בשבע 234: משפט ישראל בארץ ישראל

יפה יוזמתו של הכתב יאיר שפירא להביא מפסקי הדין של בית הדין לממונות, אך ההתייחסות לדין זה מעיד על יחס רקוב בחברה לדין האמת של התורה.

הרב יצחק חי זאגא , כ"ה באדר תשס"ז

קראתי את מאמרו של יאיר שפירא (י"א אדר תשס"ז), שבו סקר בין השאר פסק דין תורה של 'בית דין ממונות גוש קטיף'. וכך כתב: "הבטחנו לעקוב אחר פסקי דין של בתי דין לענייני ממונות, ולהאיר על הניסיונות, המוצלחים והמוצלחים פחות, של בתי הדין להתאים את עצמם לדרישות הכלכלה המודרנית". לדבריו, דין תורה אינו מתאים לדרישות הכלכלה המודרנית. הוא מיושן, ויש צורך לערוך בו התאמות. בתי הדין מנסים להתאים את עצמם, ולפעמים גם מצליחים בכך.

לעניות דעתי, זו התנסחות בלתי ראויה, המקרינה יחס מזלזל כלפי בתי דין תורה. בתי הדין אינם 'מתאימים' את תורת ה' הנצחית למציאות המודרנית, אלא מיישמים את כללי התורה, שאינם משתנים, על המציאות המתחלפת. פסיקתם היא הלכה.


להבדיל מהשופטים בערכאות האזרחיות, הרואים עצמם כבעלי חוש מיוחד למשפטנים, המאפשר להם לדעת בבירור מיהו הדובר אמת, נזהרים דייני ישראל, עם כל עוצמתם הרוחנית וההלכתית, מלפסוק את הדין ולהוציא ממון שלא בראיה ברורה. הדיין מודע למגבלותיו, ומבין שהוצאת ממון שלא בראיה ברורה, גם אם על-ידי בית הדין, עלולה להפוך לפעולת גזל פשוטה
כשם שבהלכות שבת יושמו כללי ההלכה על המצאת החשמל, עם הופעתה, כך גם בדיני ממונות מתייחסים בתי הדין לדינמיות המסחרית על-פי דין תורתנו הקדושה. וכשם שבהלכות שבת לא נעלה על דעתנו לומר שהרבנים מנסים 'להתאימן' למציאות המודרנית, לעתים באופן מוצלח ולפעמים בפחות הצלחה, כך לא נעשה זאת ביחס לדיני ממונות.

אלא שמשום מה, ישנם שומרי תורה ומצוות המתייחסים להלכות 'חושן משפט', כאילו היו עניין התנדבותי. ומהיחס העקום הזה נגזר לעתים גם יחס בלתי ראוי לבתי הדין לענייני ממונות. 

לאמיתו של מקרה

בתארו את פסק הדין כתב, כי מדובר ב"תביעה של חקלאי כנגד חברה שביטלה את החוזה שלה איתו. טענת החברה היתה שגונבו לאוזניה שמועות על כך שהחקלאי עובד גם עם חברות מתחרות, ומפר סעיף מפורש בחוזה שנחתם עמו. העדות הממשית היחידה שהיתה באמתחת החברה היא עדויות של פועלים, ערבי ותאילנדי, שעבדו בחממת החקלאי". כיוון שעל-פי ההלכה היהודית אין מקבלים עדות מגוי, פסק בית הדין נגד החברה, והחקלאי זכה בדין.

הקורא התמים, הניגש לקריאת 'בשבע' באמון רב, מקבל את עדותו של העיתונאי. הוא מבין שהפועלים הגויים הופיעו בבית הדין, העידו, ואף שעדותם היא לכאורה הטובה ביותר, סירב בית הדין לקבלה, בשל כלל פרימיטיבי הקבוע בתורת ישראל, הקובע שאין מקבלים עדות מגוי.

מאחר שאיננו ממהרים לקבל עדות מבלי לבדקה, חיפשתי את פסק הדין המלא. התקשרתי אל כבוד הרב הדיין שדן את הדין, והוא הפנה אותי לאתר המכונה 'דין תורה', שמפעיל מכון 'משפטי ארץ' בעפרה. והנה, למקרא פסק הדין התברר לי שבניגוד למתואר בכתבה, הפועלים הגויים כלל לא העידו בפני בית הדין.

משגיח הכשרות הוא זה שהופיע בפני בית הדין, והוא אמר ששמע מהפועל הערבי, ששמע מהפועל התאילנדי, שראה שהחקלאי עובד גם עם חברה אחרת. למיטב הבנתי, יש לשבח את בית הדין שדחה על הסף עדות שלומיאלית כזו, בלי פלפולים מיותרים. האם מישהו מאיתנו היה מוכן לקבל פגיעה בזכותו הקניינית על סמך שמועה ששמע עד אחד מפי פועל ערבי, שגם הוא רק שמע זאת מפועל תאילנדי?!

אין מקבלים עדות מגוי

יחד עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס למצב היפותטי כדלקמן. לו אכן היו מופיעים שני הפועלים הגויים, ומעידים שראו בעצמם את החקלאי מפר את החוזה, האם היה בית הדין מקבל את עדותם? התשובה כמובן – לא.

ה'בית יוסף' (חושן משפט, סימן ל"ד) הביא את הרי"ף, הרמב"ם, המרדכי, הרא"ש והטור, שפסקו להלכה שגוי פסול לעדות, ואין מוציאים ממון מיהודי על סמך עדותו של גוי. וכן פסק ה'שולחן ערוך' להלכה (חו"מ, סימן לד, סעיף יט). מיותר לומר שזוהי הלכה מחייבת, ומשה אמת ותורתו אמת, על כן בתי הדין היהודיים לא יכריעו את הדין רק על סמך עדות של גוי. אבל חשוב לדעת שאם בית הדין ישמע את דברי הפועלים הגויים, וייראה לו שהם דוברים אמת, הוא לא יאפשר לתובע להשתמש בכללי ההלכה למעשה רמייה.

במצב כזה, כתב הרא"ש (סנהדרין פרק ד', סימן א') משום רבו, המהר"ם מרוטנבורג: "כשהתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו... [וכ]שהנתבע טוען ברמאות ואין יכול הדיין להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו... ידרוש ויחקור הדיין יפה לבטל רמאותו".

כלומר, אם התובע הוא הרמאי יסתלק הדיין מן הדין, ולא יאפשר לו להשתמש בבית הדין למטרותיו, גם אם הוא יודע לעבוד על-פי כללי ההלכה. ואם הנתבע הוא הרמאי, ידרוש ויחקור בית הדין עד שיצא הדין לאמיתו. וכשנשאל הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן עד) מה פירוש לחקור ולדרוש עד ש"יצא הדין לאמיתו", השיב  שאין בזה כללים, אלא כל בית דין לפי עניינו ומקומו יוסיף ויחקור, ידבר וישאל, עד שיתבררו הדברים, ולא יחליט מיד בתחילת הדברים על-פי כללי ההלכה היבשים, כיוון שהתעורר בו חשד שיש בדבר עורמה מצד אחד הצדדים. 'שולחן ערוך' (חו"מ, סימן ט"ו, סעיפים ג'-ד') פסק עקרונות אלו להלכה, והרוצה להעמיק ולהרחיב יתבונן שם היטב ב'בית יוסף', ב'שולחן ערוך' ובנושאי כליו.

כל מי שיקרא את פסק הדין באתר הנ"ל יוכל לראות עד כמה שקל בית הדין כל עדות ועדות וכל טענה וטענה באופן שיטתי ומעמיק.

הזהירות מיוהרה משפטית

ישאל השואל, מדוע לא ינהגו בתי הדין התורניים כמנהגם של הערכאות האזרחיות, המאפשרות לשופט להחליט על-פי נטיית לבו למי הוא מאמין?

הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות א-ב) כתב שמעיקר הדין היה לדיין לדון בדיני ממונות על-פי הדברים שדעתו נוטה אליהם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף-על-פי שאין ראיה ברורה; אבל משירדו הדורות הסכימו בתי הדין בישראל שלא לפסוק הדין אלא על-פי ראיה ברורה. וה'שולחן ערוך' (חו"מ סימן ט"ו, סעיף ה') פסק להלכה את דברי הרמב"ם.

להבדיל מהשופטים בערכאות האזרחיות, הרואים את עצמם כבעלי חוש המיוחד למשפטנים, המאפשר להם לדעת בבירור מיהו הדובר אמת, נזהרים דייני ישראל, עם כל עוצמתם הרוחנית וההלכתית, מלפסוק את הדין ולהוציא ממון שלא בראיה ברורה. הדיין מודע למגבלותיו, ומבין שהוצאת ממון שלא בראיה ברורה, גם אם על-ידי בית הדין, עלולה להפוך לפעולת גזל פשוטה. לכן, אם אין לתובע ראיה ברורה, לא יכריע הדיין את הדין על-פי נטיית לבו. יחד עם זאת, לנטיית הלב יש משמעות גדולה בדרישת וחקירת האמת, והדיין יעשה ככל יכולתו לברר את האמת לאמיתה, כפי שתיארנו לעיל בקצרה.

אבקש להדגיש שדברי אלה עוסקים בסוגיה גדולה ועמוקה, ולא באתי אלא לתת מושג ראשוני על הלך הרוח הכללי בפסיקת דין תורה.

במה ציבורית לדין תורה

לסיום, הנני לשבח את יאיר שפירא על פעולתו הברוכה לפתח במה ציבורית לדיון בפסקי דין תורה בענייני ממונות. דיון מעמיק, באיכות גבוהה, עשוי להביא לידיעת הציבור את האור והטוב, הזהירות והאחריות העצומה הנהוגה בבתי דין תורה בטרם פסיקת דין שעלולה לפגוע באדם. והאמת והשלום אהבו.

"כל בריחה מדיני ישראל בארץ ישראל... תזכירני תמיד את הבאתו של הדיין פומפיוס בשערי בת ציון, על-ידי שני בעלי הדין, הורקנוס ואריסטובלוס, ומה גרם לנו משפט פלילים זה. מרה עלינו לצעוק על השפלות והעבדות הטמונה באותו הרגש של הבוז למשפט ישראל בארץ ישראל... מה עול מצאו במשפטי תורת חיים, המאירה לכל העולם בכבודה?" (אגרות הראי"ה, חלק א', אגרת קע"ג).