חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 232ראשיהפצה

הצחוק יפה לבריאות - בגליון השבוע

ד"ר האנטר 'פאטש' אדאמס, אבי הליצנות הרפואית, שביקר השבוע בישראל, התחיל כנער אובדני ומיואש מהחיים שאישפז את עצמו במוסד פסיכיאטרי.
01/03/07, 19:39
יצחק ואן-לואן

שעת לילה מאוחרת. כל החולים במוסד הפסיכיאטרי נמים את שנתם, רק בחדר אחד דולק אור. האח התורן ניגש לראות מה קורה שם.

מבעד לחלון קטן מזכוכית משוריינת הוא רואה מיטה הפוכה על צידה. מאחוריה, כמו מאחורי מחסה בקרב, מציצים בזהירות שני מטופלים פסיכיאטריים, דיירי החדר. בידו של האחד משקפת דמיונית, והוא 'סורק' במבטו את נתיב הגישה לשירותים. "איך נעבור?" שואל בחשש חברו, "הם רבים כל-כך". "כן, אני רואה אותם. שם, שם ושם", מחווה בעל ה'משקפת' בידו לכיוונים שונים בחדר. "אבל אל תדאג, אין להם סיכוי מול... זה!" ובתנועה דרמטית הוא מרכיב על כתפו 'טיל כתף' דמיוני. "וואו", קורא שכנו לחדר, "בזוקה! כן, כן, תירה בהם!" "3, 2, 1... אש!" ובעוד הבזוקה הדמיונית משמידה את האויב הדמיוני, יוצאים השניים מאחורי המיטה ההפוכה ומסתערים אל עבר השירותים. "תיזהר, הנה עוד אחד!" "יריתי בו! רוץ לשירותים!".


סיפור חייו של ד"ר 'פאטש' אדאמס תועד בשנת 1998 בסרט באורך מלא. התהודה היתה מדהימה: "לפני שיצא הסרט, היו מגיעים להרצאות של 'פאטש' על איכות החיים בסביבות 20 30 חובשים, אחיות ועובדות סוציאליות בעיקר", אומר ד"ר בוהן וייט, ידידו הקרוב של אדאמס. "אבל מאז שהסרט יצא – האולמות מלאים ללא כל קשר לגודלם"
ה'משימה' הושלמה, וזה שנזקק לשירותים מצא רווח והצלה... ומחוץ לשירותים, האנטר 'פאטש' (Patch) אדאמס נשם לרווחה. זה עתה הצליח לעזור לחברו לחדר להתגבר על פחדיו ולעשות את הבלתי ייאמן, מבחינתו.

האנטר אדאמס נולד ב-1945 להורים שלא יכלו בשום אופן 'להיות שם' בשבילו. אביו היה איש צבא ואמו עבדה על מנת לפרנס את משפחתה. כמתואר לעיל, בגיל צעיר יחסית אשפז אדאמס את עצמו במוסד לבריאות הנפש בארה"ב, כשהוא בודד ומיואש, מעצמו בעיקר. נראה שחוויה זו עיצבה את שארית חייו, ומאז הוא מקדיש אותם לנתינת חום, אמפתיה וקרבה לכל מי שבא עמו במגע.

בעודו בבית החולים הפסיכיאטרי יצר אדאמס קשר טוב עם זקן אחד, גאון מתמטי זעוף-פנים שהתרחק מחברת בני אדם. באחד מביקוריו של אדאמס אצל אותו זקן שהעסיק את עצמו בניסוח משוואות מסובכות, שם אדאמס את ליבו לכך שהכוס החד-פעמית שעמדה על דפי המשוואות מטפטפת, וחסם את החור בעזרת פיסת סרט דביק. פניו של הגאון המתמטי אורו. לאות הערכה על מעשהו של אדאמס הוא הוסיף לו את התואר 'פאטש' (=טלאי או תחבושת) – כינוי שדבק בו והפך לסמל ליכולתו של אדאמס למצוא מזור לנפשם של אנשים בכוח אישיותו האמפתית.

ארבע שעות לכל מטופל

מבית החולים הפסיכיאטרי יצא אדאמס עם יחס חדש לעצמו ולחיים בכלל. הוא החליט להילחם בניכור ובחוסר האמון בין הרופאים לחולים ובעלותם הגבוהה של הטיפולים הרפואיים. על מנת לתת מענה לבעיות אלו, ייסד אדאמס תוך כדי לימודיו בבית הספר לרפואה את ארגון 'גזונטהייד' ('לבריאות' בגרמנית) – קהילה של מטופלים ומטפלים כאחד, שהאמינו בקשר של אמון ואכפתיות בין מטפל למטופל, עד לרמת מגורים משותפים. בתריסר השנים שבהן היה קיים, סיפק בית החולים של אדאמס טיפול רפואי חינם ל-15 אלף איש. במקביל סיים אדאמס את לימודיו במקום השלישי מתוך יותר ממאה סטודנטים שהיו במחזור שלו.

סיפור חייו של ד"ר 'פאטש' אדאמס תועד בשנת 1998 בסרט באורך מלא. התהודה היתה מדהימה: "לפני שיצא הסרט, היו מגיעים להרצאות של 'פאטש' על איכות החיים בסביבות 20 30 חובשים, אחיות ועובדות סוציאליות בעיקר", אומר ד"ר בוהן וייט, ידידו הקרוב של אדאמס. "אבל מאז שהסרט יצא – האולמות מלאים ללא כל קשר לגודלם, כאשר הקהל מורכב ברובו מרופאים עם גלימות ארוכות ומאנשי מדעי הרפואה בעלי ארשת רצינית... פתאום הם הבינו שעלינו כאן על משהו, והם מתים לדעת מה היה חסר בחייהם כל השנים הללו".

ד"ר וייט התוודע למפעלו של אדאמס לפני 20 שנה, והוא מתייג את עצמו כאחד ממעריציו. "'פאטש' הוא האדם היחיד שהקדיש יותר זמן ממני למטופליו", הוא מתוודה. "אני הייתי מבלה עם כל מטופל כשעה וחצי. 'פאטש' היה נשאר עם כל אחד 3-4 שעות! זו הייתה ידידות ממבט ראשון".

ד"ר אדאמס ואנשים נוספים שהתקבצו אליו יצאו לסדרה של 'ביקורי חולים' ברחבי העולם – בבתי יתומים, במדינות מוכות עוני ומחסור, במוקדי סכסוכים ובמקומות נוספים. לכל מקום הביאו איתם שמחה, אכפתיות וקשר אנושי פשוט. זו השנה הרביעית ברציפות שהם מגיעים לישראל. בתזמון מעניין עם הלוח העברי בחרו ד"ר אדאמס וקבוצתו להגיע לישראל בחודש אדר, והליצנים הרפואיים השתלבו במסיבה.

באירוע מהמם בחיוניותו שהתרחש ב'גן האורנים' שימחו כ-120 ליצנים, בתוכם אדאמס וחבר ליצניו, את קהל הסקרנים שהזדמן למקום. ביומיים הבאים ערכו אדאמס וצוותו סדנאות בנושאים מגוונים, כמו 'הצחוק יפה לבריאות', 'ביטויי אהבה בחיי היומיום', 'ההנאה שבדאגה לזולת' ועוד.

את הביקור בישראל השנה יזמה עמותת קרן 'ילדים שלנו' ממרכז שניידר לרפואת ילדים, בשיתוף עם רשת מרכזי 'דיאדה' להורים ולילדים ועם 'מעריב קונגרסים'. מטרת הביקור – הפצת הרעיונות שאותם מקדם אדאמס בקרב משפחות צעירות ובקרב בעלי המקצועות המשרתים אותן. 

האם נחיה לפני שנמות?

שוחחתי עם ד"ר וייט במסגרת ביקור הקבוצה בישראל. וייט, כבן 60, אדם גבוה ומרשים בפני עצמו, הגיע לכנס בבגדי ליצן צבעוניים – למרות שלא כל נושאי הכנס עוסקים בליצנות רפואית.

"התחלתי לעבוד כליצן רפואי בשנת 1991", מספר וייט. "'פאטש' ניסה לשכנע אותי להיות ליצן במשך שנים, אבל לא הסכמתי. ניסיתי להתחמק בתואנה שאני גם ככה לא בחור רציני, אז מספיק שאבוא איתו וזהו... אבל 'פאטש' התעקש ואמר שכיוון שלא נעסוק בהגשת טיפול רפואי סטנדרטי, אלא נעבור ממיטה למיטה ונשמח את החולים, מוטב שאצור לעצמי דמות ליצן מגובשת. בסוף נסעתי איתו לשבועיים לרוסיה. למדתי כל-כך הרבה על עצמי ונהניתי כל-כך בביקור הזה, שהחלטתי מאז לעסוק בליצנות רפואית על בסיס קבוע.

"באותו ערב שהטיסה שלנו מרוסיה נחתה בניו יורק הייתי אמור להרצות בכנס כלשהו, וחשבתי לעצמי: מדוע לא לבוא בתור ליצן? אנשים כל הזמן מתייגים אותך – אם אתה רופא, אתה צריך להיראות ככה – ואם אתה כל דבר אחר, יש לזה 'תחפושת' שהולכת עם תחום העיסוק. אז באתי כליצן, והיה נהדר. מאז, בכל כנס שמזדמן לי אני מנסה להפתיע עם תלבושת ליצן מוזרה ויוצאת דופן. זה בהחלט מושך תשומת לב", אומר וייט, וניצוץ של משובת נעורים נדלק בעיניו.

שאלתי את ד"ר וייט אם לדעתו יש לארגון 'גזונטהייד' כיום בסיס מדעי מוצק לתיאוריות של ד"ר אדאמס. תשובתו של וייט הייתה נחרצת: אבל לא בכיוון שחשבתי עליו. "במרוצת השנים פנו אלינו לטיפול אנשים רבים שסבלו מדיכאון או מבעיות נפשיות כאלה ואחרות. לדעתי, הם קיבלו בבית החולים של 'פאטש' טיפול ברמה שכנראה לא היו מקבלים במקום אחר, ובחינם".

ביקשתי ממנו לציין ולו מקרה אחד שבו נכשלה הרפואה הקונוונציונאלית ודרכה של 'גזונטהייד' פתרה את הבעיה. וייט השיב בנחרצות: "כל מצב בחיים הוא כרוני... ואז מתים. השאלה היא לא 'האם נמות בסוף?' אלא 'האם נחיה לפני כן?' לדעתי, אנשים רבים אינם חיים את חייהם באופן מלא עד שהם מתחילים לסבול ממחלה, והטיפול התרופתי הרגיל מתייחס לנקודה בודדת בגופם ולא לאיכות חייהם. בעזרת סגנון הטיפול ההוליסטי שאנו מציעים, יש לאדם הזדמנות להביט על חייו באור חדש לגמרי, ולמעשה לזכות בהם מחדש.


ד"ר וייט: "כל מצב בחיים הוא כרוני... ואז מתים. השאלה היא לא 'האם נמות בסוף?' אלא 'האם נחיה לפני כן?' אנשים רבים אינם חיים עד שהם מתחילים לסבול ממחלה, והטיפול התרופתי הרגיל מתייחס לנקודה בודדת בגופם ולא לאיכות חייהם. בעזרת הטיפול ההוליסטי שאנו מציעים, יש לאדם הזדמנות להביט על חייו באור חדש לגמרי, ולמעשה לזכות בהם מחדש"
"ישנו הבדל בסיסי בין לשרוד בחיים לבין לחיות חיים מלאי משמעות", אומר ד"ר וייט. "גם חיות אוכלות, ישנות וחיות ברמה נמוכה. אבל מה עם מערכות הקרבה והיחסים שלנו? עם עצמנו, עם משפחתנו, עם החברים שלנו? הרי שם נמצא העושר האמיתי בחיים – מה קורה איתנו שם? לתחום הזה נכנסים הליצנים הרפואיים, שמציעים יחס חם, מצחיק ואוהב ללא תנאי למטופלים, ומחזקים אצלם את הצד הזה".

למצוא את הליצן הפנימי

חלוץ שיטת הליצנות הרפואית היה כנראה מייקל כריסטנסן מקרקס ה'ביג אפל' (התפוח הגדול) בניו יורק, בשנות השמונים המוקדמות. המוטו של כריסטנסן היה: "אם ילדים חולים לא יכולים לבוא לקרקס, הקרקס יבוא אליהם". ליצנים מהקרקס שעברו הכשרה מיוחדת החלו לפעול בבתי חולים בארה"ב. מאז התפתח התחום, לא מעט הודות לד"ר אדאמס ולעבודתו, וכיום יש לו אפילו שם מקצועי: ג'לולוגיה (='מדע ההומור' בלטינית), ולעוסקים בו ייקרא מעתה ג'לולוגים. אבל אנחנו נמשיך לקרוא להם ליצנים רפואיים.

הליצנות הרפואית הגיעה לישראל בשנת 2002 כמיזם משותף של בית החולים 'אסף הרופא' וארגון 'שמחת הלב' לליצנים רפואיים בישראל. דמותו של הליצן הרפואי בישראל גובשה על-פי הדוגמה של כריסטנסן וקרקס ה'ביג אפל', "אבל 'פאטש' אדאמס היה הרוח החיה מאחורי המודל של הליצנות הרפואית כפי שאנו מכירים אותה כיום", אומר ג'ף גורדון, ממנהלי ארגון 'שמחת הלב' וליצן רפואי בעצמו, הפועל בכמה בתי חולים בגוש דן.

גורדון (45) עולה ותיק מאנגליה, הגיע למקצוע הליצנות הרפואית בדרך ייחודית משלו: הוא עבד כליצן במשך 14(!) שנים בטרם היסב את מקצועו לליצנות רפואית 'פרופר'.

למה החלטת לעבור מליצנות לליצנות רפואית?

"לדעתי, הליצן הוא באיזשהו מקום המרפא האידיאלי, כי האישיות שלו מכוונת כולה אל המטופל", אומר גורדון, ומוסיף: "אנחנו בארגון 'שמחת הלב' מאמינים שכל אחד יכול למצוא את 'הליצן הפנימי' שלו ולתת בעזרתו לאחרים. אם אדם יבוא עם לב פתוח ועם רצון לתת מעצמו לחברה, הוא יצליח וייהנה מזה".

גורדון מתרגש בכל פעם מחדש כשהילדים שהוא בא לבקרם מוצאים את הכוח להתנתק מייסורי היום-יום ומצטרפים לאווירת השמחה. "כשאני יוצא מהחדר ואני רואה את הילד ובני משפחתו, שקודם היו בדיכאון, וכולם מחייכים וצוחקים – יש בזה סיפוק עצום".

יש פרנסה בתחום הליצנות הרפואית, או שזו התנדבות?

"היום רוב הליצנים הרפואיים בארץ עובדים בהתנדבות – יש מעטים שמקבלים משכורת עבור עבודתם מכל מיני גופים. הייתי שמח לראות יותר אנשים המסוגלים להתפרנס מדבר שהוא ערך חשוב כזה, אבל בינתיים יש גם ערך להתנדבות", מסכם גורדון. נראה שכדי להיות ליצן רפואי בישראל של תשס"ז צריך מלבד "לב פתוח", כלשונו של גורדון, גם 'כיס פתוח' ובסיס כלכלי מוצק. 

זה קשה, זה מעייף וזה נורא כיף

רוויה אהרוני עבדה בשנה שעברה בתור ליצנית רפואית במסגרת השירות הלאומי. בחוברת האפשרויות היא ראתה את מסלול הליצנות הרפואית והחליטה: "את זה אני רוצה לעשות". שלושה ימים בשבוע הפעילו רוויה וחברותיה משחקייה, וביומיים הנוספים נכנסו למחלקות כליצניות רפואיות מן המניין. "היינו ליצניות רפואיות לכל דבר: תלבושת, אף, בלונים – הכל. אנשים בכלל לא ידעו שאנחנו בנות שירות".

מסלול הליצנות הרפואית קיים בשירות הלאומי זו השנה הרביעית ברציפות. השנה הוכנסו כמה שינויים במסלול, ונראה שהיחס למקצוע נעשה רציני יותר. הבנות עוברות הכשרה מעמיקה ונכנסות למחלקות כליצניות רפואיות חמישה ימים בשבוע.

מדוע בחרת דווקא במסלול הזה של נתינה? רק בשביל הכיף של להיות ליצנית?

"מצד אחד, זה 'מגניב' להיות ליצן רפואי, זה נורא כיף. הליצנות עצמה נותנת המון סיפוק. אבל זה גם נורא קשה ומעייף. בניגוד לליצנים הרפואיים שנמצאים במחלקות כמה שעות והולכים, בנות השירות הלאומי נמצאות במחלקות הרבה יותר. זה לא קל".

מדוע?

"קודם כל, אתה רואה הרבה דברים קשים מסביבך. ילדים עם מחלות כרוניות, אנורקסיה, כוויות, דברים קשים מאוד. ולמרות שעשו לנו הכנה לכל זה, כשאתה רואה את הילדים בפועל, עם כל המצבים הקשים שלהם, זה שונה. מעבר לכך, בית חולים זה מקום מאוד מדכא. ולמרות שמרכז שניידר הוא יוצא מהכלל, והוא באמת מקום מקסים, כל האווירה של הטיפולים הרפואיים: זריקות, אינפוזיות ותרופות, זה לא קל", היא אומרת.

בצד הקשיים, יודעת אהרוני לספר גם על ילדים הנקשרים אליה ושומרים על קשר לטווח ארוך. "לפני כחודשיים קיבלתי טלפון ממישהי שהיתה מאושפזת בשנה שעברה ומאשפזים אותה שוב. היא התקשרה כדי לברר אם אהיה שם גם השנה. היה נחמד לקבל את השיחה הזאת".

את רואה את עצמך ממשיכה בתחום?

"תראה, תכל'ס זו לא עבודה. אי אפשר ממש להתפרנס מזה. אבל אני כן רוצה להמשיך לעשות את זה באיזו מסגרת. יש לי חברה שעושה את זה בתוכנית פר"ח באוניברסיטה – אז יהיו לי עוד  הזדמנויות בהמשך".

מה קיבלת משנת השירות הזו, בתור ליצנית רפואית, להמשך החיים?


"לדעתי, הליצן הוא באיזשהו מקום המרפא האידיאלי, כי האישיות שלו מכוונת כולה אל המטופל", אומר ג'ף גורדון, ליצן רפואי מארגון 'שמחת הלב'. הוא מתרגש בכל פעם מחדש כשהילדים שהוא בא לבקרם מצטרפים לאווירת השמחה. "כשאני יוצא מהחדר ואני רואה את הילד ובני משפחתו, שקודם היו בדיכאון, וכולם מחייכים וצוחקים – יש בזה סיפוק עצום"
"קודם כל, קיבלתי פרופורציות על החיים. פתאום כשאני חולה זה לא כל-כך נורא, אחרי שראיתי נער בן 17 מתלהב מכך שהצליח לאכול עם סכין ומזלג או להתקלח לבד... אני מתחילה להעריך את מה שיש לי. נוסף לכך, הליצנות עצמה נתנה לי הרבה מאוד. כשאתה מסיים טיפול של שעתיים אתה מרגיש כל-כך טוב עם עצמך, ולא רק בגלל שעזרת לאנשים. זו פשוט הרגשה מדהימה. אתה מתחבר למשהו מאוד פנימי בנפש של הילד מתוך הליצנות, וזה נותן לך הרבה מאוד בחזרה".

מצחיק עד מוות

בסרט 'פאטש אדאמס' מתואר אדם שחלה במחלה סופנית ונטה למות. הלה סירב לקבל טיפול או אוכל, וגירש מחדרו את האחיות והרופאים בחמת זעם. אדאמס נכנס לחדרו מחופש למלאך עם כנפיים, הילה לראשו ותנ"ך בידו, והחל להקריא לחולה עשרות הגדרות מילוניות למילה מוות, באנגלית ספרותית ובסלנג, עד שהחולה נשבר ופרץ בצחוק פרוע. אחרי המפגש עם אדאמס הסכים החולה לקבל טיפול ומזון ונותר במצב רוח טוב עד למותו, תקופה קצרה לאחר מכן.

"כשבא אלי אדם ומתלונן שהוא כל הזמן בדיכאון, אני מטפל בו בשתי צורות", אמר ד"ר אדאמס בהרצאה שנתן בשבוע שעבר במרכז הארץ. "ראשית, אני כובל אותו אלי באזיקים. אני רוצה לדעת מה זה אומר 'כל הזמן בדיכאון'... אחר-כך אני מוביל אותו דרך המחלקות המיוחדות שלנו, עם 'מלכודות הכיף' המושכות: פינות ליטוף, תמונות מצחיקות ועוד. וכשהוא מחייך או חס ושלום צוחק, אני פונה אליו ושואל: 'גם זה רגע של דיכאון?'.

"אם זה לא עוזר, אני לוקח אותו אתי לחדר קירור המתים, מוציא מיטה מהמקפיא ומסיר את הכיסוי מהפנים, ושואל: 'גם יחסית אליו, אתה כל הזמן בדיכאון?' בדרך-כלל זה מספיק כדי לתת לו קצת פרופורציה ולהוציא אותו, ולו לרגע קט, מעולמו העצוב – וזה כשלעצמו משנה את כל איכות החיים שלו".