בשבע 233: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ט באדר תשס"ז

עדכוני טרטמן

הנה הפקת לקחים מהשבוע שעבר: השבוע לא אכתוב אף מלה על אסתרינה טרטמן. ממילא עד שהמדור יירד לדפוס, פרשת התארים כבר לא תהיה רלוונטית. אני מניח כי בתוך יומיים ייחשפו אירועים שבהם טרטמן שדדה בנקים, התעללה בקשישים וחטפה את גלעד שליט. אתם כבר יודעים אם אני צודק. 

תואר במוסר כפול

התנהלות התקשורת בפרשת הפוליטיקאית-שלא-אכתוב-עליה-מלה היתה יכולה להיחשב סבירה, אולי אפילו ראויה לשבח, אם רק היתה עקבית ואחידה כלפי כל איש ציבור. אבל מה לעשות, ובאותו יום שבו הוקדשו הכותרות הראשיות לפוליטיקאית הזוטרה מהמפלגה הזוטרה, כמעט ולא נמצא מקום לפרשה החמורה הרבה יותר, זו של אהוד אולמרט וחברי מרכז הליכוד.

למחרת החשיפה בערוץ 10, לפיה קידם אולמרט את ענייניהם של חברי מרכז הליכוד ב-115 מקרים שונים, לא נמצא זכר לכל זה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. טוב, מה זה ניצול משאבי המדינה למען שיחוד מצביעים פוטנציאליים, לעומת גאווה מטופשת וחסרת כיסוי של פוליטיקאית קטנה. גם ברדיו מילאה הפוליטיקאית-שאין-לכתוב-עליה את תוכניות האקטואליה, בעוד מעללי אולמרט מכסים בקושי אייטם משני בן חמש דקות. מזל שיש מבקר מדינה – אחרת עד עכשיו היינו מגלגלים על לשוננו את השם אס-ת-רי-נה.

מרכז העניינים

רק דבר אחד אני לא מבין: אם בזמן שהיה בליכוד, עזר אולמרט לכל כך הרבה חברי מרכז, איך זה שהוא נבחר בסך הכול לעשירייה הרביעית ברשימת הליכוד לכנסת? האם ייתכן – הו, עפר לפי – שרוב מוחלט של חברי מרכז הליכוד הם אנשים הגונים ואידיאליסטים הבוחרים את נציגיהם בכנסת באופן ענייני?

מהומה במועדון

נגד השחקן רמי הויברגר הוגשה תלונה למשטרה על ביצוע מעשה מגונה, ובתוכנית הטלוויזיה 'מועדון לילה' לא יודעים כעת אם לצחוק איתו או עליו. בסוף השבוע שעבר שודרה התוכנית בהשתתפות הויברגר, בצירוף הכיתוב "התוכנית צולמה אמש", כלומר לפני פרסום החשדות נגד השחקן. כיתוב שכזה בליל שבת נועד בדרך כלל לנקות את המצולמים מכל חשד, והפעם נועד דווקא לנקות את הגורמים המשדרים.

אבל מדוע בעצם שודרה התוכנית האחרונה עם החשוד הויברגר? לפי כל הקריטריונים המקובלים בתוכניות הומור וסאטירה, הויברגר היה אמור לעוף ממסך הטלוויזיה ברגע שפורסמו החשדות נגדו. האם לא כך נוהגים חברי 'מועדון לילה' עם חשודים אחרים בפלילים, מהקולגה חנן גולדבלט ועד הנשיא משה קצב? האם מישהו מחברי הפאנל חשב לוותר על בדיחות קצב עד להרשעה? לכתב אישום? להמלצת משטרה?

כעת כבר לא חשוב אם הויברגר עשה את המעשים המיוחסים לו. מרגע שהוא זומן לחקירה במשטרה, האיש הוא בעיקר נושא מצוין להומור וסאטירה בטלוויזיה הישראלית. אשם או לא, דבר אחד ברור – הצדק הפואטי יצא לאור.

הפשע כן משתלם

סרטו של רן אדליסט 'רוח שקד', ששודר בערוץ 1, מעורר סערה במצרים. הטענה העולה מן הסרט, כאילו לוחמי סיירת שקד הרגו 250 שבויי מלחמה מצריים במלחמת ששת הימים, גרמה לשר בנימין בן-אליעזר לבטל ביקור מתוכנן בקהיר. כמו כן בוטלה פגישה בין האלוף במיל' עמוס גלעד לראש המודיעין המצרי, ונראה כי המתיחות עם שכנינו מדרום תימשך גם בימים הקרובים.
זה המקום לשבח את יוצרי הסרט ולהודות להם מכאן על כל ביטולי הפגישות והביקורים של ישראלים במצרים, אלה שהיו ואלה שיהיו. ואם אפשר, אבקש לצלם סרטי תעודה נוספים, כאלה המלמדים על פשעי מלחמה שביצענו בשבויים רוסים, צרפתים או בלגים (אחר כך נראה). כך נחסוך מעצמנו עוד פגישות עם אישים מפוקפקים, מסיבות עיתונאים חלולות, התערבות עולמית בעניינינו, ואייטמים על פואד. בתודה מראש.

חמסה עלינו

א. דני נווה פרש מהחיים הפוליטיים. ועל כך יש לי רק דבר אחד להגיד: נעבור לסעיף ב'.

ב. קודם הוא הגיש תלונה, אחר כך ביקש פגישת פיוס, אחר כך התנצל, אחר כך הגיש קובלנה נגד עצמו בוועדת האתיקה. לדעתי, הדבר הכי טוב שח"כ יורם מרציאנו עשה בשבועיים האחרונים - זה להשתכר ולתקוף מאבטחים. זה לפחות היה אותנטי. 
ג. מאמן מכבי ת"א בכדורסל, נבן ספאחיה, עדיין לא שולט בשפה העברית. ולמרות זאת, משחק המילים הברנז'אי על "ספאחיה הספחת" (הופיע לאחרונה בתקשורת לפחות שלוש פעמים) פשוט מעורר גועל.

ד. "עשרות פעילי ימין קיצוני הגיעו לקריאת מגילת אסתר כמדי שנה לא הרחק מקברו של ברוך גולדשטיין. את השם המן החליפו אריק ורבין ואת זרש החליפו ציפי לבני ולאה רבין" (ידיעה חדשותית, שהסיכוי שהיא אמינה שווה לסיכוי שכתב  ynet הגיע למקום ביוזמתו).

ה. "אני רוצה לדעת בעד מי ניב רסקין כדי שחס וחלילה לא אעשה טעות פוליטית שתחריב את עתיד המזרח התיכון" (גיא מרוז על תמיכתו הפומבית של השדר יורם ארבל במועמד העבודה עמי איילון, זמן ת"א).

יודע את מקומי

לקראת המעבר לדירתנו החדשה, הזמנתי אלינו חשמלאי לתיקונים אחרונים. הוא הסתובב בין החדרים, תוך שהוא לועס סוכריות חמוצות ומעיר כל מיני הערות, ואז הסתובב ונעץ בי מבט.

"עוד סוכרייה?", שאלתי בתמימות והגשתי לו את קערת הכיבוד.

"למה בעצם הבאת אותי?", הוא שאל.

"כמו שאמרתי, אני צריך שעוני שבת ושקעים נוספים של חשמל וטלפון", עניתי.

"זה בדירה החדשה", אמר בקוצר רוח, "אבל למה הבאת אותי לכאן? זאת הדירה הישנה!".

"נכון", אמרתי, "הבאתי אותך לכאן כדי שתעזור לי לחסל את מלאי משלוחי המנות שקיבלנו בחג. אולי טופי?".

כעבור דקה, יצא החשמלאי מביתי מצויד בשלוש חבילות סוכריות ובקבוק ליקר ביצים. חלפה שעה, ופעמון הכניסה צלצל.
"שלום, האם אתה מוכן לתרום לישיבת 'שובו בנים סוררים'?" שאל נער חרדי צנום, גופו מתנדנד כמו בתפילה וידיו עמוסות פנקסי קבלות בכל סכום אפשרי. נכנסתי לביתי להביא את התרומה, ומאחוריי שמעתי את קולו המבוהל: "אני מתכוון לכסף מזומן, לא למקופלת! איזה מין שכנים יש לך!?".

נתתי לו עשרה שקלים ועוד פסק זמן ובקבוק 'יין ניצחון', שיהיה מבסוט. בדיוק כשפנה ללכת, הגיח מאחוריו אחד מחבריי הטובים יחד עם בנו המחופש, שהחזיק בידו – אוי, לא!

"מאוחר מדי בשביל משלוח מנות", נהמתי עליהם, "פורים היה לפני ארבעה ימים".

"בבקשה", אמר החבר בקול בוכים, "אשתי לא תרצה לקבל את זה חזרה הביתה. היא אמרה לי בפירוש: או אני, או הכיף-כף".

הדפתי אותם החוצה בגסות ונעלתי את הדלת למטה ולמעלה. חוצפן. אחר כך נגסתי בעוד שבע עוגיות שומשום, רק כדי להפחית את העומס בבית, ואחרי שהקאתי הכול, התפניתי לטפל במעבר הדירה.

"כמה אתם לוקחים?" שאלתי בטלפון את בוריס מההובלות, "יש לנו פסנתר, שלושה ארונות...".

"עזוב את השטויות", ענה קולו של בוריס מעברו השני של הקו, "כמה אוזני המן נשארו?".

"בערך חמש מאות חתיכות", הודיתי.

"טוב, זה יעלה את המחיר", מלמל המוביל, "לפחות אלפיים חמש מאות שקל".

"אולי תעשה לי הנחה?" ביקשתי, "ממילא עד שתגיעו יישארו בסך הכול 450 אוזני-המן". לא היה לי אומץ לומר את האמת, שבביתנו נותרו כ-1200 אוזני המן מכל הסוגים ומכל המשלוחים, כולל 20 משולשים ממולאים במיונז.

"אנחנו לא מורידים במחיר", אמר המוביל, "אבל אם יש לך שוקולד מרס – לא אכפת לנו לחסל אותו בדרך".

"סגרנו", אמרתי בשמחה, "בתנאי שאתם מקפידים לשבור בדרך לפחות שלושה בקבוקי יין יבש ושתי קונפיטורות דובדבנים. ואם גם תאבדו בדרך את חבילת סוכריות הג'לי – אני מכפיל לכם את הטיפ".