בשבע 232: בין הראשון לציון לפוקימון

דווקא בתחפושות הפורים נחשפים הפערים התרבותיים ● התשלום לשדכנים הוא בגדר תקנה חברתית, כדי שהשדכן ימשיך במלאכתו למען אחרים.

רבקה יפה , י"א באדר תשס"ז

 מאז שפרסמתי כאן ('בשבע' י"ד בטבת) קריאה לתשלום משמעותי עבור שידוכים, קיבלתי עשרות טלפונים ושיחות מזדהות, רובם ככולם מהורים לילדים שהגיעו לפרקם. כולם נשבעים שהם מוכנים לשלם כל הון שבעולם כדי להוביל סופסוף את הילד לחופה, ואני שומעת ומתאפקת להגיד: היום אתם מוכנים, אבל רגע אחרי הוורט אתם שוכחים...

זוג צעיר התקשר וסיפר שחרף הסיפוק העצום שיש להם משני שידוכים שהצליחו לעשות, הם החליטו לרדת מההשתדלות, כי העיסוק בנושא גוזל מהם אנרגיות ועלויות מעבר ליכולתם. מניסיונם, על כל שידוך שמצליח יש עשרות ניסיונות שנכשלים, וההוצאות הן על מאות טלפונים וזמן יקר. למרות שמלכתחילה התכוונו לשם שמים, הם מבינים שאין באפשרותם להמשיך ולהשקיע מבלי לקבל תמורה שלפחות מכסה את ההוצאות הרבות על כל הניסיונות שנכשלו.

מאמהות רבות שמעתי שהן אינן בטוחות כיצד נכון מצדן לתפקד ולעזור לבת שהגיע לפרקהּ. המבוכה נובעת מכך שבחברה הדתית-לאומית אין מסורת בנושא. בחברה החרדית מקובל שכאשר בת מתחילה לשמוע הצעות, האם פונה, במקביל לפנייה לשדכנים מקצועיים, לחברות ובני המשפחה, ובאופן הטבעי ביותר מבקשת את עזרתם (בלי צורך להזכיר ששכרם מובטח).

בחברה הסרוגה נוצר מצב שדור ההורים חי בנעוריו בחברה מעורבת ופתוחה והכיר בעצמו, והוא אינו מודע מספיק לצורך של הילדים בעזרה, ולמחויבות שלהם כהורים לנקוט באמצעים הנדרשים. למשל, להתקשר לכל החברים, החברות ובני המשפחה ולהגיד ש"הילדה שלנו, שרק אתמול הייתם בבת מצווה שלה, כבר סיימה שירות לאומי ופנויה להצעות". טלפון כזה אינו בושה אלא חובה. ואחרי חודשיים גם לעשות סבב טלפונים נוסף, לתזכורת.

לצד ההזדהות היו כאלה שהתקוממו וטענו שהצעות לא חסר, ההיפך. ריבוי ההצעות שאינן מתאימות הוא זה שמעיק. בנקודה זו כדאי להזכיר את מכתב הרווקות שנשלח לכל ראשי הישיבות, ובו מתלוננות הבנות על אדישותם של הבנים-הבעלים-הרבנים לנושא השידוכים, ועל כך שבנות רבות, מוצלחות ומוכשרות, יושבות משמימות בבית חודשים ארוכים ומייחלות להצעה שאיננה מגיעה. נראה שאלו שמשופעים בהצעות אינם מודעים לבעיה הזו, שלצערנו רווחת.

יוזמה חדשה, שיצאה מישיבת מצפה נבו במעלה אדומים, ושמה 'תמורה בשידוך', הגיעה אלי השבוע במייל. המטרה היא לפרסם מודעה שקוראת לציבור הדתי-לאומי לאמץ את הנורמה של 2,500 ₪ עבור כל שידוך שהצליח, ועליה יהיו חתומים עשרות רבנים ואנשי חינוך מרכזיים מהציבור שלנו, וכן חתימות של למעלה מאלף רווקים ורווקות. לדעתי, כדאי לצרף לפנייה גם אלפי חתימות של הורים, שהרי הם אלו שיצטרכו לממן את ההצעה.

פנייה לרבנים הנה צעד נכון ומתבקש, כדי ליצור נורמה חברתית מקובלת. תשלום עבור שידוך אינו תשלום רגיל, כי מדובר ב'מוצר' שכבר התקבל ממילא, ושאיש לא התחייב לשלם עליו. למעשה, התשלום מיועד לדרבן את הציבור לדאוג לאלו שעדיין לא התארסו, ולכן תקף בעניין זה המושג 'תקנה חברתית', ויש מקום לפנות לרבנים ולאנשי ציבור שיפעלו לקביעת סכום מכובד וממריץ. היוזמה ברוכה, ואני מקווה שתתקבל בהבנה ותתפוס תאוצה.

משנכנס אדר

בילדותה, סיפרה לי אימי, היה אביה מטפס מדי ראש חודש אדר לבוידעם ומוריד ממנו תמונה שאותה תלה במרכז הבית. בתמונה היה מודפס באותיות עבריות צבעוניות: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ואווירת עליצות ורננה התפשטה בבית. איפה יתלו היום הורים תמונה כזו בסלון? התרגלנו כל-כך להשאיר את החינוך לבית הספר שכלל לא עולה בדעתנו שאמרת חז"ל נועדה לבית היהודי הפרטי שלנו ושתפקידנו לחנך לאורה.

התמונה הזו שנתלתה לפני שמונים שנה בביתה של אימי בגלות הונגריה, מסמלת בעיני את הרצינות שבה יהודים התייחסו לאווירה בבית, למנהגים ולאחריותם על חינוך הילדים. הם עשו זאת בלי סדנאות להנחיית הורים, בלי לסמוך על המורים, בלי לחשוש מפגיעה בעיצוב הבית.

אצלנו היום יש מקום לתמונה כזו רק בכיתת בית הספר. שם לומדים, שם מתחנכים ושם מקבלים שירותי שמרטפות.

הפערים לא מתחפשים

ברחוב שלי ישנם שני בתי ספר: מימיני ממלכתי חילוני ומשמאלי בית יעקב. בשניהם חוגגים שוק פורים, ותחת חלוני עוברים מאות ילדים קטנים שהשאירו את התלבושת האחידה בבית, מפזזים בתחפושות. אני מתבוננת בתלבושות הצבעוניות ומודעת יותר מאשר בכל יום אחר לפערי התרבות שמפרידים בין שני העולמות.

גם בלי ההבדלים הרגילים בין מכנסיים לחצאית, בין גרביונים לגופיית טריקו, משקפות הילדות הקטנות בתחפושת הפורים שלהן את התהום הכרויה בחברה הרב-תרבותית שלנו. רקדניות, מלכות, דמויות מהטלוויזיה, דוגמניות וכלות לבנות. אין ולו ילדה אחת שאתקשה לזהות לאיזה בית ספר היא שייכת. אין ביניהן אפילו שתי מלכות אסתר שנראות דומות בצניעותן.

גם אני הייתי פעם ילדה תל אביבית בפורים, גם אני למדתי בבית יעקב, אבל חברתי הטובה היתה חנה, השכנה מבית הספר החילוני. שתינו כתבנו "ראש חודש אדר" בראש הדף במחברת בית הספר, ויחד התלבטנו למה להתחפש – לאסתר המלכה, לצוענייה או למלכת התות? היום, מתחת לחלוני, שני ילדים ישראליים מתבוננים זה בזה, תוהים, למה התחפשת? מה זה פוקימון? מה זה הראשון לציון? מושכים כתף, ואינם מבינים את הדימויים, את הסמלים, את הדמויות.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.