בשבע 233: מפלט לראש ממשלה כושל ומושחת

בשמאל כבר מציעים לאולמרט הגנה אתרוגית בתמורה להרס עוד התנחלויות ● כנס ירושלים - במה למומחים שקולם לא נשמע מספיק ● מעשה בעגונה ממרוקו שעלתה לארץ והתירה הרב מרדכי אליהו.

עמנואל שילה , י"ט באדר תשס"ז

חילופי הדברים הקשים והמביכים בין ראש הממשלה אולמרט לשר הביטחון פרץ, כמו גם המאבקים הנואשים נגד חשיפת כשליהם על ידי מבקר המדינה, סימנו עוד שיא בתהליכי ההתפוררות המואצים שבתוכם נמצאת ממשלת קדימה-העבודה. מדי יום מתארכת רשימת השחיתויות של הממשלה הזאת, שרק רשימת הכשלים המצטברים יכולה להתחרות באורכה. האובדן המוחלט של אמון הציבור הוא כבר עובדה משעממת שכמעט לא טורחים להזכיר אותה, אבל בדמוקרטיה אין זכות קיום לממשלה שלראשיה יש תמיכה של אחוזים בודדים בלבד.

נתניהו מעז סוף סוף לקרוא בגלוי לבחירות, או לכל הפחות לשינוי הרכב הממשלה. אך דווקא במצב הסופני שבו נמצאת כהונתו, עלול אולמרט להתפתות ולנסות לחזור על התרגיל המושחת של שרון. ראש הממשלה עלול לנסות להינצל באמצעות מהלך מדיני תבוסתני, שיציב מאחוריו כחומה בצורה את השמאל הישראלי על שלוחותיו הרבות והחזקות במוקדי הכוח השונים. אנשים כמו אמנון אברמוביץ', לוחם צדק בשירות האידיאולוגיה השמאלנית שנתן את האות למתקפת-המוסר נגד אסתרינה טרטמן, ישמחו להתגייס שוב ולעטוף את ראש הממשלה בקופסה אטומה, בספוגית ובצמר-גפן, אם אולמרט רק יואיל להרוס עוד כמה התנחלויות.
ובעידן שבו אין בושה, הצעות כאלה מוגשות לאולמרט על השולחן, לעיני כל. תחת הכותרת "חנינה כללית תמורת שלום כולל" הציע לאולמרט השבוע עקיבא אלדר, הכתב המדיני של הארץ ומחבר הספר 'אדוני הארץ' נגד המתנחלים, עסקה שאי אפשר לסרב לה. אלדר רומז כי היחס האתרוגי הסלחני כלפי שרון ניתן רק כמפרעה על החשבון, מתוך הנחה שהנסיגה מעזה תביא לנסיגה גם מהשומרון. "בדיעבד", כותב אלדר, "לנוכח הכאוס שהשתרר בשטחים בעקבות ההתנתקות מעזה, ספק אם חסידי האתרוגיות היו מעניקים לשרון יחס סלחני יותר מזה שניתן לאסתרינה טרטמן, שקלקלותיה מלבינות כשלג לעומת החשדות שהקיפו את ראש הממשלה הקודם". אולמרט נדרש כעת להשלים את המהלך כדי להציל את עורו: "מהלך חלקי ובעייתי כמו ההתנתקות החד-צדדית חילץ את שרון מצרה והעניק לו מעמד של גיבור לאומי", מזכיר עקיבא אלדר. "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה. רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול".

אולמרט הנואש והפצוע עלול להיות מסוכן, ולכן חשוב מאוד להשלים את תהליך השקיעה המתארכת של שלטונו. זבולון אורלב, בהתעקשותו לתת במה לדו"ח המבקר, נתן השבוע דוגמה למאבק אופוזיציוני נחוש. הקריאה להקדמת הבחירות צריכה להישמע כעת בקול רם. במקביל, יש להגביר את הלחץ על ש"ס וליברמן לעזוב את הקואליציה, שכל עוד הם חברים בה הם שותפים מלאים לכישלונותיה. 

אלטרנטיבה רעיונית

בימים אלה שוקדים במועצת יש"ע ובתנועת 'אמנה' על תוכנית שתחדש את תנופת הבנייה בהתיישבות, על אף ההתנכלות הממשלתית והמגבלות הדרקוניות שהושמו על המשך הפיתוח. חידוש תנופת הבנייה הוא גם הקרנה של חיוניות אמונה ואופטימיות, וגם תנאי הכרחי להמשך הגידול הדמוגרפי החיוני כל כך לעתיד ההתיישבות.

אלא שבמקביל לקביעת עובדות בשטח, הכרחי לפעול בתחומים נוספים שגם להם השפעה רבה על ההכרעות העתידיות. מוקדי כוח כמו מערכת המשפט או כלי התקשורת ישפיעו על עתיד ההתיישבות לא פחות, אולי יותר, מעוד כמה מאות או אלפי יחידות דיור, שכבר למדנו שאפשר גם להרוס אותן.

אחת החזיתות המוזנחות היא החזית הרעיונית ברמתה המעשית. חוקרים, הוגים ופוליטיקאים מהשמאל מציפים את השיח הישראלי בתוכניות, רעיונות, טענות ותובנות. עשרות קתדראות ומכוני מחקר בעלי אוריינטציה שמאלנית מכינים ניירות עמדה ותוכניות מגרה המציעות איך לחלק את ירושלים, כמה התנחלויות יישארו בהסדר הקבע, ומהי הנוסחה שישראל תוכל לחיות איתה בעניין 'זכות השיבה'. לרעיונות הללו ניתנת במה בכינוסים מכובדים כמו 'כנס הרצליה', ומשם הם מוצאים את דרכם אל כלי התקשורת ואל דעת הקהל.

מול כל אלה עומד הימין הישראלי עם כמה מכונים קטנים ודלי תקציב, ועם מומחים שלרעיונות החשובים שלהם לא ניתנת במה ראויה. תשובה מסוימת לחוסר הזה מבקש לתת 'כנס ירושלים' של העיתון 'בשבע', כשם שהעיתון עצמו מבקש לתת מענה חלקי להעדר ייצוג הולם לגישות יהודיות לאומיות בתקשורת הכללית.

'כנס ירושלים' מתקיים זו השנה הרביעית במלון רג'נסי (הייאט) בירושלים, בהשתתפות מכובדת של מנהיגים, חוקרים ודוברים, בימים שני שלישי ורביעי, כ"ט אדר עד ב' ניסן (19-21 במרץ). גם אתם, קוראי 'בשבע', מוזמנים לקחת חלק בפרויקט, להירשם לדיוני הכנס (הכניסה בתשלום), להקשיב וגם להציג לדוברים שאלות.

דורש טוב לעמו

בשנת תשכ"ד התמנה הרב מרדכי אליהו לדיין הצעיר בארץ, וצורף לבית הדין הרבני בבאר-שבע. בראשית כהונתו שם היה רואה, בצאתו מאולם הדיונים, אישה בשנות השלושים לחייה שיושבת מול הפתח וקוראת תהילים. הרב אליהו שם לב לכך שבכל יום היא יושבת שם, וכשסיימו הדיינים והלכו היתה סוגרת את ספר התהילים והולכת גם היא לדרכה.

בחלוף כשלושה שבועות ביקש הרב לקרוא לאישה ושאל מה מעשיה בבית הדין. האישה, בשנות השלושים לחייה, סיפרה כי לפני שלושה שבועות קיבלה היתר עלייה והגיעה ארצה ממרוקו. מייד לאחר ששוכנה בבאר שבע היא שאלה היכן בית הדין המקומי, ומאז היא כאן יום יום, מחכה לישועה.

בעלה של האישה, כך סיפרה, נעלם לפני שנים אחדות, ימים ספורים לאחר חתונתם. הוא היה נהג מונית. במהלך נסיעה בין שתי ערים שהמרחק ביניהן מאות קילומטרים, הוא עבר תאונה. מכוניתו נמצאה הרוסה לחלוטין, אך ללא הגופה. איש לא ידע מי הקברנים שטיפלו בגופה. הלכתי לבית הדין בקזבלנקה, סיפרה האישה, ושם אמרו לי שללא עדים שראו את בעלי מת לא יוכלו להתיר אותי מעגינותי. כשקיבלתי היתר לעלות ארצה אמרתי לעצמי: בית הדין שבמרוקו אמר לי שלא אוכל להתחתן, אבל בית הדין שבארץ יתיר לי להתחתן. מאז אני נמצאת כאן ומתפללת.

הרב שאל אותה: מדוע לא נכנסת אלינו? והאישה השיבה: מי אתם? אתם רק שליחים. אני מתפללת לבורא עולם! הוא קובע אם אתחתן, ולכן אליו אני נושאת את כפיי.

הרב לקח את פרטיה של האישה ובעלה, ומייד נסע אל הבבא-סאלי בנתיבות. כשהגיע אמר לו הבבא-סאלי מיד: לך אל אחי, הבבא-חאקי. הוא מכיר את כולם במרוקו, והוא יאמר לך מי הקברנים. המשיך הרב עם המונית לרמלה, וכשהגיע לשם אמר לו הבבא-חאקי: אני מכיר את שני קברני העיר הזאת. הם עלו לארץ לפני שמונה חודשים. אחד גר בקרית אתא והשני בדימונה.
הרב המשיך בנסיעה לדימונה. כשהגיע אל הכתובת מצא על דלת הכניסה מודעת אבל. הקברן נפטר. הרב נכנס לנחם את המשפחה, אמר דברי תורה בין מנחה לערבית, ולבסוף סיפר לנוכחים את סיפור המעשה. מייד קפץ ממקומו זקן לבוש ג'לבייה שישב בקצה החדר. "אני אחד הקברנים שקברו את נהג המונית", אמר. "אני גר בקרית אתא ובאתי לנחם את משפחתו של חברי, הקברן השני".

בו במקום הושיב הרב בית דין וגבה עדות מן הקברן, ולמחרת קיבלה האישה היתר להתחתן שוב. כשיצאה מן הדיון אמרה: "אמרתי לך הרב, בית הדין של מרוקו אסר לי, פה התירו לי...".

הסיפור המופלא הזה הוא אחד מרבים המופיעים בספר החדש והמהודר 'דורש טוב לעמו'. אוהביו ומעריציו הרבים של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א ימצאו קורת רוח רבה בספר הזה, שנכתב בידי מקורבו ונאמן ביתו, הרב שמואל זעפרני, ויצא לאור לאחרונה במקביל לחנוכת המבנה החדש של בית המדרש 'דרכי הוראה לרבנים' בראשות הרב.

אוסף הסיפורים המעניינים והמאלפים מתקופות חייו השונות של הרב ממחיש היטב את הרבדים השונים באישיותו המשלבת הלכה עם קבלה, חיי קדושה ועבודת ה' עם הנהגה ציבורית ופקחות מעשית, ספרדיות ירושלמית שורשית עם פתיחות לכל העדות והזרמים, וקשר עם מגוון רחב של גדולי תורה, מהחזון איש ועד לבבא סאלי. הצילומים הרבים שבספר מעשירים את חוויית הקריאה ומוסיפים עוד גוון לססגוניות העסיסית של הסיפורים.

טוב עשה המחבר שהקדיש עמודים רבים בתחילת הספר להצגת דמויות רבותיו של הרב אליהו וחכמים שעמם היה בקשר. כך זוכים אנו להיכרות עם חכמים ספרדים מגדולי ירושלים, שעל חלקם לא זכינו לשמוע כלל ואת חלקם הכרנו בעיקר בשמם. ביניהם ראשי ישיבת 'פורת יוסף' הרב עזרא עטייה והרב יהודה צדקה, הרב יעקב מוצאפי, הרב סלמאן חוגי עבודי, הרב אליהו כנוש ועוד.

לא נסיים סקירה זו בלי להזכיר את דמותה המיוחדת של מרת שמחה ע"ה, סבתו של הרב אליהו. סבתא שמחה זו גדלה בבית דודה, רבי יוסף חיים בעל 'בן איש חי', ומשם למדה וספגה את ידיעותיה בתורה. כל עיתותיה היו קודש לעבודת ה', התרחקה מהנאות העולם, וספר 'בן איש חי' לא ירד מעל שולחנה. היא הקפידה על תפילה במניין שלוש פעמים ביום. קבעה תפילתה בבית כנסת 'בית אהרון' שבשכונת 'בית ישראל', שם התחילה תפילת שחרית עם המניין הראשון וסיימה עם המניין השני. הרב אליהו מספר כי רבנים מירושלים היו מתעניינים אצלה כיצד פסק דודה ה'בן איש חי' בשאלות מסוימות, ובעל 'כף החיים' היה שולח אליה נשים כדי שתפסוק להן בדיני טהרה וטרפות על פי המסורת שבידה מפסקי 'בן איש חי'.

פעם, בעת תפילת ראש חודש, הבחינה מרת שמחה שבחזרת הש"ץ דילגו על 'יעלה ויבוא' מבלי שאיש ישים לב. מכיוון שלא רצתה לקרוא לעבר החזן משום צניעות, היא חבטה שוב ושוב על הסידור, אך איש לא שם לב. בסיום התפילה העירה לאחד המתפללים על השכחה. חלק מהציבור שב לבית הכנסת במטרה לומר שוב חזרת הש"ץ. אז גערה בהם ואמרה: "הלכה היא שאם שליח הציבור שכח להזכיר ראש חודש והשלים תפילתו, אין מחזירין אותו, מפני טרחא דציבורא".

סירוב פקודה על מה?

כמאה לוחמים מגדוד 51 של גולני מרדו לפני שבוע במפקד הגדוד ונטשו את שטח האימונים בצאלים. פקודות חדשות שפגעו בזכויות היתר המסורתיות של החיילים הוותיקים, הן שהביאו לערעור החמור הזה של ערכי המשמעת הצבאית והדבקות במשימה. בין השאר התלוננו המורדים על שנאסר עליהם לשיר 'שירי רובאית', הכוללים גידופים כלפי קצינים, ולגדל זקן.

בצה"ל התייחסו למרד בחומרה ושפטו לעונשי מחבוש ארוכים את מארגניו, למרות שמדובר במי שלחמו בגבורה ובהקרבה בקרבות הקשים בבינת ג'ביל בקיץ האחרון. עם זאת, הטונים המלווים את תיאור המקרה בתקשורת אינם משדרים פאניקה. מדובר במקרה חמור ומצער, לא פחות אך גם לא יותר.

על רקע האירוע העגום הזה, מעניין לבחון מחדש טיעון מרכזי שעלה בדיון הציבורי בימי המאבק הכתום. היו אז מי שתמכו בציות לפקודות הגירוש למרות שהודו כי מדובר בפשע דתי ומוסרי. טענתם היתה שמחירה של סרבנות נרחבת יהיה פגיעה אנושה ובלתי ניתנת לתיקון בחוסנו של צה"ל וביכולתו להגן על המדינה ואזרחיה. לכן, לדבריהם, הצורך לציית הוא בגדר פיקוח נפש של כלל המדינה ואזרחיה אשר מצדיק פגיעה בערכים אחרים, גם אם חשובים ביותר.

המרד האחרון שפרץ בגולני על עניינים של מה-בכך מזכיר לנו שהלוחמים הטובים ביותר הם לא בהכרח הממושמעים ביותר. ובעיקר, שוב נוכחנו שהפרות משמעת קבוצתיות של לוחמים אינן עניין כה נדיר, ושצה"ל יודע להתמודד איתן, לעיתים בדרך של ענישה מרתיעה ולעיתים באמצעות פשרה והליכה לקראת החיילים. ספק רב אם סירוב לקחת חלק בגירוש על רקע דתי ואידיאולוגי היה נרשם כחמור מבין כל המפגעים הביטחוניים, ברמה הטקטית וברמה האסטרטגית, שהמיטה עלינו הנסיגה מעזה. ואם הסירוב היה מונע את הגירוש על כל מפגעיו, מסתבר שגם ברמה הביטחונית הטהורה הוא היה מביא הרבה יותר תועלת מנזק.