בשבע 234: לא שולטים בכיפה

ח"כ בני אלון מציע הקמת חזית דתית, ישראל הראל בעד כריתת ברית פוליטית רחבה, ח"כ אפי איתם רוצה לשלב חילוניים ברשימה ויאיר לפיד שולל את הרעיון מלכתחילה.

עפרה לקס ועדי גרסיאל , כ"ה באדר תשס"ז

במסיבת העיתונאים שכינסו אך לפני כשנה, ערב הבחירות, ראשי הסיעה המאוחדת הטרייה, 'האיחוד הלאומי-מפד"ל', שידרו הפוליטיקאים חובשי הכיפות מרץ וחיוניות אין קץ, והכרזות נלהבות ומבטיחות פרצו מפיהם לאוזני הכתבים: "הליכוד הפך למלכוד, ואנחנו מתכוונים לצאת מהמלכוד הזה", הצהיר ח"כ אפי איתם. "אנחנו מתכוונים להחליף את הליכוד בהנהגת הימין".


ישראל הראל: הציבור לא נותן למנהיגים שלו חופש תמרון, ובעצם אין היום חברי מפלגה שמשפיעים. מי שמשפיע היום הם רבנים, שמחויבים לקודקס הדתי ואינם מאפשרים תמרון לאנשי הפוליטיקה. הרב תמיד יבוא חשבון עם הפוליטיקאי וישאל אותו מדוע נהג כך ולא אחרת"
ואם מישהו פקפק בדברים או לא הספיק לשמוע, חזר ח"כ איתם והודיע: "אנחנו מתכוונים להנהיג את מחנה הימין. ביבי? לא הייתי סומך על איש כזה היום". ח"כ אורי אריאל התבטא באורח דומה מוקדם יותר, באומרו: "מה שאנחנו מנסים ליצור זו אלטרנטיבה להנהגת המדינה".

בטרם יבשה הדיו על פתקי הבחירות, היה כבר ברור שלא ירחק היום ועם ישראל ייפגש שוב בקלפיות. חרפתם המוסרית של חברי מפלגות השלטון מתגלה חדשות לבקרים, כשלים ביטחוניים רודפים זה את זה כטילי קסאם על הנגב המערבי, אך מנהיגות אלטרנטיבית – אין. כיום, ראשי אותו איחוד דתי-לאומי שקראו לפני שנה בלהט כי הציבור אותו הם מייצגים יהפוך להנהגה אלטרנטיבית ואולטימטיבית, מדברים בסקפטיות על האופציה הזו, ומסבירים במתינות כי הדרך ליעד עוד ארוכה.

האם נגזר על הציבור הדתי לשאת בעולה של עוד הנהגה מכזיבה בבחירות הקרובות, או שמא הבשיל בו הפוטנציאל להצמיח מענה לשלטון? מושב מיוחד שיתקיים השבוע במסגרת 'כנס ירושלים' של עיתון 'בשבע' יעסוק בנושא משבר המנהיגות, ומקומו של הציבור הדתי ביחס להנהגת המדינה. חלק מהמשתתפים במושב זה, ואישי ציבור והגות נוספים, נדרשו לשאלות אלו בכתבה זו. 

אידיאולוגיה מפותחת מדי

אחד המרואיינים היחידים שהסכים להודות בבשלותו של הציבור הדתי לאחוז במושכות השלטון הוא דווקא אדם שאינו חובש כיפה. צפריר רונן, תושב מולדת וחבר 'פורום נהלל', אומר כי "הציבור הדתי בשל בדיוק כמו כל ציבור אחר", אם כי הוא מסתייג מעריכת חלוקה סקטוריאלית שכזו מראש: "אם יש אדם מסוים שבשל להנהגה, הוא יהפוך למנהיג בלי קשר להיותו חובש כיפה או גלוי ראש. בעיני ההפרדה הזו מלאכותית". ואף-על-פי-כן, הוא מסכם: "בציבור הדתי יש יותר אנשים חדורי אידיאולוגיה מאשר אצל החילונים, ולכן אני מניח שיש יותר דתיים שמתאימים להנהגה".

מי שעומד בראש סיעת 'האיחוד הלאומי-מפד"ל', ח"כ בני אלון, הספיק כבר להתחבט רבות בשאלת יכולתו של הציבור הדתי-לאומי להנהיג את ישראל. הוא רואה בעיה מנטלית שמונעת מהציבור הזה להצליח במשימת ההנהגה: "כדי להנהיג לא מספיק שתהיה צודק, אתה צריך להקרין שלטוניות. אם לא תעשה את זה, הציבור לא יבחר אותך להנהגה. כבר אמר שלמה המלך: 'חכמת המסכן בזויה'. בימי גנדי אמרתי לו: אנחנו 2, ובתוך כנסת של 120 זה בדיוק בטל בשישים. היום אנחנו כבר 9, אבל התחושה נותרה אותה תחושה".

הפובליציסט ומייסד מועצת יש"ע, ישראל הראל, סבור כי הציבור הדתי-לאומי אינו מהווה אלטרנטיבה שלטונית, בעיקר בשל המנטליות הסקטוריאלית שלו, שהיא בעצם חוסר תרבות שלטונית. לדעתו, הדבר יגרום לכך שהגעתו לשלטון תארך עוד זמן רב. "מצד אחד כמותו של הציבור הציוני דתי הולכת ועולה, והוא גם הולך ותופס עמדות מפתח, אבל הוא אינו יכול להנהיג את המדינה כי הוא הופך לחרד"לי יותר. הנושא הדתי איכפת לו יותר מכל, אפילו יותר מהנושא שהוא טוען שהכי חשוב לו, והוא ארץ ישראל".
הראל מצביע גם על כך שאמירותיו הפוליטיות החדות של הציבור הדתי-לאומי אינן בנויות למיצוב בשלטון: "הציבור הציוני-דתי הולך לכיוון של 'הכול או לא כלום', ולא כך עובדת הפוליטיקה המודרנית. בעולם מודרני האמירות הן יותר מורכבות. אמירה של 'הכול או לא כלום' נידונה לכישלון".

הראל אמנם אינו משבח את האמירות המורכבות הנהוגות במדינאות המודרנית, כיוון ש"המורכבות הזאת הופכת לא פעם לסתם אופורטוניזם, אבל זאת האמנות של המדינאים. המדינאי האידיאולוגי עושה את דרכו אל השלטון לא כשהוא מדגיש לאורך כל הדרך את האידיאולוגיה שלו, אלא בצורה מתוחכמת; וכשהוא מגיע לשם, הוא מממש את האידיאולוגיה שלו".

לדבריו, היו אומנם נציגים מהמגזר שניסו את הדרך הזו, אך הציבור לא פרגן להם, מה שגרם לאותם נציגים להבין שהציבור הדתי מעדיף להיות קרבן מאשר להנהיג. עוד טוען הראל, כי השינוי המנטלי הדרוש איננו משהו פתיר בטווח של מערכת בחירות.
ח"כ אלון סבור כי תחושת השליחות המאפיינת את מנהיגי המגזר אינה מאפשרת להם לקלוע לסגנון הפוליטי המצוי כיום ולתפוס את ההנהגה: "החבר'ה שלנו שנמצאים היום בהנהגה הם יותר 'שליחי ציבור'. זה חלק מהמנטליות, וזה גם היה הסגנון הפוליטי של פעם. היום נכנס הסגנון השטחי. צריך מנהיג שידע גם להגיד 'אני, אני' כדי לתפוס את מושכות השלטון, ובעיני הציבור שלנו זה לא נתפס טוב. אנחנו מדברים בשפה אחרת. גם כשאפי איתם דיבר קצת בסגנון הזה, הדבר הוביל להמון פיצולים במפד"ל".

הראל מוסיף כי המחויבות לרבנים מגבילה אף היא את יכולתם של הפוליטיקאים הדתיים לזכות ביכולת הנהגה חופשית על-פי הבנתם: "קיימת היום בעיה שהציבור לא נותן למנהיגים שלו חופש תמרון, וגם שבעצם אין היום חברי מפלגה שמשפיעים. מי שמשפיע היום הם רבנים, שמחויבים לקודקס הדתי ואינם מאפשרים תמרון לאנשי הפוליטיקה. הרב תמיד יבוא חשבון עם הפוליטיקאי וישאל אותו מדוע נהג כך ולא אחרת".

"התשובה על השאלה אם הציבור הדתי בשל להנהגה היא שלילית", מפתיע משה פיגלין, ראש חטיבת 'מנהיגות יהודית' בליכוד וחובש הכיפה היחיד שניסה לגלגל בפועל מהלך לתפיסת השלטון. בדומה לח"כ אלון והראל, טוען פיגלין כי "אם אנחנו רואים בעצמנו סקטור – סימן שעדיין איננו בשלים. אולי נוכל להנהיג את המגזר, אך לא את כלל הציבור. אבל", הוא מדגיש "אם השאלה היא אם אדם ירא שמים יכול להנהיג את עם ישראל, התשובה היא חיובית – בעצם רק אדם שומר תורה ומצוות יכול להנהיג את העם. זהו בעצם המסר של תנועת 'מנהיגות יהודית'".

אבל החטיבה שאתה מנהיג בליכוד גם היא דתית.

"זה לא מדויק. כשליש מחברי מנהיגות יהודית אינם חובשי כיפות. אמנם יצאנו לדרך מתוך הסקטור הציוני דתי כי הוא זה שהכי קרוב להוציא מתוכו את כוח החלוץ להנהגה, אבל אנחנו מסרבים להישאר בפינה הזו אלא יוצאים ממנה לכלל ישראל".

בין סקטוריאליות להנהגה

מצד אחר של המפה הפוליטית, סבור גם העיתונאי ואיש הטלוויזיה יאיר לפיד, מטעמיו הוא, כי הציבור הדתי-לאומי בפירוש אינו בשל להנהגה. "אין זה מפני שבציבור הדתי-לאומי אין אנשים ראויים להנהגה – דווקא יש – אלא מפני שהוא מייצג ערכים שרוב הישראלים אינם מסכימים להם. רוב הישראלים אינם מעוניינים במדינה דתית. הם ויתרו מזמן על חלום ארץ ישראל השלמה. הם עדיין ישמחו – בהינתן להם הסכם סביר – להיפרד מהפלשתינים. הם מאמינים שהחיבור שלנו לעולם המערבי, ובעיקר לארה"ב, הוא עניין קריטי.

"בנושאים האחרים", קובע לפיד, "הציבור הדתי-לאומי לא ממש קיים. בארבעים השנים האחרונות הוא היה מרוכז כל-כך בנושא השטחים, שאיש כבר אינו מאמין שאכפת לו מדברים אחרים. אין לכם קול בנושאים חברתיים, אין לכם קול תרבותי בעל ממשות (למרות ששמעתי לאחרונה כמה דיסקים מצוינים שהגיעו מהאזור שלכם), אפילו הפוליטיקה שלכם מגזרית. כפי שאין זה סביר שנציג של ש"ס או של מרצ ינהיג את המדינה", הוא מסכם, "כך אין זה סביר שמישהו מהציבור הדתי-לאומי ינהיג אותה".

ד"ר צבי צמרת, העומד בראש יד יצחק בן צבי, צופה גם הוא על המגזר הדתי מבחוץ, אך אינו שולל בנחרצות כקודמו את נוכחותם של חובשי הכיפות בשלטון. צמרת מציע מודל אמצע בלתי מחייב: מחד גיסא, הוא מצדד בהתלהבות בכך שחובשי הכיפות יזכו לייצוג שוויוני הולם בשלטון יחד עם אחיהם משאר מגזרי האוכלוסייה, אך בשום אופן אינו רואה צורך בכך שהציבור הדתי כמותג מובהק ייטול לידיו את מושכות ההנהגה.

"מנהיגות לא צריכה להיבחר על-פי כיפה או חוסר כיפה", אומר צמרת. "לדעתי, ישנן תכונות חשובות יותר הקשורות במנהיגות". לדבריו, הציבור הדתי בשל וצריך ליטול לידיו מנהיגות בתחומי העשייה השונים. "אני מצפה לגילוי פלורליזם כלפיהם בכל המערכות, ולראות אותם משתלבים בתקשורת, בבית המשפט העליון, בקצונה בצה"ל ועוד". הוא רואה בשילוב ציבור זה בשלטון מהלך חיוני, אך לדעתו אחיזה בלעדית של הדתיים בשלטון אינה הנוסחה המנצחת למדינת ישראל, אלא דווקא שילובן יחד של ידיים רבות ממרכז המפה הפוליטית, שייצגו את גווניו השונים של הציבור. "מובן שהבסיס של כל אלו שיעמדו בראש המערכת צריך להיות אלו שרוצים מדינה יהודית, חינוך יהודי וקשר לכלל ישראל".  

הדרך ארוכה

בניגוד לדברי עמיתיו חובשי הכיפה שהסתייגו לעיל מיכולת ההנהגה של הציבור הדתי-לאומי, מגלה ח"כ אפי איתם אופטימיות זהירה ביחס לעתידו הפוליטי של המגזר שהוא מייצג: "עצם השאלה בדבר בשלותו של הציבו הדתי להנהיג את המדינה מעידה על חוסר בשלות, כי הנהגת המדינה היא לא הנהגה של סקטור", אומר איתם. "אך אני מאמין שהציבור היהודי-ציוני-לאומי הוא ציבור גדול, עם סדר יום, ערכים ומשנה סדורה שמוכיחה את עצמה היום בכל התחומים: חינוכית, ביטחונית וגם מוסרית. לכן אין ספק שאחרי שהשמאל הוליך אותנו שולל אל דרך ללא מוצא, האידיאות שלנו יכבשו את מקומן בציבור. כך יקרה גם בכל הנוגע לתורה, המעניקה חיים לכל הערכים שציינתי, ואותה צריך להביא לכל תחומי החיים".
 

אפי איתם: "אני מאמין גדול בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריאים בעם ישראל, ויש המון כאלה. יש המון כוח, בריאות לאומית ואומץ בעם ישראל, וראינו את זה במלחמה האחרונה. בתוך 'האיחוד הלאומי' ניטש ויכוח על פתיחת השורות לאנשים שאינם חובשי כיפות, שהם ציונים-יהודים-לאומיים, כאלה שבמובנים מסוימים חושבים כמונו ובמובנים אחרים עוד לא"
איתם מסרב להתפעל מהסקרים: "ברק, אולמרט, ביבי – הכול חולף. אך עד שהרעיונות שלנו יהפכו להיות נחלת הציבור, ואני בטוח שכך יהיה, הדרך ארוכה".

מה בכל זאת יכול הציבור הדתי לעשות על מנת להתקרב אל היעד השלטוני?

"סבלנות", אומר איתם. "סבלנות לא פסיבית, עם הרבה עבודה לשמה, הרבה עבודה ששמה את הרייטינג האישי בצד לכיוון של עשייה במישור הלאומי".

לדעתו של איתם, הדרך להנהגת המדינה עוברת בתחנה נוספת, והיא פתיחת שורות ההנהגה גם לאלו שאינם חובשי כיפות. "אני מאמין גדול בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריאים בעם ישראל, ויש המון כאלה. יש המון כוח, בריאות לאומית ואומץ בעם ישראל, וראינו את זה במלחמה האחרונה. בתוך 'האיחוד הלאומי' ניטש ויכוח על פתיחת השורות לאנשים שאינם חובשי כיפות, שהם ציונים-יהודים-לאומיים,  כאלה שבמובנים מסוימים חושבים כמונו ובמובנים אחרים עוד לא".

בוויכוח הזה תופס איתם את הצד המבקש להפסיק את שיטת הוועדות המסדרות הוותיקה ולהחליפה בתהליך שיבוץ פנים חדשות במפלגה: "אני דוגל בפתיחת השורות ופתיחת המפקד, ובכך גם פתיחת צינורות ההשפעה שלנו על אנשים אחרים ושיתופם בהנהגה. אם ימשיכו להיות ועדות מסדרות עם רשימות מתמנות, לא שווה להוציא שקל על קמפיין בחירות כזה, כי ברור לי שרשימה כזאת לא תביא יותר מ-10 מנדטים".

בשבחי הברית הרעיונית

בתשובה לשאלת הפתרון המעשי, טוען גם הראל כי כיוון שהציבור הדתי הוא מיעוט, על מנת לשלוט הוא חייב לדעת לכרות בריתות ולכונן קואליציות – לא במובן הצר והמקומי, אלא במובן של ברית רעיונית רחבה.

קיימת היום מפלגה בעלת כוח פוליטי גדול שהציונות הדתית יכולה ללכת איתה?

"זו בדיוק הנקודה. זה לא מה שצריכים לחפש. כשאתה הולך עם קבוצה פוליטית גדולה, אתה לא תמיד חושף את העמדות שלך במפורש. אתה הולך עם הקבוצה כדי לתפוס בה עמדת מפתח ולהשפיע בתוכה ומתוכה. זה לא משהו שאומרים לאורך כל הדרך".

ח"כ אלון מתווה שני מסלולים שבהם לדעתו יכולה לצעוד הציונות הדתית בדרך להנהגה: את הראשון הוא מכנה 'סקטוריאלי-דתי': "לו הציבור הדתי לסוגיו השונים יכול היה להגיע לחזית דתית מאוחדת, זה יכול היה להקרין עוצמה. איחוד כזה הוא גדול כמותית ואינו מקרין סקטוריאליות. בראש החזית הזאת היה אפשר להעמיד מישהו שמקרין שלטוניות, לאו דווקא אחד משלנו. מישהו כמו אריה דרעי. אני לא יודע אם הוא היה מתאים היום, אבל זה הסגנון".

לדברי אלון, קיימת אפשרות שחזית כזו תקום אם האיחוד יהיה מלמטה, מצדם של הפוליטיקאים. ישנה גם אופציה אחרת, רחוקה אמנם, שאיחוד כזה יהיה מלמעלה, בהוראת רבנים, אבל כרגע קשה לו לראות את רבני הסקטורים השונים יושבים יחד ואומרים לעושי דברם: "התאחדו".

אלון גם מודע לתוצאת שליליות שעלולות להיות להקמת חזית דתית: "יכול להיות שהקמת חזית כזאת היא מוקדמת מדי, ויכול להיות שזה ייצור קונטרה בנוסח 'שינוי' וגם קונטרה תקשורתית, אבל צריך לשמור את האופציה הזאת ב-"back of mind.

למסלול השני שרואה אלון כאופציה להצמחת הציונות הדתית להנהגת המדינה, הוא קורא 'שלטוני': "בהיבט הזה יש שתי אפשרויות. זאת של פייגלין, שנכשלה כישלון חרוץ – למרות שאני מעריך את הצעדים הוא עשה, והאפשרות שאנחנו הלכנו בה, שגם היא לא הצליחה, אם כי גם לא נכשלה.

"אנחנו הלכנו בדרך אחרת. התחלנו בשני מנדטים והיום אנחנו תשעה. הוספנו אצבע ועוד אצבע, איחדנו כוחות. חשבתי שנקבל יותר מנדטים והליכוד יחבור אלינו למפלגת שלטון מאוחדת, אבל מסתבר שמה שהפריע לליכוד בפייגלין מפריע לליכוד בנו: הוא חושש לקבל תווית דתית או ימנית. אנשים חשים שגם אם אתה צודק, עדיין אתה שונה ו'יופי שאתה צודק, אבל אל תייצג אותנו'. הם רוצים להיות מיוצגים על-ידי אנשים שדומים להם. לכן יש שורה של אנשים, בוגרי ישיבות שהסירו את כיפותיהם ויכול להיות שהם ימניים לא פחות ממני שדווקא הם יכולים להיות בעמדות מפתח".

אלון חושב שתוך 10 שנים הדברים יכולים להשתנות, בגלל שינויים דמוגרפיים וגורמים נוספים. אבל מבחינתו, המנהיג הרצוי הנו אדם שתהיה לו מוטיבציה גדולה לפוליטיקה, סיעתא דשמיא ואת תמיכת הציבור, "אחד כזה שיודע לדבר בשפת המדינאות המקובלת ושיוכל לתפוס מנהיגות. המודל הריאלי בעיני הוא של מנהיג שיחבור לכוח שלטוני, לפחות בהתחלה". כרגע, בכל אופן, נראה לו הדבר בגדר משאלת לב בלבד. 

בינתיים הולכים עם ביבי

אגב המנהיג הרצוי, מתייחס אלון גם לבנימין נתניהו, כרגע המועמד הריאלי של הימין לראשות הממשלה: "אני לא רואה בעיה גדולה כל-כך ביחס אליו, בתנאי שהציבור הציוני-דתי לא יזלוג לכיוונו של האיש, אלא ייתן את תמיכתו למפלגות ש'יחשקו' את נתניהו לאג'נדה היהודית-לאומית. צריך לדעת לא להשפיל אותו", אומר אלון, "ומצד שני לוודא שהוא אכן למד מהטעויות. הוא בוודאי המנהיג המועדף מהמרכז הרדוד, ואנחנו נתמוך בו לפני וגם אחרי הבחירות, אבל צריך לזכור שהוא זה לא אנחנו ואנחנו זה לא הוא".

גם ח"כ איתם איננו חושש מתקופת ביניים של שלטון נתניהו, עד שהציבור הדתי יגיע ליעד. "בקדנציה הקודמת שלו היו לא מעט הצלחות, למרות שאנחנו לא שוכחים לו את השגיאות שהוא עשה בנושא ארץ ישראל. יש בו דברים טובים, עם חולשות שאנחנו מכירים".

יאיר לפיד, מצדו, אינו רואה בנתניהו סיפור הצלחה של הימין: "הפופולריות של נתניהו אינה תוצאה של היותו 'איש ימין'. היא נובעת מהצלחתו במשרד האוצר, ובעיקר מחולשתו היחסית של השלטון הנוכחי".

לפיד טוען בהקשר זה כי סיבה נוספת לאי יכולתו של הציבור הדתי להנהיג את ישראל היא העובדה שהציבור אינו צמא למנהיגים הכפופים להגדרות פוליטיות חותכות: "החלוקה בין ימין לשמאל היא אנכרוניסטית לגמרי (כצפוי, היחידים מלבדכם שעדיין מחזיקים בה הם אנשי השמאל הקיצוני). הציבור אינו מרגיש צורך ב'איש ימין' או ב'איש שמאל'. הוא מרגיש שהוא זקוק למנהיגות יעילה, שמטרותיה סבירות, ושיש בה מספיק גמישות לנהל את השלום בבוא השלום ואת המלחמה בבוא המלחמה. בישראל – כמו ברוב מדינות המערב - קיים היום בעיקר מרכז". 

הידיים (עדיין) נקיות

נקודה נוספת המחדדת את שאלת נחיצותו של הציבור הדתי בהנהגה היא סוגיית השחיתות. פרשיות השחיתות הגודשות את עמודי העיתונים מדי בוקר כמעט פוסחות באופן די שיטתי על חברי 'האיחוד הלאומי-מפד"ל'. הציבור, שנקעה נפשו מהסיאוב והריקבון במוסדות השלטון, אמור לכאורה לקדם בברכה שלטון חדש, שיורכב מפוליטיקאים שבנו לעצמם תדמית ישרה ונקיית כפיים.

יאיר לפיד מתנגד נחרצות לחלוקה זו, וסבור כי נגע השחיתות פוסח גם על כאלו שאינם דתיים, ומנגד מצוי גם במוסדות דתיים-לאומיים: "נגע השחיתות מדלג גם על מרצ (יודגש כי איני חבר מרצ ומעולם לא הצבעתי בעדה), ועל המפלגות הערביות. באופן טבעי", מסביר לפיד, "האופוזיציה תמיד נגועה פחות בשחיתות, פשוט משום שהיא באופוזיציה, ואינה קרובה לברזי ההון השלטוני.


יאיר לפיד: "נגע השחיתות מדלג גם על מרצ ועל המפלגות הערביות. באופן טבעי האופוזיציה תמיד נגועה פחות בשחיתות, פשוט משום שאינה קרובה לברזי ההון השלטוני. מלבד זאת, הציבור ראה איך זורמים כספים אדירים ליש"ע, במקרים רבים בניגוד להחלטות ממשלה. זה אולי לא גרוע כמו אדם שמכניס כסף לכיסו הפרטי, אבל בעיני רבים גם זו שחיתות"
"אני מברך את המפד"ל והאיחוד הלאומי על כך שאינם נגועים, אבל ש"ס הוכיחה כבר שהכיפה אינה מחסנת מפני השחיתות. מלבד זאת", הוא טוען, "הציבור ראה איך במשך שנים זורמים כספים אדירים ליש"ע, במקרים רבים בניגוד להחלטות ממשלה. זה אולי לא גרוע כמו אדם שמכניס כסף לכיסו הפרטי, אבל בעיני לא מעט אנשים גם זו שחיתות".

גם ד"ר צמרת דוחה את הטענה שהאלטרנטיבה הדתית מהווה אלטרנטיבה שלטונית נקייה משחיתות: "לצערי הרב, כיפה לא מחסנת מפני שחיתות. נכון שמפלגות דתיות מסוימות טובות קצת יותר מאחרות בעניין זה, אך באופן כללי אין חסינות לאף אחד בעניין זה".

צפריר רונן, מצידו, מתייחס לדרך שבה מציירת התקשורת את ציבור המתנחלים, כאשר היא מדביקה את ה'שחיתות' ל'כיבוש': "הם מנסים לצייר את מפעל ההתיישבות כשחיתות. ראה סרטו של חיים יבין, 'ארץ המתנחלים'. עורך 'הארץ' הצהיר שטוב היה להתעלם מהשחיתות הקטנה של שרון כדי לעקור את השחיתות הגדולה של 'הכיבוש'".

התחזית: מעונן

עובדה נוספת שאמורה היתה לגרום לציבור הרחב לראות בציבור הדתי-לאומי מענה שלטוני ראוי, היא התממשותן המדויקת של התחזיות המדיניות השחורות שצפה הימין לכל מהלכי הנסיגות מאז ימי אוסלו. 

מדוע, למרות שצדק בתחזיות שלו, לא נתפס המגזר הדתי כאלטרנטיבה?

"גם הנביא ירמיהו צדק בכל מה שאמר", מסביר צפריר רונן, "אך בתקופתו הוא נתפס כמעט כמשוגע. כך גם צ'רצ'יל במשך שנים. המציאות בארץ מעוצבת על-ידי התקשורת, וזו משדלת בצורה חסרת תקדים לעקירת עם ישראל מארצו. אין לזה אח ורע בעולם. התקשורת היא ממליכת המלכים", קובע רונן, "וכשהיא יוצרת דה-לגיטימציה לקבוצות שלמות, הן יתקשו להגיע לשלטון, למרות שהן צודקות. כיוון ששומרי הסף, העיתונאים, אינם מאפשרים לציבור הדתי לומר את דברו, הוא מתקשה להעביר את המסרים שלו. כשכבר מראיינים מישהו מהמחנה, מעוותים את דבריו ויוצרים לו דמוניזציה".

בעניין הטענה על צדקת הדרך, מסביר פיגלין כי הבעיה נעוצה בכך שהציבור הדתי ממשיך לראות את עצמו כענף או כעלה בעץ הישראלי. "אם אנחנו לא מבינים שאנחנו הגזע והשורש, כך רואים אותנו גם האחרים. ואז לא משנה כמה צודקים נהיה בניתוח המציאות. אנחנו יושבים בירכתי האוטובוס וצועקים על הנהג שהוא טועה בדרך. גם אם מתברר שצדקנו והנהג טעה, אבל כשמבקשים מאיתנו לקחת את ההגה לידיים אנחנו מסרבים, הטענות שלנו יהיו בלתי רלוונטיות. אפילו אצלכם, בכנס ירושלים, מזמינים את נתניהו כאורח הכבוד, אך אותי, שחרת על דגלו את ההנהגה היהודית, לא הביאו. ואני מדגיש שלא נפגעתי אישית ואין לי טענות, אך יש בכך משהו משעשע. אולי זה בגלל שהתרגלנו להיות, כמו שאדיר זיק ז"ל היה אומר, סוג ב'".

לפיד, לעומת זאת, שולל מכל וכל את הטענה בדבר צדקתו המדינית של הימין: "הטענה שמבחינה מדינית הציבור הדתי-לאומי תמיד צודק בתחזיות שלו, היא מסוג ההצהרות המכעיסות שבגללן הציבור הדתי-לאומי אינו בשל להנהגה", הוא קובע. "האם אוסלו אכן היה נכשל לולא נרצח רבין? לעולם לא נדע. האם ההתנתקות היא כשלון? דברו איתי עוד עשר שנים.

"מוזר בעיני שדווקא אנשים המדברים קוממיות בשם ההיסטוריה ממהרים כל-כך לקפוץ למסקנות. האם ייתכן שבלי מפעל ההתנחלויות היה לנו כבר שלום אמיתי? בהחלט כן. יש לא מעט צביעות בכך שאתם עושים ככל יכולתכם (המרשימה) להכשיל כל מי שחושב אחרת מכם, ואז כשהוא נכשל ממהרים לצעוק שצדקתם".

ד"ר צמרת סבור כי לעניין הצדק אין קשר לחבישת כיפה, שכן "גם בוגי יעלון חזה דברים דומים לגבי הנסיגה מעזה. אנו בהחלט זקוקים למנהיגות ביטחוניסטית, שלא תחיה באשליות של מזרח תיכון חדש, אך גם מנהיגות שתחפש כל דרך להוציא אותנו מהסיטואציה הקשה שבה אנו נמצאים. שתמצא דרך שיש בה עוז וגם שלום".

האם מנהיגות דתית ימנית לא תוכל להביא דרך כזו? לשמאל מצידו היו הזדמנויות חוזרות ונשנות והוא נכשל בהן!

"מ-77' היו פה ממשלות שמאל וימין, ואף אחת לא הצליחה להביא אותנו לחברה שחיה בצורה טובה יותר מבחינה ביטחונית, חברתית וחינוכית. אין פתרון פלא. צריך לנסות לשלב כמה שיותר ידיים יחד, ככל האפשר".