בשבע 233: ספין הספינים אשר לאהוד

ראש הממשלה, בניסיון נואש לברוח מהביקורת, מוריד את הביקורת עליו לפסים אישיים ● הלב נקרע בין המלחמה בשלטון הבג"ץ למלחמה בשחיתות.

אליקים העצני , י"ט באדר תשס"ז

"מתנהג בשיגעון גדלות. עושה מלאכתה של האופוזיציה. רודף. נכנס ברגל גסה לתחום לא לו. מפר נהלים. סימן אותי כיעד לחיסול. מחבל בזכותי להתגונן. מפרסם פרסומי כזב. זורע בהלת מלחמה. שיא של ציניות" (רשימה חלקית).

מעולם לא השתלח כך ראש ממשלה – או כל נושא משרה אחר – במבקר הממלא את חובתו על-פי החוק. ונא לא לטעות: זו אינה התפרצות זעם ספונטאנית. בימינו, ימי היועצים האסטרטגיים, יועצי התדמית והיחצ"נים, ראש ממשלה אפילו אינו מגהק סתם ככה, מפני ש"יצא לו". קל וחומר השתלחות פראית כזאת, ורובה בכתב!

מה רוצה אולמרט להשיג במתקפה משולחת רסן כזו? בעיתונות אומרים: דה-לגיטימציה של דוח הביניים על מצב העורף במלחמה, וזה כמובן נכון. אך בהתלהמות הנבזית הזאת יש הרבה יותר מזה.

המבקר לינדנשטראוס כתב במענה: "ראש הממשלה חרג מגבולות הממלכתיות והעביר את הנושא לפסים אישיים", וזו אכן הנקודה המרכזית: ההתנפלות האישית, הפיכת יחסי מבקר-מבוקר לקטטה אישית. זהו 'ספין הספינים' שיעצו לאולמרט דוקטורי הספין שלו. מפני שעל-ידי המתקפה האישית אתה גורר את המבקר ממרום מעמדו כמבקר לרצפה, ושם אתה תוקף אותו בפראות, מילולית או גופנית, וממילא הופך אותו ל'מעורב בקטטה', איתך באותה רמה שפלה.

בדרך הזאת פוגעים ביוקרתה של הביקורת, וכאשר יתפרסם דו"ח המבקר, ובו המלצות קשות נגד המבוקר המתפרע, הן כבר לא יחייבו אותו להסיק מסקנות אישיות, שהרי אמר מראש שהמבקר משוחד וביקורתו אישית ומגמתית. האנשים העומדים מסביב ומתירים להשתלחות צינית כזאת להתרחש: הציבור, התקשורת ודעת הקהל – שבנסיבות כאלה לא יחושו להחזיר למבקר או לשופט את כבודם, שאינו שייך להם אלא למשרתם, כלומר למדינה, כלומר לכל אזרח ואזרח – הורסים בשתיקתם את הסדר החברתי והממלכתי כולו. לא כל שכן מי שמתייצב לימין המבוקר המתפרע ומצטרף למתקפה אישית פרועה וצינית כזאת. "חרג מגבולות הממלכתיות", כתב המבקר בלשון המעטה. פגע בממלכתיות, הרס את הממלכתיות, היה צריך לומר.

שרון, בבורחו מאימת הדין בפרשיות האי היווני וסיריל קרן, לא היסס לחלק את ארץ ישראל, להרוס 25 יישובים, לאמלל 10,000 בני אדם ולהביא סיכון ביטחוני חמור על הארץ כולה, שמלוא תוצאותיו הקשות עוד לפנינו.

אולמרט, בבורחו מפרשת מכירת בית ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים וקניית בית ברחוב כרמיה בירושלים, ומפרשת מינויו הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים, ומפרשת מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי – ואף זו רק רשימה חלקית – אינו מהסס להרוס את הביקורת במדינה, שלאחר התמוטטות המשטרה והתערערות הפרקליטות נותרה הסכר האחרון בטרם יטביע את כולנו נחשול השחיתות הציבורית.

מכאן נשלחת לשופט לינדנשטראוס, המגלה אומץ לב בלתי רגיל בימינו אלה, ברכה: תחזקנה ידיך!

החטא ועונשו

ראש הממשלה שקוע כל כולו ב'ספין הספינים אשר לאהוד' – תקיפת מבקר המדינה כדי להיחלץ ממסקנות הביקורת על ניהולו את המלחמה האחרונה, אך מי שעיניו בראשו מבין שכל זה, וגם וועדת וינוגרד שהכול יראים מפניה כל-כך, הוא 'בוטנים' (peanuts) בהשוואה למה שצפוי לאולמרט ולממשלתו מידיה של ועדת החקירה הבאה, שתהיה ללא ספק ממלכתית בגלל חומרת התוצאות.
כוונתי לוועדת החקירה על מחדלי הימים האלה, שבהם (ראה 'דבקה' מ-5/3)  הולך ונבנה מתחם אדיר של ביצורים על 50 ק"מ רבועים באזור רפיח – ציר פילדלפי. מהנדסים מסוריה ומחיזבאללה בונים בונקרים תת-קרקעיים ללוחמה נגד טנקים וחי"ר משוריין, מחוברים ברשת מנהרות, המוליכות אל מנהרות רחבות, ראשיות, אל תוך סיני וגם לישראל. המנהרות יצוקות מבטון עמיד בפני פגזים ופצצות. הם מדופנות, ולמרבה שברון הלב – בחומרים שנלקחו מיישובי גוש קטיף.

מגני טל בלבד מחזרו 30 אלף לבנים ובלוקים. כל צנרת המים של נצרים ונצר חזני פורקה והותקנה בבונקרים ובמנהרות. וכל המערך המבוצר הזה מצויד , בין היתר, בטילי נ"ט מתקדמים שהוברחו הנה בעקבות ההתנתקות.

לוועדה יוגשו הוכחות שכל זה הובא בפני אולמרט בזמן התהוותו, יחד עם מידע על קסאמים בעלי טווח של 19 ק"מ, המגיעים לאשקלון ומעבר לה, וכן טילי גראד שסופקו לג'יהאד ברצועת עזה, יחד עם מידע יומיומי על המשך ירי הקסאמים לעבר שדרות והנגב, ותלונות יומיומיות על העדר מיגון מינימאלי בכל היישובים של עוטף עזה וצפונה, כולל אשדוד וקריית גת – שהכול יודעים שהן החזית הבאה.

במקביל יוטל על ועדת  החקירה  הממלכתית הבאה, שתחקור את האינתיפאדה השלישית (או שמא יקראו לה 'מלחמת הדרום והצפון'?), לטפל במחדלי הצפון: ראש ממשלת ישראל עושה עצמו לא רואה, לא שומע, לא מבין ו'מבליג' – כלומר מגלה אין אונות – נוכח הפרת החלטת מועצת הביטחון 1701 על-ידי חיזבאללה, המצטייד  בכלי נשק מתקדמים ומסוכנים ביותר מבלי שהכוח הבינלאומי, שראש הממשלה ושרת החוץ התפארו בו, מתערב.
 
כאשר חלילה ייפלו עלינו תוצאות המגה-מחדל הזה, המתרחש בימים אלה לעינינו בדרום ובצפון, אולמרט עוד יתגעגע  ללינדנשטראוס ולביקורתו.

תשאלו: אבל עם ישראל, מה חטא? אולי בכך שבחר את האיש הזה ואת ממשלתו? או שמא, כמו חטא מכירת יוסף, פוקד אותנו פשע ההתעלמות מצרת אחינו ואחיותינו שגורשו מאותו האזור שממנו נפתחת עכשיו הרעה, וגירושם הוא שפינה את המקום והזמין אליו את הרעה המאיימת עכשיו על חיי כולנו?

האם זה 'החטא ועונשו' – ולא של אולמרט בלבד? 

בין השר והנשיאה בממלכת המשפט

אני חצוי.

מצד אחד אני עם פרידמן – נגד האימפריאליזם של בג"צ: נגד הרכבו האליטיסטי, הסנובי וה'נאור' – במובן הרע של המילה; נגד הפיכת שופטי בג"ץ לדיקטאטורים של המדינה, באמצעות הסיסמה 'הכול שפיט'; נגד הטייתו החד-משמעית של בג"צ בפילוג הגורלי החוצה את העם – לטובת השקפת עולם שמאלנית, פוסט-ציונית; נגד יומרתו של בג"צ לבטל חוקי כנסת מבלי לשנות את הרכבו, כך שישקף את כל חלקי העם; נגד ההתעקשות שלא למנות שופטים בדרך פתוחה ורציונאלית, במקום השיטה הפסולה של 'חבר מביא חבר'.

ומצד שי אני עם בייניש ובית דינה, ועם כל אלה שתויגו בחוות שרון כ'כנופיית שלטון החוק' – בעד שלטון החוק ובעד מלחמה ללא פשרות בשחיתות הציבורית; נגד החמרת דיני הראיות, בהקלה על עבריינים לחמוק; נגד הגבלת כוחו של היועץ המשפטי לקרוא לסדר ולדין אנשי ציבור שסרחו; נגד צמצום האכיפה של 'הפרת אמונים', במלחמה נגד העדפה ופרוטקציה, בשירות הון-שלטון ובשירות מפלגה-שלטון.