בשבע 232: שו"ת בנחישות

למרות הקשיים הטכניים וההתנגדות בעולם האקדמי, החליט לפני כ-40 שנה פרופ' אביעזרי פרנקל לכונן את המהפכה הווירטואלית בעולם התורה ● כיום הפך 'פרויקט השו"ת' למצרך יסוד כמעט אצל כל העוסקים בלימודי יהדות.

עפרה לקס , י"א באדר תשס"ז

מפליא עד כמה דברים שנראים טריוויאליים היום היו כל-כך בלתי הגיוניים לפני כמה עשרות שנים. כך למשל פרויקט השו"ת, כלי עזר בסיסי להכנת שיעורי תורה, שהוכרז כזוכה פרס ישראל לספרות תורנית תשס"ז. פרופ' אביעזרי פרנקל, שהגה אותו לפני למעלה מ-40 שנה, זכה לקיתונות של לעג כשסיפר על הרעיון שלו לאנשי אקדמיה מתחום היהדות ומתחום המחשוב. "קראו לו פרנקל המשוגע", מעידה אשתו, שאולה.


בניית המחשב הראשון ארכה חודשים רבים. כשבאו אח"מים לראות איך פועלת המפלצת הגדולה והיקרה (אולם אחד למחשב עצמו ואולם נוסף לקירור) 'וויצק' עשה 'דווקא' וסירב לפעול. פרנקל משחזר: "כשהם הגיעו נשמעו כמה פיצוצים ועשן שחור היתמר לתקרה. האח"מים ברחו ואנחנו תיקנו בשקט את כל הנזקים"
אבל כנגד כל הסיכויים והנבואות, ובעזרת עקשנות רבה ועזרה דווקא ממכון וייצמן, יצא הפרויקט לדרך. אחרי שנים הוא גם הניב פירות, ובאמצע היו גם חברות אמיצה, מסעות אצל גדולי הרבנים והתעניינות של חוגים נוצריים במוצר החדש.

המחשב הראשון בארץ

יש כאלה שגורלם מזמן אותם לכמה מבצעים היסטוריים בפרק חיים אחד. כך קרה לפרופ' אביעזרי פרנקל, שהגיע למכון וייצמן בן 24 כדי להימנות עם הצוות שבנה את המחשב הראשון בארץ. היה זה ה'וויצק', שחגג לא מזמן 50 שנה להולדתו, והוכר על-ידי איגוד מהנדסי האלקטרוניקה העולמית כאבן דרך בהיסטוריה של המחשוב. פרויקט השו"ת יבוא 10 שנים מאוחר יותר.

פרופ' פרנקל נולד בשנת תרפ"ט בגרמניה ובעודו ילד עבר עם משפחתו לשוויץ, שם עסק אביו בהצלת יהודי אירופה ובשליחתם לארץ. בהיותו בן 9 עלתה משפחתו לארץ, וילדותו עברה עליו בירושלים. מלחמת השחרור תפסה אותו מעט אחרי שהחל את לימודי ההנדסה בטכניון, וכיוון שהיה חבר הגנה הוא נשלח להגן על צפת. מאוחר יותר, בשל המלחמה, נסגר הטכניון, ופרנקל שב אליו רק בסיומה. צה"ל הצעיר ניאות לממן לפרנקל, שבא ממשפחה מעוטת אמצעים, את יתרת לימודי ההנדסה ("היו אלו לימודים מזורזים"), והתנה את הדבר בכך שעבור כל שנת לימודים ישיב הסטודנט שנה אחת של קבע.

בתום ארבע שנים של לימודים ושירות ביקש צה"ל מפרנקל להישאר, אבל הוא נמשך אחרי מודעה בעיתון, שבה נכתב שבמכון וייצמן מחפשים מהנדסים לבניית מחשב. יאמרו קוראינו הצעירים: "כולה מחשב", אבל בשנת תשי"ד עדיין לא היה בישראל אף מחשב אחד. בכל העולם היו מחשבים כמספר האצבעות על כף יד אחת.

"המודעה ממש הציתה את הדמיון שלי. מיד רצתי הנה, עשיתי בחינה קטנה, תכננתי משהו ואחר-כך בנו את זה. הבנתי שאני בעניינים, ומאז אני פה", מספר פרנקל, עדיין חוקר במכון, אב לשישה וסב ל-21.

שיגעון בניית המחשב היה פרי הפצרותיו של אדם אחד, פרופ' חיים פקריס, שהתנה את בואו למכון בהימצאות מחשב תואם לזה שהיה לו באוניברסיטה בפרינסטון. המכון נעתר לו, והסכים להקדיש חמישית מתקציבו השנתי לצורך העניין. עלות הפרויקט הגרנדיוזי היתה 50 אלף דולרים, סכום המשתווה ל-40 מיליון דולר של היום – כך לפי נשיא המכון, פרופ' דניאל זייפמן.

את בניית ה'וויצק' (צ' נקודה בפתח) הובילו שלושה אנשים: ג'רי אסטרין, שהגיע היישר מארצות הברית לצורך הפרויקט, פרופ' צבי ריזל המנוח, שגם הנהיג את הצוות אחרי שאסטרין חזר לחו"ל, ופרנקל. חלקים רבים יובאו מחו"ל, ואחרים יוצרו בבית מלאכה לחלקי חילוף של אופניים, שהיה בבעלותם של שני עולים חדשים מבולגריה.

'וויצק' מפשל

עם כאלה נתוני פתיחה, רבים ראו בפרויקט בניית המחשב פנטזיה גרנדיוזית. פרנקל טעם את אי האמון של הסביבה בפעם הראשונה (ולא האחרונה), אבל זה לא ממש הפריע לו: "אני הייתי אז בורג קטן יחסית, התעסקתי בתכנון המעשי. מי שחשבו אז למשוגע היה פרופ' פקריס המנוח, שדחף את הפרויקט והיה במידה מסוימת למשל ולשנינה".

כדי להמחיש את חוסר הפרגון חוצה הגבולות, מספר פרנקל על ועדה שהתכנסה בארצות הברית ודנה  בנושא בניית המחשב בישראל. "ישב שם גם אלברט איינשטיין, שאמר: 'מדינה קטנה כזאת, מה היא תעשה עם מחשב גדול כזה?'".

בניית המחשב ארכה חודשים רבים, שבהם עבד הצוות ביום ובלילה מתוך תחושה של חלוציות. כשבאו אח"מים מהמכון ומחוצה לו לראות איך פועלת המפלצת הגדולה והיקרה (אולם אחד למחשב עצמו ואולם נוסף לקירור) 'וויצק' עשה 'דווקא' וסירב לפעול.

פרנקל משחזר: "האח"מים הוזמנו לראות את הפעם הראשונה ששמנו מתח על המחשב, אבל אז נזכרתי שלא בדקנו קצרים בין המעגלים, אז בדקנו ומצאנו שיש קצרים ותיקנו אותם. בפעם השנייה שהם הגיעו נשמעו כמה פיצוצים, עשן שחור היתמר לתקרה, ברקים הבזיקו ורעמים נשמעו, כי היו קצרים בין המעגלים עצמם. האח"מים ברחו ואנחנו תיקנו בשקט את כל הנזקים". כעבור כמה חודשים החל המחשב לפעול, והוא עשה זאת בצורה יפה במשך 8 שנים.

אגב, פרנקל היה גם התומך הטכני. שאולה: "היינו זוג צעיר, שכרנו חדר ברחובות, והיו דופקים לנו על התריס באמצע הלילה כדי להזעיק אותו אם משהו התקלקל".

פרנקל: "היא אמרה שהיא חשבה שנישאה למהנדס ובסוף היא הרגישה כאילו נישאה לרופא".

ה'וויצק' היה גם בשימוש של משרד הביטחון וצה"ל, שלא קיבל את כל זמן המחשב שרצה, והיה צריך להפעיל על פרופ' פקריס לחץ דרך ראש הממשלה דוד בן גוריון. לבסוף התייאש הצבא ורכש בתחילת שנות ה-60 מחשב משלו.

17 מאות של ספרות


פרנקל הסביר לאנשי האוניברסיטה העברית, בעזרת חישוב מתמטי פשוט, שהמפתוח שלהם יהיה ארוך יותר מהספרים שאותם הם רוצים למפתח. מאוחר יותר הוא גם הוכיח שהבעיה מורכבת מדי עבור המחשב, אבל הם אטמו אוזניים: "הם אמרו שהם עושים את זה ב'שיטה המדעית-שיטתית'", מחקה אותם פרנקל ברוב חשיבות, "אז הם לא יכולים להיכשל"
בתום 8 שנות פעילות אינטנסיבית החל 'וויצק' להראות סימני הזדקנות, ועד שאנשי המכון יבנו מחשב חדש, הוחלט לייבא אחד כזה. פרופ' פרנקל נשלח למיניאפוליס כדי לערוך מבחנים אחרונים לרכש החדש, ושם התארח בשבתות אצל יהודי בשם ארווינג קוטוב. "יום אחד הוא שאל אותי מה המחשב יכול לעשות למען היהדות, ואז נולד במוחי הרעיון לעשות משהו למען השו"תים", מספר פרנקל איך פרויקט נולד. "חז"ל מדברים על 'ים התלמוד', אבל המהרש"ל כבר כתב שבעלי התוספות מביאים בכל סוגיה סוגיות נוספות ממקומות אחרים בתלמוד, וזה הופך את התלמוד למעין כדור. הוא כבר לא לינארי. קיים גם 'עין משפט' ו'נר מצווה', ושניהם מקלים על הניווט בים הזה. לעומת זאת, באוקיינוס השו"ת אין אמצעים לנווט".

כדי להמחיש את הטענה מצטט פרנקל את סימן קסג בשו"ת הריב"ש, שעוסק בבהמת קודשים. תוך כדי הציטוט מספק פרנקל פרטים ביוגרפיים על הריב"ש ונותן רקע לסוגיה הנידונה. אחר-כך הוא יורד לגופו של עניין: "בתוך תשובתו של הריב"ש יש דיון אם ל'הלכה למשה מסיני' יש דין דאורייתא או דרבנן. זה דיון מאוד חשוב, אבל אם מישהו קורא את האינדקס הוא לא יודע שמשהו שמסתתר שם.

"ספרות השו"ת התחילה בזמן המשנה, אבל אז איסור הכתיבה של התורה שבעל-פה היה עדיין חזק כל-כך, שהתקשורת היחידה היתה דרך שליחים. בזמן הגמרא כבר כתבו פה ושם, בעזרת פסוקים מן התורה. אחר-כך, בתקופת הגאונים, זה התפתח יותר. יש כאן 17 מאות שנים של ספרות, שממשיכות עד היום".

החלום של פרנקל היה כפול; הוא נגע ליהודי הפרטי שייחשף לאוצר הבלום הזה, ילחץ על כמה כפתורים במחשב ויקבל תשובות. החלום השני היה ששופטי ישראל ישתמשו בתקדימים מן המשפט היהודי, במקום ב'דבר המלך במועצתו' או בחוק העותמאני.

החלום הראשון התממש באופן זה או אחר, אבל השני רחוק מאוד מלהתגשם, אם כי הוקמו שני פרויקטים (אחד מהם קיים עד היום) שבו השתמשו עורכי דין ושופטים כדי לקבל מידע מן המשפט העברי בנושאים מסוימים. האחד הופעל ע"י סיני דויטש והשני מופעל ע"י יובל סיני. אבל נקל לראות ששופטי ישראל אינם מרבים להיעזר ולצטט מהפסיקה הזאת. 

השיטה המדעית נכשלה

כשפרנקל חזר ממניאפוליס, הוא החל לגלגל את הרעיון בינו לבינו. הוא חשב להעלות את השו"תים עצמם אל המחשב ושם לתכנן תוכנות חיפוש, במקום מה שהיה נהוג עד אז בצורה ידנית, או באופן חלוצי במחשב, לסייע למחפש המידע באמצעות קביעת מפתחות לטקסטים.

תחילה בדק פרנקל מה נעשה בחו"ל בשטח הזה, ומצא שאיש אינו משתמש בשיטת 'הטקסט המלא', ושהיא בגדר רעיון מהפכני. אחרי תקופה מסוימת הוא שמע שבאוניברסיטה העברית התחילו למפתח את השו"ת בחסות האקדמיה הלאומית למדעים.

"ניגשתי אליהם, ובערב ראש השנה תשכ"ד כתבתי להם מזכר ארוך והמלצתי להם על שיטת הטקסט המלא. הם אמרו שזה בלתי אפשרי, ושאין אנשים שיכולים להקליד וגם למפתח את השו"ת".

פרנקל הסביר לאנשי העברית, בעזרת חישוב מתמטי פשוט למדי, שהמפתוח שלהם יהיה ארוך יותר מן הספרים שאותם הם רוצים למפתח. מאוחר יותר הוא גם הוכיח שהבעיה מורכבת מדי עבור המחשב, אבל הם אטמו אוזניים: "הם אמרו שהם עושים את זה ב'שיטה המדעית-שיטתית'", מחקה אותם פרנקל ברוב חשיבות, "אז הם לא יכולים להיכשל".

כמה זמן לקח להם להתייאש?

"כמה שנים, כמו שניבאתי. הם עשו חלק מגדולי ספרד, אחר-כך חלק מגדולי אשכנז. לא נראה לי שיש מישהו שמשתמש בזה היום, חוץ מכמה אנשים ארכאיים אולי".

אבל אנשי העברית היו רק קצה הקרחון. פרנקל מספר שכל העולם האקדמי שעסק במדעי היהדות התנגד לזה, עם כמה יוצאי דופן.

מדוע? הם חששו שתאבד להם הפרנסה?

"יכול להיות. אבל טקסט מלא במחשב גם נראה להם רחוק ולא ממשי. הטכנולוגיה לא תמכה בזה, לא היה זיכרון גדול, והזיכרון שהיה עלה נורא ביוקר. אני בניתי על העתיד, חשבתי שזה יתקדם וישתנה לטובה, והיה לנו נס. בכל פעם שהגדלנו את מסד הנתונים, וזה היה כבר מעבר לטכנולוגיה הקיימת, מישהו יצא עם זיכרון יותר גדול".

פרנקל מבקש לציין את התומכים הספורים, שהיו, כאמור, סיני דויטש, פרופ' מנחם קדרי, שהשתמש בפרויקט בשביל חקר לשון חז"ל, פרופ' הראל פיש, השופט בזק – וזהו בערך.

ההתנגדות לרעיון הפרויקט באה גם על רקע מקצועי טהור. פרופ' יהושע בר הלל, שהיה מן המובילים בנושא אחזור מידע, כתב באותם שנים מסה גדולה מאוד על הנושא. פרנקל שולף מאחת התיקיות מספר רב של עמודים מהודקים, מקריא את הכותרת ומתרגם: 'היבטים עיוניים של מיכון החיפוש בספרות'.

בפרק הרביעי מכריז הפרופסור ששיטת הטקסט המלא היא בלתי אפשרית, והדבר הוא אוטופי לחלוטין ובלתי מבוסס. 

מתחלפים בראש


הרבה פעמים הייתי מיואש, בגלל כל ההתנגדות. אמנם אף פעם לא נסוגותי מהאמונה הוודאית שלי שזו הדרך הנכונה, אבל היו כל-כך הרבה מכשולים שהייתי קרוב להרמת ידיים, ושוויקה עודד אותי. גם הוא התייאש הרבה פעמים, וראינו בזה סיעתא דשמיא שאף פעם לא התייאשנו יחד. פעם אני תמכתי בו ופעם הוא תמך בי"
מי שרגיל להגיד ברצף 'פרויקט השו"ת בר-אילן' עשוי להיות מופתע שלא רק שיוזם הפרויקט עבד כל השנים במכון וייצמן, אלא שהמכון הלא ממש דתי הוא זה שנתן את התמיכה הראשונה למיזם.

מול קולותיהם הרמים של המתנגדים היו אנשים במכון שנטו לתת אמון ביכולת ובמקוריות של החוקר הצעיר פרנקל, שמאז ימי 'וויצק' הספיק לעשות דוקטורט במתמטיקה ולהימנות עם צוות החוקרים. המכון הסכים לשלם משכורות לכמה אנשים שעסקו בשו"ת, כמו הרב מנחם סליי והרב יצחק פצ'ניק, וגם לנקבנית (תשאלו את סבא מה זה) ששימשה את המכון, אבל גם הזינה נתונים עבור הפרויקט.

פרנקל הקים ועדה לענייני שו"תים, שהחליטה באיזה אופן לעבוד. בשנת תשכ"ו הביא פרנקל את פרופ' (אז ד"ר) יעקב שוויקה, שנכנס במלוא המרץ לענייני הפרויקט, סייע לפרנקל ואף עודד אותו בימים הקשים. מאחורי שוויקה, פרופ' בפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב בבר-אילן, עומדים היום שורה של פרויקטים בתחום הבלשנות הממוחשבת, כולל 'מילון רב-מילים', ונקדן טקסט.

"הרבה פעמים הייתי מיואש, בגלל כל ההתנגדות. אמנם אף פעם לא נסוגותי מהאמונה הוודאית שלי שזו הדרך הנכונה, אבל היו כל-כך הרבה מכשולים שהייתי קרוב להרמת ידיים, ושוויקה עודד אותי.  גם הוא התייאש הרבה פעמים, וראינו בזה סיעתא דשמיא שאף פעם לא התייאשנו יחד. פעם אני תמכתי בו ופעם הוא תמך בי".

בעשור הראשון פרנקל ניהל את הפרויקט, ואחר-כך עשה זאת שוויקה. פרנקל מסרב באדיקות להיכנס לתחום החשבונאות מול מקבלי החלטות שניסו לדחוף אותו החוצה, וסוכר את פיו בכל הקשור להטחת אשמה.  מה שחשוב הוא שלכל אורך הדרך הוא היה מעורב בעשייה.

איך הגיע הפרויקט לבר-אילן?

"העברנו את זה לשם, כי חשבתי שזה המקום היותר טבעי לו, אבל גם שם אכלנו מרורים". המפגש של פרופ' פרנקל עם בר-אילן היה כשהקים שם את המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב. "הושאלתי לשם במשך שנתיים, ואחר-כך במשך שנים הייתי נוסע לשם". 

 הספר הראשון שהוכנס לתוך המאגר היה חלק משו"ת הריב"ש, משום שגם באוניברסיטה העברית עסקו תחילה במפתוח הספר הזה. פרנקל רצה להשוות בין השיטות, ונתן שאלות ל-20 בחורים שנדרשו לענות עליהן בעזרת המפתחות של העברית או בשיטת הפרויקט. "אנחנו ניצחנו בגדול, אבל זה לא שכנע אותם. כמו שזה שיורים פגזים על שדרות ואשקלון מעזה, זה לא משכנע אותם שההתנתקות היתה שגיאה. מי שנעול על פרה-קונספציה שום דבר לא יזיז אותו, וזה לא הזיז אותם".

אגב, בהמשך, רכשה האוניברסיטה העברית קווים אל פרויקט השו"ת של בר-אילן כדי להסתייע בו למלאכת מפתוח השו"ת.

הרב פיינשטיין מבין עניין

בתחילת הדרך, מספר פרנקל, היו רבים שנרתעו מכך שספרם ימוחשב. אנשים חששו שהציבור לא יקנה את הספר שעליו עמלו. פרנקל חושב שזו טעות גדולה. "מה שקורה הוא שכשאנשים מוציאים ספר חדש, אף אחד לא יודע על קיומו. אבל כשהוא נמצא במחשב, ואנשים עושים חיפוש והוא עולה, פתאום רואים אותו ומשתמשים בו".

אז מה, אנשים אמרו לכם "אל תכניסו את הספר שלנו"?

"תמיד הקפדנו מאוד על זכויות יוצרים. כשהייתי נוסע מטעם העבודה לכל מיני מקומות, הייתי גם נכנס לאנשים שכתבו ספרים. פעם הגעתי לרב משה פיינשטיין. זה היה מעניין מאוד: הוא לא אסר ולא נתן רשות. הוא אמר: 'תראה, אני חושש שאם זה יהיה במחשב אנטישמים, יהודים כופרים או מומרים יכולים לעשות בזה שימוש לרעה'. אמרתי לו: 'פרסמת את הספרים, גם איתם אפשר לעשות את זה'. והוא השיב: 'כן, אבל אני חושב שכשזה יהיה במחשב זה יהיה יותר נגיש'.

"זה היה עוד בזמן שהמחשב בכלל לא היה נגיש לאף אחד, אבל הוא הבין לאן העניין הולך. בסופו של דבר, היות שהוא לא אסר ובסוף הפגישה הוא נתן לנו ברכה גדולה ואמר 'אתה עושה דבר גדול', הכנסנו את הספרים שלו והוא שמח, כך שמעתי ממקורבים.

"היום הרבה אנשים כבר מבינים ומבקשים שנכניס את הספרים שלהם, ולפעמים אפילו מפעילים לחץ, אבל אנחנו לא רוצים להכניס כל ספר". קיימת ועדה מדעית, והיא זו שמחליטה איזה ספר ייכנס ואיזה יישאר בחוץ.

כשר' יוסף קארו הוציא את השולחן ערוך, וכשהרמב"ם הוציא את 'משנה תורה', כעסו עליהם. והנה, גם אתה הבאת את כל המקורות למקום אחד.


"רוב המשתמשים הם בני עניים, שמהם תצא תורה, וקשה להם להוסיף כל שנה כסף כדי לקבל את הגרסה החדשה. אני חושב שזה היה צריך להיות פרויקט לאומי, שווה לכל נפש, מובל על-ידי גוף ממלכתי שיזניק אותו". התקציב של הפרויקט, מסביר פרנקל, מגיע ממכירת התקליטורים בלבד. בר-אילן נותנת את המקום, המחשבים ושתי מזכירות בחצי משרה
"נכון, יש רבנים שאמרו אותו דבר על הפרויקט, אם כי רובם לא התנגדו. הם אמרו: 'לקחת מאיתנו את כל היגיעה', אז אמרתי להם שמוטב להיות יגעים על התוכן מאשר על למצוא את התוכן. זה שכנע אותם. רוב הרבנים לא התנגדו, במיוחד החרדים. הם ניגשו בגישה פרגמטית: זה טוב בשבילנו? אנחנו לוקחים את זה. הם באו לבר-אילן עם הלפטופים החדישים ביותר שאף אחד לא ראה מעולם. היו אחר-כך גם אנשים שגנבו את הפרויקט, אבל לא נדבר על זה".

בהסכמת הגדולים

בתחילת הפרויקט, כשעוד היה צורך לפנות למחשב המרכזי בבר-אילן כדי לקבל תשובות לשאילתות, היו כל מיני חוגים נוצריים שפנו וביקשו להשתמש במידע. פרנקל מעולם לא השיב להם. "התייעצנו עם גדולי הרבנים. יש איסור של 'משפטים בל ידעום', אבל רבנים אמרו שהחומר הוא בעברית, ורוב האנטישמים לא יודעים ארמית או עברית, ולא ידעו איך להשתמש בחומר הזה. ובכל זאת לא עניתי להם". עם השקת הגרסה המקוונת של השו"ת הזמינה אוניברסיטת הרווארד 10 קווים למחלקה למדעי היהדות שלה, ופרנקל אומר שמעולם לא רעה שימוש לרעה בפרויקט. 

היו עוד מקרים שבהם נדרשו אנשי הפרויקט להתייעצות עם רבנים. למשל, בנושא של כתיבת שם ה'. במאגרי הפרויקט נכתב שם אלוקות ושם אדנות בצורה המפורשת שלו. "כשכותבים שם ה' זה נמצא בזיכרון של המחשב, ואז גם היו סרטים מגנטיים. הלכנו לרב אויערבך, והוא אמר לנו שזה בסדר, אין בזה ממש.

"מאוחר יותר, וזה כבר לפני כמה שנים, אנשי הפרויקט רצו לכתוב גם את שם הוויה באופן המפורש שלו. לי זה לא היה נראה. אז הלכתי שוב לרב אויערבך. מצאתי אותו בשבת בבית כנסת 'שערי חסד'. הוא נשען עלי, כי הוא היה מאוד חלש. שאלתי אותו, והוא אמר לי 'אמרתי לך כבר שזה בסדר'; אבל הסברתי שהיום מדפיסים את התוצאות, אז הוא אמר שאם כך – אז לא. כשבאתי חזרה עם התשובה מפי האוטוריטה, מובן שקיבלו את זה. כעבור שבועיים-שלושה הרב נפטר".

הראשון מסוגו

היום יכול להיחשב פרויקט השו"ת כסוג של נביא התפתחות השימוש במחשב. הוא היה הראשון שהיווה מאגר של טקסט מלא, אחר-כך היה מחשב ראשי שאליו התקשרו באמצעות קווי טלפון (מישהו אמר אינטרנט?) ומאוחר יותר היה מעין google לענייני יהדות, כשמנועים עוד היו רק הדברים האלה שמזיזים מכוניות. 

מתי אנשים הפסיקו ללעוג לפרויקט וראו שהוא מתחיל להצמיח כנפיים?

"זה היה תהליך איטי מאוד. למעשה, האנשים היותר מבוגרים לא התרגלו לזה עד היום, הם מפחדים מהמחשב. היה צריך לחכות עד שיצמח דור צעיר, והוא ייקח את מושכות השלטון".

בעבר אמרת שהיית רוצה שזה יהיה פרויקט לאומי, שזמין גם לבני עניים.

"נכון, רוב המשתמשים הם בני עניים שמהם תצא תורה, וקשה להם להוסיף כל שנה כסף כדי לקבל את הגרסה החדשה. אני חושב שזה היה צריך להיות פרויקט לאומי, שווה לכל נפש, מובל על-ידי גוף ממלכתי שיזניק אותו. כרגע צוות השו"ת, המנוהל על-ידי הרב יעקב ויינברגר, עושה נפלאות בתקציב הקטן שיש להם".

התקציב של הפרויקט, מסביר פרנקל, מגיע ממכירת התקליטורים בלבד. בר-אילן נותנת את המקום, המחשבים ושתי מזכירות בחצי משרה.

"אם מותר לי לתת מכאן עיצה טובה לאנשים למעלה, בבר-אילן, אני חושב שאם הם רוצים לשמר את היהלום הזה בכתרה של האוניברסיטה, הם צריכים להשקיע יותר, במיוחד בכל הנוגע למדעי המחשב בכלל ולאחזור מידע ובלשנות ממוחשבת בפרט.

"בהתחלה הייתה לנו קבוצה למחקר ופיתוח, זה היה השאור שבעיסה. בשלב מסוים גרמו לקבוצה הזאת להתפזר. כל העניין של תוכנה ואלגוריתמים אינו שוקט על שמריו, ואם אתה לא מתקדם איתו הלאה ולא נמצא בחזית המחקר, אתה נמצא במצב שהולך אחורה. כמו שהירושלמי אומר בשלהי מסכת ברכות: 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך'. זה גם נכון כאן, וזה מה שחסר היום".

'סיני' ו'עוקר הרים' ביחד

פרנקל, שמרים גבה לשמע השאלה מנין הבקיאות בתורה, מסביר שעבורו השילוב בין המדע והתורה הוא שאיפה תמידית. פרס ישראל, אגב, ניתן לפרויקט עצמו ולא למנהליו או למקימיו.

פרויקט השו"ת נדמה בעיניו של פרנקל כמתן תורה. "אני רואה את הפרויקט הזה כ'סיני' שעובד בחברותא עם 'עוקר הרים': חוקר, תלמיד ישיבה וכל מיני משתמשים. זה 'סיני' שמתפתח כל הזמן, כי בכל פעם אנחנו מכניסים יותר חומר וגם משפרים את התוכנה. זה 'סיני' שלא משמש בן אדם אחד, אלא את כולם".

ofralax@gmail.com