בשבע 234: מתירים אסורות

כולם נהנים לתקוף את בתי הדין הרבניים בכל מה שקשור לענייני סרבני גט ועגונות: הסחבת, חוסר ההתחשבות והנוקשות. אנשים רבים אינם יודעים על הזמן האינסופי ועל מסירות הנפש שבה מטפלת המערכת במקרים כאלו.

עפרה לקס , כ"ה באדר תשס"ז

אליעזר הדיין חזר הביתה, מזוודתו בידו. כבר מרחוק הוא הבחין בקהל החילוני שחיכה לו בפינה. כשהתקרב, לא היה לו קשה לשמוע את ההמון צועק, שהוא כופה עליו נישואים וגירושים דתיים, ושהוא בכלל שייך למיעוט ושיסתלק להם מהחיים. הדיין המשיך לצעוד בשתיקה. עוד כביש אחד והוא בבית.


מיכאל סננס מספר על עגונה שהותרה אחרי 25 שנים של חיים בנפרד מהבעל, מתוכן 20 שנות עגינות. הבעל השתמש בכל פעם בשם אחר, ונמנע מלנהוג במשך 20 שנה, כדי שלא יעלו על עקבותיו. בסוף הוא יצר קשר עם אמו, ואז עלו עליו חוקרים פרטיים והכניסו אותו למעצר. "האישה הגיעה לבית הדין עם צווים בסך מיליון וחצי שקלים. הבעל העדיף לחתום על הגט מאשר לשלם את החובות"
כשביקש לרדת למעבר החצייה, נעצר לידו רכב שנהגו היה מוכר לו. זה היה שוקי, שנמצא בתהליך גירושין כבר שנה. שוקי לא בירך את הדיין לשלום. הוא הטיח בו את כל הכעסים והעלבונות שצבר על אשתו ועל עורך הדין, ועל הזוגות האחרים שלא הפסיקו לצעוק אחד על השני בבית הדין גם במסדרונות.

הדיין חצה את הכביש והמשיך קדימה. ממש מתחת לבית המתינה לו נציגות של ארגוני נשים, והאשימה אותו בכך שבגללו הבעלים לא משחררים את נשותיהן. ושהוא מעודד את סרבני הגט. הדיין נכנס לחדר המדרגות ונקש על דלת הבית. "וואו אבא, איזה כיף שחזרת מקנדה וקובה!" התנפל עליו בנו הגדול. "התגעגעתי אליך! שמעתי שהפעם התעסקתם עם פושעים רציניים. היה קצת מפחיד לשמוע, אבל אמא אמרה שהצלחתם להתיר 3 עגונות, כל הכבוד!".
 
המסורבות והמסורבים

לתקוף את בתי הדין זה ממש IN ולא, זה לא רק חרוז. מי שמפרגן להם עושה זאת בדרך-כלל בקול ענות חלושה. גם כי זה לא מקום נעים לשהות, בו וגם כי שירות טוב מתקבל בדרך-כלל כמובן מאליו. גם כשחיפשנו נשים שיסכימו להתראיין לכתבה הזו, לאחר שבית הדין התאמץ עד קצה גבול היכולת להתירן מעגינותן, לא הצלחנו. מבחינתן, הפרק הכואב הזה נחתם על מנת שלא לשוב אליו עוד.

זה נכון, במערכת בתי הדין יש הרבה מה לתקן. הרי העומדים בראש המערכת עמלים על שיפורה ותיקונה יומם ולילה. אבל הצדדים החיוביים של העשייה, למשל העשייה הרבה סביב נושא העגונות, אינם מקבלים פומבי.

בתוך הנתון הבלתי ייאמן והלא סימפטי של עשרת אלפים מקרי גירושין בשנה, יש כמה סיפורים קשים במיוחד. אלה של מסורבי ומסורבות הגט, והעגונות. 

תענית אסתר הוכרז כיום העגונה השנתי. בבתי הדין הרבניים מבקשים להראות גם את הפן השני, הרעשני פחות והמעשי יותר של המטבע: הצד של העשייה בתחום.

הרב אליהו בן דהן, מנכ"ל בתי הדין, עושה סדר בהגדרות. מסורבת, הוא מסביר, היא אישה שהיא ובעלה נמצאים בארץ, במקום ידוע, והבעל מסרב לתת גט לאשתו. כיוון שאין זה נדיר שצד אחד רוצה גט והשני לא, את התואר הלא נעים של 'מסורבת' מקבלת רק מי שכעבור שנתיים התיק שלה עדיין פתוח.

הרב בן דהן סופר 200 כאלה בכל שנה, ומסביר שיש גם סרבניות גט. אלה שעושות לבעל בעיות בקבלת הגט. הרב בן דהן אומר שמספרן של הנשים הסרבניות יכול להיות זהה למספרם של הגברים הסרבנים.

נכון, מצבם של הגברים המסורבים הוא טוב יותר, או עדיף לומר גרוע פחות. במקרים דחוקים הם מקבלים היתר להינשא לאישה אחרת על פני האישה הנוכחית (3-4 מקרים בשנה), וגם אם הם עושים שלא על-פי ההלכה וחיים עם אישה אחרת, ילדיהם המשותפים לא יהיו ממזרים. אבל כל זה אינו מפחית מסבלם של רוב הגברים המסורבים, מסביר הרב.

עקבותיו לא נודעו

אבל עגונות זה סרט רע מסוג אחר: בעלה של נטלי טבע לפני שלוש שנים בכינרת וגופתו מעולם לא נמצאה. הבעל וחברו יצאו לדיג ונקלעו לסערה. החיפושים אחר הבעל נמשכו כשנה וחצי, והם כללו מסוקים, צוללנים ורובוט ימי, אך העלו חרס. כעבור תקופה נמצאה סירת הדיג במרחק שלושה קילומטרים מן החוף, וגם גופתו של השותף נמשתה מהמים. לבעלה של נטלי עדיין לא היה זכר. נטלי נפלה, שלא בטובתה, בדיוק להגדרה ההלכתית של 'עגונה'. הבעל נעלם ומקום הימצאו לא ידוע. יש חשש שנפטר, אך אין עדות על כך.

נטלי סיפרה לשוטרים שבעלה סבל ממום באחת מזרועותיו, ופעם אמר לה שבמקרה של סערה הוא יפשוט את בגדיו כדי להקל על עצמו את מלאכת השחייה. עובדה זו קידמה את בית הדין, שהבין כי גופו של אדם משתמר יותר אם הוא עטוף בבגדים. וכך בעצם נמצא השותף לדיג.

בית הדין בטבריה עדיין היה צריך להוכיח שהבעל לא שרד את הסערה, יצא מן המים וברח למקום אחר. הוא זימן אליו צוללנים, דייגים ומצילים, שהעידו בפניו כי אדם סביר לא היה שורד סערה קשה כל-כך, קל וחומר מי שסובל מפגם בזרועו. נטלי הותרה.

מקרה 'קלאסי' אחר היה לפני 12 שנה, כשבעלה של אורית, נרקומן, נעלם. היה חשש שהוא נרצח על-ידי פושעים שהיו מסוכסכים איתו, אך גופתו מעולם לא נמצאה. הדיינים מבאר שבע עשו תחקיר סביב העניין, ומצאו את החשודים. הם הבטיחו להם חיסיון משפטי, ואמרו כי עדותם לא תשמש כראיה נגדם בכל הקשור לדין הפלילי. אז הודו העבריינים כי רצחו את בעלה של אורית והטמינו את גופתו באתר בנייה בשומרון. אורית שוחררה מעגינותה. אגב, הערכאות הרגילות מסרבות להוציא לבתה של אורית צו ירושה, כיוון שהן טוענו כי לא הוכח שהאב אכן איננו.

למקרים הנזכרים כבר בזמן הגמרא, שיש להם מקום גם היום, מוספים היום בתי הדין גם נשים שבעליהן ברחו לחו"ל. "שם לא נוהג הדין הישראלי, ולכן הכוח שלנו שם דל מאוד", מסביר הרב בן דהן. לתוך ההגדרה המורחבת של עגונות מתווספות כל שנה 15 20 נשים. בשנה החולפת בלבד התיר בית הדין בין 40 ל-50 נשים. קיימים מקרים שעליהם עובד בית הדין במשך שנים רבות ולא מצליח להגיע לפיתרון.

אם את עניין מסורבות (וכאמור, מסורבי) הגט מנסה בית הדין לפתור באמצעות גישור, תיווך של עובדים סוציאליים ואף הטלת סנקציות, במקרים של עגינות נאלץ בית הדין לעבוד בתחכום רב יותר. כשהבעל נעלם ולא נודעו עקבותיו, בית הדין מפעיל חוקרים פרטיים שפועלים בישראל ובחו"ל. וכשמקום הימצאו ידוע, אבל הוא מעבר לים, מופעלים רבנים שבקיאים בהלכות גטין, אבל גם במנטליות המקומית ובנפש האדם.

צייד הסרבנים


הרב גמליאל לקח איתו צוות של בית דין ממנהטן, והורה להם להמתין בבנק שליד. הבעל סירב לעזוב את העסק שלו אפילו ל-10 דקות, והרב גמליאל קרא להם להיכנס לתוך מספרת הנשים. הבעל פתח חדר צדדי והקציב לנוכחים בדיוק 10 דקות. "כל דקה זה כמעט התפוצץ. לא נתקלתי עדיין בכזה חוסר סבלנות". הגט נכתב לבסוף, וניתן לאישה השבוע
ויקטור סננס עובד עם בתי הדין כבר 6 שנים. מעבר לעבודה שבכך, הוא רואה את התרומה שבסיוע לנשים. בעבר, לפני שפנה למכרז שפרסמו בתי הדין, הוא כבר עסק בתחום, וכך התוודע אליו.

את סננס מזעיקים במקרה שהקשר בין הבעל לאשתו מנותק לחלוטין זה תקופה ארוכה. הוא אמור לתפוס קצוות חוט, שלפעמים הם בלתי אמינים וגם ישנים, ולהגיע בעקבותיהם אל הבעל. "אני מקבל פרטים על האדם מהאישה, שנותנת גם רקע על הסיבה לעזיבה. היא אינה מתביישת להיחשף בפני, משום שבדרך-כלל כבר עברו שנים, וכל מה שהיא רוצה זה רק להשתחרר ממנו".

כשסננס מגיע אל הבעל האבוד, הוא תופס אותו ומביא אותו אל בית הדין או אל תא המעצר. "הרבה גיבורים גדולים שאמרו 'היא לא תראה ממני גט בחיים' נשברו אחרי לילה אחד באבו כביר" הוא מספר. שיעור גדול מבין הגברים סרבני הגט והמעגנים הם כאלה שיש להם בעיות כלכליות. סננס מספר שכיוון שהם בורחים מנושים, הם גם בורחים מהאישה שרוצה לתבוע מזונות, ובכך 'לייצר' להם עוד חובות.

סננס מספר שהמרדף והמעקב אחרי הבעלים מצריך המון היגיון וזהירות, ושבדרך-כלל מדובר בנגיעה ועזיבה, כדי שלא לתת לבעל הנעלם תחושה שמישהו עלה על עקבותיו. כשסוף סוף מגיעים לפתרון ("אני אף פעם לא מרים ידיים. אין אצלי תיק אבוד") הסיפוק הוא אדיר.

סננס מספר על עגונה שהותרה אחרי 25 שנים של חיים בנפרד מהבעל, מתוכן 20 שנות עגינות: "זה התחיל בחובות. הוא ברח  והותיר אותה חסרת כל, לגדל לבד שני ילדים, אבל נשאר איתה בקשר רופף במשך 5 שנים. אחרי 5 שנים היא איתרה אותו, ואמו שילמה את 17 אלף השקלים שהוא היה חייב. אחרי זה הוא אמר לאישה שהיא לא תראה אותו בחיים". והאיש אכן התכוון לכך. הוא השתמש בכל פעם בשם פרטי אחר, ונמנע מלנהוג במשך 20 שנה, כדי שלא יוכלו לעלות על עקבותיו.

לבסוף הוא החל ליצור קשר עם אמו, שגרה בקרבת מקום. החוקרים הפרטיים עלו על עקבותיו, והכניסו אותו לבית המעצר. "אמרתי לאישה שתתייצב בשבע בבוקר בהוצאה לפועל ותחדש את כל הצווים נגדו. בשמונה וחצי היא הגיעה לבית הדין עם צווים על סך מיליון וחצי שקלים. הבעל העדיף לחתום על הגט מאשר לשלם את החובות".

הגינות אין כאן. חיים שלמים של אישה ירדו לטמיון, והוא את חובותיו לא שילם וכנראה גם לא ישלם, אבל אחרי חצי יובל היא יצאה לחופשי. "התחושה שבהשגת גט אחרי חצי שנה של עבודה אינטנסיבית היא פשוט לא תיאמן".

אגב, הוא מטפל גם בנשים מעגנות, "אבל אותן אין הרבה דברים שמצליחים לשבור. אלו נשים שנטשו את ילדיהן. לפעמים הן כאלה שעובדות ברחוב. הן לא רוצות לתת גט כדי לא להביט על מה שהשאירו מאחור". 

נסיעה דיפלומטית

אם סננס יכול, לפעמים (בעיקר בישראל) לשחק את האיש הקשוח, כשהוא או אחרים עוסקים בבורחים לחו"ל הסיפור הוא אחר. בחו"ל, רגליו של הבעל קלות יותר, והחוק אינו עומד לצדו של בית הדין, אף שבתי הדין יזמו חוק להסגרת בעלים מעגנים. הוא טרם עבר.

הרב שמואל גמליאל מרכז את ענייני העגונות בבתי הדין. הוא מטפל בדרך-כלל בבעלים שברחו לצד המערבי של העולם. תפקידו של הרב גמליאל הוא מין מיש-מש של עובד סוציאלי, מגשר, דיפלומט ופסיכולוג.

"הרבה פעמים צריך לדבר עם שני בני הזוג על כל הסכסוכים שביניהם, כולל החזקת ילדים, מזונות ורכוש. כשיש בעיות מסוג אחר, של נקמה או של דרישות כספיות מוגזמות, יש עניין של משא ומתן, כדי להגיע לפשרה ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה. מעבר לכול צריך המון סיעתא דשמיא". הרב גמליאל שב מחו"ל בתחילת השבוע כשבאמתחתו כמה גטין. זה לא משהו הירואי, מסביר הרב. מדובר בתהליך ארוך מאוד.

ובכל זאת, איך בעל שברח לחוץ לארץ ומעגן את אשתו במשך שנים מחליט פתאום, אחרי שהוא פוגש אותך, לתת לה גט?
"קודם כול, הוא חש בהשקעה שאני משקיע בו. מדובר לפעמים במאות שעות של הקשבה ועידוד. לפעמים אדם אומר לי: 'וואו, אף פעם לא הקשיבו לי ככה'. הוא יודע שבבית הדין או בבית המשפט הוא לא ימצא אוזן קשבת".

הרב גמליאל מספר שהוא משתדל להגיע בגישה של חברות, להשיל מעליו את כל הדעות הקדומות שיש לו על הבעל, כדי שהוא יוכל להביא אותו ואת פרודתו אל הגט המיוחל. הוא מאמין ששני בני הזוג פשוט נכנסו לקלחת הזאת, לא ממש מתוך בחירה חופשית. "אני לא זוכר תיק שבו יצאתי שלא בידידות עם שני הצדדים, ואני גם משתדל לעזור להם בתחומים אחרים".

ובכל זאת, איך אפשר שלא לכעוס על הצד המעגן?

"לפעמים שמצד האמת היה צריך לצעוק על הבעל, אבל אני יודע שמשפט לא נכון או הרמת קול מיותרת שלי – הבעל יגיד 'להתראות' ואני לא אראה אותו שוב. הדברים אמורים במיוחד בחו"ל, כשאני פשוט תלוי בבעל, ואין לי אמצעים לכפות אותו. לפעמים הוא נותן לי רשימה של דרישות ואומר שעד שלא אשיג אותן, אין לי מה להתקשר אליו. אז אני מחכה עד שהדברים יירגעו, ומתקשר שוב. אם הצלחתי לתפוס איתו שיחה של חצי שעה, מתחיל כאן קשר נפשי ויש סיכוי".


הרב בן דהן: "מאשימים אותנו בהתנהגותם של הגברים, אבל אנחנו לא התחתנו איתם. החיים היום מתירניים מאוד, ויש אנשים שמושפעים מכך. לוביץ' רוצה שאנחנו נשנה את ההלכה, אבל אנחנו לא יכולים לשנות אותה בגלל שהעולם בחוץ הוא מתירני יותר. אם יש כל מיני פטנטים כמו הסכם קדם-נישואין, אין לנו התנגדות לזה, כל עוד זה נעשה על-פי ההלכה"
בנסיעה הזאת הביא הרב גמליאל גט לאישה שהיתה עגונה במשך 20 שנה. הבעל עזב את אשתו כשהיתה בהריון והגיע למנהטן, שם הוא מנהל מספרה. הרב גמליאל מספר שלבעל היה פתיל קצר במיוחד, ושבעבר הוא לא הסכים להיפגש עם רבנים. בעודו בישראל, יצר הרב קשר עם הבעל והודיע לו שהוא בא אליו מישראל ושהוא זקוק ל-10 דקות מזמנו. כל הנושא של קשר נפשי, שיחות שכנוע וכו', לא היה שייך אצל הספר העצבני.

הרב גמליאל לקח איתו צוות של בית דין ממנהטן, והורה להם להמתין בבנק שליד. הבעל סירב לעזוב את העסק שלו אפילו ל-10 דקות, והרב גמליאל קרא להם להיכנס לתוך מספרת הנשים. הבעל פתח חדר צדדי והקציב לנוכחים בדיוק 10 דקות. "כל דקה זה כמעט התפוצץ. לא נתקלתי עדיין בכזה חוסר סבלנות. היינו שם במתח נורא". הגט נכתב לבסוף, וניתן לאישה השבוע. 

ואיך התחושה?

"הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי בעסק הזה הוא הסיפוק. כבר עבדתי במקומות שבהם השכר היה גבוה יותר". הרב מזכיר מקרה שבו הוא התיר עגונה שבעלה ברח לקולומביה. האישה, שנישאה בשנית, מצאה אותו כעבור תקופה יורד לכיוון הכותל ביום ירושלים. "פתאום שמעתי קול קורא בשמי, ויד מניפה תינוק. האישה אמרה לי: 'זה הבייבי שלנו!' יש דבר שווה יותר מזה?".

מאבק מתוקשר

ויקטור סננס, העיתונות הכללית והתקשורת הדתית אוהבות 'לרדת' על בתי הדין בכל הקשור לטיפול בעגונות ובמסורבות גט. 
סננס, שאיננו מצרכניה הנאמנים של התקשורת הדתית, אינו מכיר את נקודת המבט הזו. "להיפך. יש כל הזמן לחץ בתכתובות להאיץ בחוקר לפתור את התיק. בית הדין כל הזמן מציע את שירותיו, שואל אם הוא צריך להוציא צו כזה או אחר, מטריח את עצמו ומתעניין בתיק. אפילו אני הרבה פעמים לא מבין למה".

את הרב גמליאל הביקורת שמסביב לא ממש מעניינת, והוא מגיב עליה בחיוך: "התקשורת תמיד נוטה להדגיש את מה שלא עושים, ובכל מערכת אפשר לעשות יותר. אני מתמודד בכל הכוח עם המקרים שמביאים בפני. אז עיתון צריך תמיד למלא במשהו, ויש שם הרבה מרחב". 
 
גם הרב בן דהן מכיר את הביקורת על בתי הדין, ואת המיקרופון האוטומטי שמקבלת הביקורת הזו. למשל, זו שמקבלת פרסום קבוע ב-NRG יהדות, פרי מקלדתה של הטוענת הרבנית רבקה לוביץ', שבה מובאים מקרים של מסורבות גט והיחס המשפיל והבלתי צודק שהן מקבלות מבית הדין.

הרב בן דהן אומר שלא פעם הם ניסו להתייחס למה שפרסמה לוביץ', אך ללא הועיל. "בתי הדין הרבניים הם מערכת גדולה, שעוסקת ב-80 אלף תיקים בשנה. כולנו בני אדם, ויש טעויות. אני האדם האחרון שאומר שבמערכת בתי הדין הן לא קיימות, ולכן אנחנו מבקשים ממנה פרטים על המקרים שהיא מביאה, ובאופן עקבי היא מסרבת. מבחינתי, הסיפורים שלה מוטלים בספק. גם אני יכול תוך רבע שעה להמציא לך סיפורים מסמרי שיער בתחום, כולם מופרכים".

מבחינתו של בן דהן, כל רצונה של לוביץ' הוא לקעקע את מעמדם של בתי הדין. "למרות שבעלה רב, היא קרובה לרפורמיות. אם באמת היא היתה רוצה לפתור את הבעיה, היא היתה נותנת לנו נתונים. יש מקרים שבהם אנחנו יכולים לעזור".

רבקה לוביץ' מתנערת לגמרי מהתואר 'קרובה לרפורמיות': "הרב רוזן כבר קרא כמה פעמים מעל דפי 'הצופה' להקמת בתי דין אלטרנטיביים. חוץ מזה, במאמרים שלי אני מזכירה אופציות הלכתיות שמשתמשים בהן. זה לא מעולם אחר".

לגבי המקרים שהיא מפרסמת באינטרנט, מבהירה לוביץ' כי היא מקפידה שכל דבר שמתפרסם יהיה מדויק לחלוטין. "יש לי אותי ואת הקב"ה, ויש לי גם את יום הדין, כי אני יודעת שמחפשים לתפוס אותי כותבת משהו לא מדויק". לוביץ' אומרת שהיא דווקא פנתה באחד המקרים לרב בן דהן ומסרה לו את פרטי המקרה, אבל היא לא ממש זכתה לשיתוף פעולה. "הוא גם לא יכול לעזור בכל דבר. לא הכול בסמכותו".

הכול מתחיל בחינוך

הרב בן דהן, באחד ממאמריה כותבת לוביץ' שהמרדף אחרי בעלים מעגנים הוא טוב וחשוב, אבל שהיה אפשר למנוע את הסבל הזה מלכתחילה, אם גישת בית הדין היתה אחרת.

"מאשימים אותנו בהתנהגותם של הגברים, אבל אנחנו לא התחתנו איתם. החיים היום מתירניים מאוד, ויש אנשים שמושפעים מכך. לוביץ' רוצה שאנחנו נשנה את ההלכה, אבל אנחנו לא יכולים לשנות אותה בגלל שהעולם בחוץ הוא מתירני יותר. כדי לקבל היום גט ברחבי העולם, יש אפשרות שרק צד אחד יהיה נוכח בבית המשפט, והדבר היחיד שעליו להוכיח הוא שבני הזוג אינם מתגוררים יחד קצת למעלה מחצי שנה".  

המצב החוקי הזה, לדעתו של הרב בן דהן, מקרין את המסר ההפוך מזה שההלכה רוצה לתת: "כשם שבני זוג נכנסו למערכת מתוך רצון הדדי, עליהם להתיר את הקשר מתוך לקיחת אחריות. בעולם המערבי משדרים לאדם שעליו לברוח מאחריות. זו תפיסה שונה במהותה".

הבעיה מתחילה כאשר אחד הצדדים איננו לוקח אחריות ואף מתעמר בצד השני. האם אין דרך למנוע כזה מצב מראש? הסכם קדם-נישואין, למשל?

"אם יש כל מיני פטנטים כמו הסכם קדם-נישואין, אין לנו התנגדות לזה, כל עוד זה נעשה על-פי ההלכה כמובן, אבל זה לא במגרש שלנו. שיעשו קמפיין, שיעמדו ליד כל רבנות וידברו עם האנשים שבאים להירשם לנישואין. אין לנו בעיה עם זה".

לוביץ' אומרת שאת האצבע היא מפנה לאו דווקא אל הרב בן דהן ואל המערכת שמתאמצת מאוד להוציא עגונות אל החופש, אלא אל גדולי הדור והדיינים הגדולים: "אני מאוד מעריכה את הרב בן דהן וחושבת שהוא עושה את המקסימום שהוא יכול, ויש דיינים שעושים את מה שהם חושבים שהוא המקסימום שהם יכולים. אבל הרב בן דהן מייצג את הזרם הליברלי יותר. דיינים רבים מתנגדים להסכם קדם-נישואין, וביום פקודה הוא לא יהיה קביל בעיניהם. אנחנו מבקשות מפוסקי וגדולי הדור שיעסקו בנושא מסורבות הגט והעגונות וימצאו לזה פתרונות הלכתיים, כמו שמצאו בזמנו את היתר המכירה לשמיטה. זה משהו שצריך להעסיק אותם".

הרב בן דהן מגלגל את תפוח האדמה הצורב הזה דווקא אל הציבור הרחב, ומדבר על מעשים שראוי שכל אחד יעשה בעצמו, בסביבתו הקרובה. וזה אומר להוציא את אלה שמענים את בני הזוג שלהם מהחברה, לחדול ממתן חיבוקים ולגיטימציה.

"מבדיקת המקרים השונים, מתברר כי סרבני הגט אינם מוקעים. מן הראוי שהחברה תוקיע את סרבני הגט המתעללים בנשותיהם, כמו שמוקעים פדופילים, גברים מכים ואנסים. סרבן גט צריך לדעת שהוא לא יכול לחיות חיים מלאים, שיהיה לו קשה להמשיך להיות מועסק, שמשפחתו לא תתמוך בו כלכלית, אלא תשמש גורם הממריץ אותו להסדיר את הגט".

סננס והרב גמליאל רואים את הפתרון דווקא בחינוך. "צריך להכין את החבר'ה הצעירים לקראת המחר, להכין אותם לחיי הנישואים, שאחרי הווידיאו ושמלת הכלה יש דברים אחרים שצריך להתמודד איתם", אומר הרב גמליאל. "יש היום כל-כך הרבה אלימות: בכבישים, בבתי הספר, בחברה ובין בני זוג. אז תמיד קל להאשים את המשטרה, אבל את כל זה צריך למנוע מההתחלה, בחינוך נכון".

ofralax@gmail.com