, כל אחד נוצץ ויקר יותר מחברו. כשהסלון התמלא בסלסילות הענקיות, אמרה אמא: "נו, ילדים, עכשיו תורכם ללכת ולחלק משלוחי מנות לשכנים".

יונתן וחירות, בפה מלא ממתקים, הביטו במשלוחים היפים של השכנים ובצלחות הפשוטות עם הסרט האדום שהכינו אתמול. "אמא, את לא באמת חושבת שניתן את משלוחי המנות ה'פושטים' שלנו. זה ממש בושה לעומת כל הממתקים הנוצצים ששלחו לנו!" אמרה חירות בעצב.

יונתן הנהן בראשו לאות הסכמה: "כן, אמא. עדיף כבר לא להביא כלום מאשר להביא להם משלוח כזה, שיחשבו שאנחנו עניים ומסכנים".

אמא התיישבה על הספה בין שניהם, וענתה: "אתם יודעים מה? אספר לכם סיפור קטן. בשכונה שבה גדלתי חיו אנשים פשוטים. אבל בקצה הרחוב היתה וילה ענקית, ארמון ממש. חי שם העשיר של השכונה. בכל ערב שבת, שליח מטעמו היה מגיע לבית הכנסת ומניח ערימות של מזון משובח ובגדים יפים, וכל מי שהיה צריך בא ולקח. אבל אף אחד לא ידע אפילו איך קוראים לעשיר הזה ואיך הוא נראה. הוא אף פעם לא יצא מהבית, להתעניין בשלומנו או לבקר מישהו. כולם היו אסירי תודה לעשיר, אבל לא היה לו אף חבר, או מישהו שאהב אותו באמת.

יום אחד הגיע אדם חדש לשכונה. יום אחרי שסיים לסדר את החפצים והרהיטים בביתו החדש, ראינו אותו יוצא לרחוב, עובר מבית לבית. הוא שאל כל אחד לשמו, התעניין במצבו, והשאיר בסוף מתנה קטנה: לזה כדור, לאחר עוגיות ולשלישי סתם פרח. כך נהג מדי יום לבקר את שכניו בחיוך, ולהשאיר הפתעות קטנות לילדים".

יונתן וחירות הקשיבו לאימא, וקימטו את המצח. "מה היא מנסה לרמוז בסיפור הזה?", שאלו את עצמם.

"טוב, אז אתם הולכים לחלק את משלוחי המנות?", שאלה אמא. פתאום קפצה חירות מהמקום. "כן, בטח. אני הולכת לדבורה האלמנה", לקחה איתה צלחת עם משלוח מנות ויצאה. כשדפקה על דלת העץ המקולפת של דבורה, כבר שמעה מבפנים את הצעקות והבכי של הילדים הקטנים. דבורה פתחה את הדלת בפנים עייפות ובחלוק בית מלוכלך.

"פורים שמח!", אמרה חירות והגישה לה את המשלוח. "ילדים, אולי אתם רוצים לרקוד קצת לכבוד פורים?", פנתה לזאטוטים השובבים.

"כן, כן!", קראו בהתלהבות.

"זה משלוח המנות הכי יפה שקיבלתי", אמרה דבורה.