בשבע 232: פורים ללא קורבנות

אפשר לחגוג פורים שמח ואיכותי גם ללא פגיעה באנשים, השתוללות וסיגריות.

יוני לביא , י"א באדר תשס"ז

בישיבה תיכונית אחת נהגו כל שנה בחודש אדר לְחַפֵּש את הישיבה למשהו אחר: בית סוהר, בסיס צבאי, סיפור מהאגדות וכדו'. שנה אחת החליטו השמיניסטים להפוך את הישיבה לבית חולים. לא נפרט את כל הרעיונות היצירתיים שהיו שם, רק נזכיר שחדר ראש הישיבה הפך, כמובן, למשרד מנהל בית החולים, כיתת החמישית ל'חדר תינוקות' וכו' וכו'.

ואז הבריק לאחד החבר'ה רעיון: להפוך את המזכירות ל'חדר יולדות', להזכיר לכולם שארבע המזכירות נמצאות בדרך כלל ב'תורנות לידה'... חזק, נכון? אלא שאז נזכר מישהו שאחת המזכירות נשואה כבר חמש שנים ועוד אין לה ילדים. מה יעשה לה לבוא מחר בבוקר ולראות את השלט המתנוסס לראווה על הדלת, כשהיא יודעת שהיתה נותנת הכל כדי לזכות להיות במצב הזה?...
 

כל אחד ואחת צריך לשאול את עצמו איזה סוד יש לי לגלות לעולם (ולעצמי) בפורים. האם זו שמחה של השתוללות והתפרקות, ונדליזם, הפקרות בענייני צניעות ורמיסה ופגיעה באנשים? פורים כזה כבר מתחיל להזכיר את משתה אחשוורוש, או את הפאבים בסופי השבוע. אין ספק שאנחנו מסוגלים ליותר מזה
אז מה עושים? דילמה. מוותרים על הבדיחה? "נו, באמת אל תהיו כאלה כבדים, כולם יודעים שזה רק בצחוק". אבל לא. הם קיבלו החלטה אמיצה, ויתרו על הרעיון והחליפו אותו במשהו אחר, אולי פחות מצחיק: 'חדר אחיות'. זה עדיין יעלה חיוך אצל החבר'ה, אבל לא ישלמו עליו במחיר כאב לב של מישהו אחר.

נכנס יין – יצא סוד

לחודש אדר בכלל ולפורים בפרט יש כוח מיוחד לגלות כל מיני סודות. דברים נסתרים, שמתחבאים כל השנה, יוצאים ומתגלים בזמן הזה. חלקם טובים מאוד, וחלקם – להיפך... במשתה של אחשוורוש, בסך הכול כמה כּוֹסִיוֹת יין וְיָשָר מגיעים לנושא שהכי בוער להם בפנים: נשים!

לא ייאמן, אבל המלך עצמו מעלה את הרעיון הזוועתי והמשפיל להציג את אשתו חשופה לפני כולם ('שֶיִרְאוּ להם מי הכי יפה...'). מי שיעלעל בעיתוני סוף השבוע (ולמרבה הצער, כמעט לא משנה באיזה שבוע) יקרא על הבחור שנדקר למוות באיזה פאב כי מישהו חשד בו שהוא הסתכל על החברה שלו. יש כאלו שאצלם היין והמוזיקה מביאים לפורקן שמשחרר מכלאם את כל השֵדִים שנמצאים בפנים.

לעומתם, אצל אנשים שהתוֹך שלהם טהור ונקי תמצאו דברים אחרים לגמרי. היין והשמחה רק יגרמו להסיר מחסומים ועכבות חיצוניים ולגלות את האוצרות שנמצאים בפנים (גם לכם יצא לראות את ה'יֶקֶה' הקריר והשקוּל, שגילויי החיבה המקסימאליים שהרשה לעצמו לבטא כלפי חבריו היו לחיצת יד ידידותית או טפיחה גברית על השכם, איך בשיאה של מסיבת פורים בישיבה הוא נמרח על רעיו בחיבוקים, נשיקות ושאגות התלהבות: "אני אוהב אותך, אחי"?).

שיישאר נקי

באולפנה אחת הגדירו את המטרה כך: לצחוק, אבל בלי קרבנות אדם. והאמת לחקות, ללעוג, להתבדח על חשבון אחרים זה לעשות לעצמנו עבודה קלה. מה יותר קל מלנצל את ההזדמנות ולגמור חשבון עם המנהל המעצבן, המורה למתמטיקה המעיק, או לרדת על המסכן של הכיתה? אלא שזה לא מעיד על רמה, לא מצחיק באמת, ולא ברור בכלל איך זה מותר מבחינה הלכתית. לאכול חזיר בצחוק, מותר? התשובה ברורה. ולהלבין פנים?!... (וגם אם הוא אומר שזה לא מפריע לו, אל תאמינו לו. וכי מה ציפיתם, שהוא יגיד שהוא ממש סובל מזה?).

כל אחד ואחת צריך לשאול את עצמו איזה סוד יש לי לגלות לעולם (ולעצמי) בפורים. האם זו שמחה של השתוללות והתפרקות, ונדליזם (בתיכון אחד מוצא רבע מהתקציב השנתי באופן קבוע על כיסוי נזקי הפורים), הפקרות בענייני צניעות ורמיסה ופגיעה באנשים? פורים כזה כבר מתחיל להזכיר את משתה אחשוורוש, או את הפאבים בסופי השבוע. אין ספק שאנחנו מסוגלים ליותר מזה.

זה לא אומר לא לצחוק. ממש לא. אך האתגר הוא לעשות את זה בצורה איכותית ונקייה. צריך להיות יצירתיים ומקוריים, ולהקפיד שהנושאים יהיו כלליים ולא אישיים. יש מספיק נושאים בישיבה או באולפנה, בחיים שלנו, של המדינה שלנו ושל התרבות שמקיפה אותנו, שאפשר להסתכל עליהם בזווית מחויכת, ואולי לנצל את האמצעים של פורים כדי להעביר גם קצת ביקורת בונה ונוקבת. מניסיון של רבים, זה עושה פורים חזק ועוצמתי הרבה יותר מאשר הדרכים השטחיות והפוגעות.

שיהיה לנו בהצלחה ופורים שמח באמת!

נ.ב. שמועה עקשנית שהגיעה לאוזני טוענת שסיגריות הרסניות בפורים בדיוק כמו בכל השנה, אך עדיין לא מצאתי לכך אישור מדעי.

יוני לביא הוא ממנהלי 'חברים מקשיבים'.