בשבע 233: 'הוי ארצי'

חגי סגל , י"ט באדר תשס"ז

אחריו
 
זה  יפה מאוד שהשר איתן כבל מקפיד לשרת במילואים, כאחד האדם. זה היה יותר יפה  אילו ויתר על מנהגו המוקפד לגרור אחריו לשם צלמי עיתונות.

יצר בר כיבוש

מעת לעת אני משתעשע ברעיון לייסד מדור סאטירי חדש –  'עוולות הכיבוש'. את החומרים שלו אשאב מתוך העיתונות הכתובה והמשודרת, כאשר המכנה המשותף שלהם יהיה כל מיני עוולות נלעגות ומוטרפות שמיוחסות ל"כיבוש". הרי כל דבר רע שקורה אצלנו בדור האחרון נקשר בדרך זו או אחרת לשליטה הישראלית ביו"ש, והגיעה העת לצרף את כל הקישורים הללו למסמך מקיף, מן המגוחכים בתולדות ישראל.  דוגמה: לפני שבועיים, במסגרת כתבה ב'הארץ' על מפגש בין אנשי קולנוע יהודים וערבים, צויין כי באירוע הוקרן קטע מהסרט "החתונה של ראנה", בבימויה של תושבת רמאללה. הכתבת, שירי לב-ארי, כתבה ברצינות תהומית, כי הסרט מספר על "צעירה פלשתינאית שאביה מייעד לה חתן בניגוד לרצונה – המציאות היומיומית של הכיבוש מאז 1967"...

מעניין כמה עורכים ומשכתבים עברו על דבר ההבל הזה לפני שראה אור.  האם גם הם סבורים שלפני 67' נישאו כלות פלשתין על רקע רומנטי בלבד, אך מאז דרכה שם כף רגלנו הקלגסית החלו האבות הפלשתינים להתערב בסדרי הכלולות של בנותיהן? מסתבר שכן. במערכת 'הארץ' באמת מאמינים בזה. עוד חורף אחד של בצורת, מקסימום שניים, ובשמאל ייתלו בכיבוש גם את אשמת ההתחממות של כדור הארץ. מישהו כבר יסביר שמשימות השיטור בשכם גזלו מאיתנו את כל המשאבים החומריים והנפשיים שהיינו אמורים להקדיש לאיכות הסביבה. אולי גדעון לוי יסביר, אולי עמירה הס תסביר, אולי רמי הויברגר יסביר.

להויברגר יש עבר די מפואר בתחום הזה. מאז ימי החמישה הקאמרית, שביססו את מעמדו ככוכב על, הוא נעשה מומחה רם דרג לאבחון אינטרקציות בין הכיבוש בשטחים לבין האלימות בחברה הישראלית. בתור גורם אלים בזכות עצמו (היה לו מנהג מגונה להכות אנשי תיאטרון שהכעיסו אותו), הוא הרבה לטעון שאת שורשי האלימות יש לחפש בשטחים. 

"כל מי ששירת בסיטואציה של כיבוש הוא פגוע נפשית", פסק פעם הויברגר וציין שהדיאגנוזה הזאת חלה גם עליו עצמו, מפני ששרת בצעירותו בלבנון. בהזדמנות אחרת השווה את חיילי צה"ל לקלגסי מחנות הריכוז. רזי ברקאי דרש ממנו לחזור בו מההשוואה הזאת, אבל הויברגר התעקש. הוא הסביר: "ברגע שאתה, כילד בן 18, נאלץ למחוק את כל מה שחינכו אותך עליו, את כל המעשים הטובים שגידלו אותך עליהם והטיפו לך לעשות אותם, ואתה מוצא את עצמך בסיטואציה בלתי אפשרית בשם המדינה ובשם הציונות, אז אתה פגוע" (מעריב, 22.2.02).

בניגוד לגינוני האלימות שלו, שאותם לא הכחיש בראיונות עיתונאיים, הויברגר מכחיש עכשיו בתוקף שהוא תקף מינית את המאפרת שהתלוננה נגדו בשבוע שעבר. כמו חיים רמון, הוא כבר שיסה בה את פרקליטיו. מי ייתן, והצדק עמו. הצרה היא שבשנים האחרונות שמענו יותר מדי הכחשות תקיפות כאלו, אשר הסתיימו אחר-כך בהודאה חלושה. לכן אולי צריך להתכונן כבר נפשית לאפשרות שהויברגר יודה בסוף במעשה, אבל יטען שהכיבוש אשם. אלא מה?

כדת משה וישראל

ארגון 'משפחה חדשה', ארגון מתוקשר החותר תחת אושיות המשפחה הישנה, פרסם השבוע את דו"ח "תאים משפחתיים בישראל 2006". ב'ידיעות אחרונות' העניקו לממצאי הדו"ח את הכותרת "כל משפחה שלישית 'חריגה'". לכותרת הזאת אין שחר, אבל הפעם העיתון לא כל-כך אשם, אלא הארגון. הוא עשה סלט שלם מנתונים רשמיים ופחות רשמיים כדי להתאים את הסטטיסטיקה למאוויו האידיאולוגיים.

להלן נתוני הדו"ח: מתוך כלל הזוגות בישראל 58 אחוזים נישאו ברבנות, 14  אחוז לא יהודים, 10 אחוזים נישואי תערובת, 7 אחוזים חד הוריים, 5 אחוזים ידועים בציבור, 3 אחוזים נשואים  אזרחית, 2 אחוזים משפחות עובדים זרים, ואחוז אחד חד מיניים. ב'משפחה חדשה' הסבירו לעיתון בתרועת ניצחון, כי "הסיבה העיקרית לשינוי התא המשפחתי היא תפיסת החופש, שמביאה את האדם לבחור לעצמו את התא המשפחתי המתאים לו בלי להיכנע לתכתיב הממסדי".
   
ועכשיו, הבה נבדוק האם הנתונים הנ"ל הולמים את המציאות. התשובה היא שלא כל-כך. בעצם,  ממש לא. אם נחבר את אחוז המתחתנים היהודיים ברבנות עם אחוז המתחתנים הלא יהודיים, ואין שום סיבה לא לחבר, כבר הגענו ל-72 אחוז מהזוגות שמתחתנים על פי המתכונת הישנה והטובה – בעל, אישה וסדרן קידושין דתי (רב, כומר או קאדי).  אפשר להוסיף להם גם את זוגות העובדים הזרים ולהגיע ל-74 אחוז. כלומר, כבר הוכחנו ששלושה מתוך ארבעה תאים משפחתיים בישראל הם תאים רגילים לחלוטין, ולא רק שניים מתוך שלושה. 
 
כשאני מתקשר למשרדי 'משפחה חדשה' כדי לתהות על אופן הצגת הנתונים, מסבירה לי עורכת הדין ויקטוריה גלפנד, כי הדו"ח נועד לערער את התמונה לפיה יש לרבנות שליטה ללא עוררין בשוק החתונות. במלים אחרות: הארגון מעוניין לקעקע את המונופול של הרבנות על מוסד הנישואין ולהוכיח שיותר ויותר זוגות אינם נותנים אמון ברבנים. דא עקא, גם אם נתייחס באמון מוחלט לנתוני הארגון, ולא בטוח שהוא אכן ראוי לאמון כזה, דו"ח 2006 אינו מצביע על מגמת נטישה של מדרגות הרבנות. הוא מכביר נתונים על זוגות שלא נישאו ברבנות, ומנסה ליצור רושם כאילו הם הביעו בכך חוסר אמון ברבנים, אבל זה רושם מוטעה בדרך כלל: החלטה של זוג נוצרי להתחתן בכנסיה איננה סטירת לחי לרבנים. גם לא החלטה של זוג מוסלמי להתחתן אצל הקאדי. אפילו קיומן של משפחות חד הוריות אינו מצביע על התרופפות מעמדה של הרבנות, מפני שחלק גדול מהן מורכב מבני זוג שהתגרשו כדת משה וישראל (כן, גם מוסד הגירושין הוא המצאה יהודית).

ועוד הערה לא קטנונית: מטבע הדברים, רק מחצית מבני הזוגות המעורבים (10 אחוז, כזכור) הם יהודים, כך שהאוכלוסיה הזאת מקזזת חמישה אחוזים בלבד מאוכלוסיית הזוגות שנישאים, לא עשרה אחוזים. בשורה התחתונה יוצא שהרוב המכריע של החתנים והכלות היהודיים עדיין מעדיפים להתחתן אצל רב מאשר אצל עורך-דין.  במקום לנפץ את מוסד הנישואין הרבני, הם מנפצים כוס מתחת לחופה. 

יחד, יחד?

בדיווח רדיופוני מהכנסת נמסר השבוע שבאיזושהי ישיבה של אחת הוועדות נכחו שלושה חברי כנסת: עתניאל שנלר מ'קדימה', זבולון אורלב מהמפד"ל ודוד רותם מישראל ביתנו. זה מעורר מחשבה נוגה: שלושה ח"כים חובשי כיפות סרוגות, שלוש מפלגות שונות.