בשבע 233: שוברת שתיקה

אסתי רמתי , י"ט באדר תשס"ז

בדיוק לפני פורים שברתי את האגרטל הכחול של אמא. זה היה אגרטל יקר מאוד, שעבר אליה בירושה מסבתא שלה, ואמא אהבה אותו מאוד. היא היתה אומרת שהאגרטל מזכיר לה את הבית של סבתא, את הלביבות שהיא היתה מכינה ואת ריח הבושם שלה. ואני פשוט שברתי לה אותו.

באמת שלא התכוונתי. אף אחד לא היה בבית, והיה לי משעמם, אז החלטתי לשחק שבע-שש. אמא לא מרשה לשחק בכדור בסלון, אבל הקיר הכי טוב נמצא שם, ואני הרי ילדה גדולה, אני יודעת מה אני עושה. אז התחלתי לשחקף והגעתי כבר לארבע כשפיצוץ נורא נשמע מחוץ לחלון שלנו. איך נבהלתי! חשבתי לרגע שזה מחבלים, ומרוב בהלה עף לי הכדור מהיד ו... טראח! האגרטל של אמא נפל מהמדף והתנפץ לאלף חתיכות כחולות.

עמדתי קפואה במקום. אוי ואבוי! מה עשיתי?! עכשיו הבנתי שהבום היה בסך הכול נפץ – אבל זה לא עזר לאגרטל להתחבר מחדש... איך אני אסביר את זה לאמא?! היא כל-כך תכעס עלי!

אז הבאתי מטאטא, וטאטאתי בזהירות את השברים. עטפתי אותם בשלוש שקיות שחורות, וקברתי אותם עמוק בתוך הפח. אחר-כך שמתי על המדף הריק אגרטל אחר, קצת דומה, שמצאתי בארון, והתפללתי מכל הלב שאמא לא תרגיש.

ובאמת, היא לא שמה לב. היא היתה טרודה בהכנות לחג, ולא היה לה זמן להסתכל על המדפים בסלון. אבל כל פעם שעברתי שם נזכרתי שהאגרטל הכחול שבור, ושהנה, עוד רגע אמא תרים את הראש ותגלה, ותשאל מי עשה את זה... בפורים עשיתי את עצמי שמחה, אבל האגרטל הכחול כל הזמן קפץ לי לראש, והרס לי את כל החג.

שבוע עבר. השתדלתי להתעלם מהסוד הנורא שישב לי על הלב. ניסיתי לשכוח ממנו, וחשבתי שכמעט הצלחתי. 'הרי גם אם אמא תשים לב, אין לה שום דרך לדעת שזאת אני', ניסיתי לשכנע את עצמי. אבל הלב שלי, שהתחיל לדפוק בחוזקה כל פעם שאמא עברה בסלון, לא ממש הסכים.

ואז, אחר הצהרים עברתי ליד החדר של אחותי הקטנה ושמעתי קולות בכי. הצצתי פנימה, וראיתי שהיא יושבת על המיטה עם הילקוט לצידה ובוכה בשקט.

"מה קרה, ליטלוש?" שאלתי, והתיישבתי לצידה.

"זה התיק שלי", היא אמרה, "תריחי..." והיא דחפה לי הילקוט לפנים.

"פוי! איזה ריח נורא!", אמרתי וסתמתי את האף. "ממה זה?".

"אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה מהסנדוויצ'ים. היו כמה ימים ששכחתי לאכול".

"ומתי זה היה?", שאלתי.

"לפני סוכות, אני חושבת..." השיבה ליטל.

"לפני סוכות?!" התחלתי לצחוק "זה לפני ארבעה חודשים! לא פלא שהוא מריח ככה! אבל למה לא הוצאת אותם?".

"כי פחדתי, הם היו נורא מגעילים... אז רק דחפתי אותם יותר למטה. אבל עכשיו כל התיק מסריח!".

"טיפשונת!", צחקתי, "מה חשבת שאם תתעלמי מהם הם ייעלמו? אם לא תוציאי את הגועל הזה החוצה, זה רק יהיה יותר גרוע! בואי, אני אעזור לך".

אז הוצאנו את הספרים והמחברות והדפים, עד שהגענו לארבע שקיות שהכילו משהו ירקרק-שחור מגעיל, ובאומץ לב לקחתי אותם וזרקתי אותם לפח. ניערנו את התיק, וליטלוש חייכה אלי. "עכשיו זה הרבה יותר טוב, אורית. תודה!".

בלילה , האגרטל הכחול שוב צץ לי בראש. ניסיתי להתעלם, כרגיל, אבל אז פתאום שמעתי את עצמי אומרת: "מה את חושבת שאם תתעלמי מהם הם ייעלמו? אם לא תוציאי את הגועל החוצה, זה רק יהיה יותר גרוע!" והמילים פתאום נראו לי נכונות לא רק לגבי סנדוויצ'ים מעופשים...

קמתי מהמיטה, ניגשתי לאמא ולקחתי נשימה עמוקה. "אמא, יש משהו שאני צריכה לספר לך...".