בשבע 234: אווירת סוף עונה

השאלות שכתבים פוליטיים עוד לא מציגים לחברי קואליציית אולמרט ● ביבי חזק או אולמרט חלש? אולי עדיף ביבי חלש ● מנהיגות יהודית - לא בבת אחת.

עמנואל שילה , כ"ה באדר תשס"ז

1.  פרשנים פוליטיים עסקו השבוע בשאלה האם המסקנות האישיות שעתידה לפרסם ועדת וינוגרד מבשרות את סוף הקדנציה של קואליציית אולמרט-פרץ. התשובות לא היו חד-משמעיות. הקואליציה של אולמרט יציבה, מזכירים לנו הפרשנים. לקדימה, ש"ס, ליברמן והגמלאים אין אינטרס ללכת לבחירות, ולכן הם לא יצביעו בעד פיזור הכנסת.

למעשה, מה שבאמת עלול לאפשר לאולמרט לשרוד זו עמדת המתבונן-מן-הצד שנוקטים במערכות התקשורת השונות. במקרים דומים בעבר ידעו עורכים, מראיינים וכתבים פוליטיים להפעיל לחצים על השותפות הקואליציוניות, להביך בשאלות קשות את כל מי שלא הבין עדיין שהממשלה איבדה את זכות קיומה, לחרחר ריב בין מפלגות הקואליציה, ואף לתקוע טריז בין ראש הממשלה לבין חבריו למפלגה. "אביגדור ליברמן", הוא היה נשאל שוב ושוב, "אתה לא חושב שחברות בממשלה כושלת שכזאת עלולה להזיק למפלגתך?" "השר רפי איתן, אנו מבינים שאתה חושש שההישג החד-פעמי של מפלגתך לא יחזור על עצמו, אבל כאיש ביטחון בכיר לשעבר - איפה האחריות הלאומית שלך? האם בגלל אינטרס מפלגתי צר תסכים שלעת כזאת יופקד הביטחון הלאומי בידיים חובבניות?" כל התבטאות לא מחמיאה של ח"כ על חברו לקואליציה היתה מתפרסמת בהבלטה רבה. חצאי-שמועות על כוונות עריקה של ח"כים ממפלגת השלטון היו הופכות לעובדות, ויוצרות תחושה שרק פראיירים שלא דואגים לעצמם נשארים ב'קדימה'. כל זה ביחד היה מביא לאווירת סוף עונה, שבעקבותיה חברי הכנסת היו נכנעים וקובעים מועד לבחירות.

את מה שהתקשורת עושה בדרך כלל ללא הצדקה, בגלל העדפות פוליטיות, היא צריכה לעשות עכשיו, ובצדק. ההתנפלות המתוזמרת על אסתרינה טרטמן לא היתה צריכה לעסוק בדיווחי שווא על בריאות והשכלה, אלא על עצם השאיפה שלה להצטרף לעת כזאת לממשלה כזאת.

כשרק שלושה אחוזים תומכים בהמשך כהונתו של ראש הממשלה, מוצדק לחלוטין שהתקשורת תחתור בגלוי לבחירות חדשות. כאשר רוב מוחלט בציבור מאמין שהממשלה כושלת ומושחתת, הכתבים צריכים לשרת את שולחיהם ולשאול את כל השאלות הקשות שהיו רוצים לשאול אילו ניתן להם. אלא שמלבד דן מרגלית, אף אחד לא קם. גם כאשר אחוזי התמיכה באולמרט ופרץ ירדו לרמת אחוזי השומן בגבינה דיאטתית, כדברי ח"כ אריה אלדד, אין למצוא בכל מערכות החדשות הגדולות כתב מדיני ופוליטי אחד שמוכן לתפקד כפי שמתפקדים מול שלטון כושל ומושחת, וכפי שהם עצמם תפקדו בעבר מול ממשלות גרועות הרבה פחות.

2. בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' (שבהזדמנות זו נשלח ברכה לרגל גיליון ה-500 שלו) שפך עמיתנו חגי סגל מים צוננים על שאיפתם של נאמני ארץ ישראל לחזרתו של נתניהו לשלטון. סגל הזכיר את חטאי נתניהו לאורך השנים, מהסכם חברון ועד להצבעה העקבית בעד ההתנתקות, וקבע כי "בברירה המפוקפקת שבין אולמרט חלש לבין נתניהו חזק, אולי עדיף שאולמרט ימשיך".

מדורו של סגל במוסף 'דיוקן' יורד לדפוס, כמדומני, בחציו הראשון של השבוע. אולי רק במקרה, ואולי משום שחסידיו הרבים של נתניהו בצמרת 'מקור ראשון' לא יכלו להשאיר את דברי סגל ללא תגובה, התפרסם באותו גיליון, בחלק המעטפת שיורד לדפוס בחמישי בלילה, מאמר גדול מאת קרולין גליק שכותרתו "עדיף ביבי חזק מאולמרט חלש".

הדילמה באמת קשה: מצד אחד, צפוי שממשלת ליכוד תהיה אוהדת יותר למפעל ההתיישבות, ותציג עמדה ישראלית תקיפה יותר. ובכלל, לנוכח כישלונותיה של ממשלת אולמרט, כל רגע שלה בשלטון עלול לגרום נזקים לטווח הקצר והארוך. מצד שני, על פי הניסיון המר, ראשי ממשלה מן הליכוד, מימית ועד גוש קטיף, היו קבלני ההרס הטובים ביותר בשירות השקפות השמאל. ועוד דבר: נניח שאולמרט חלש יהיה משותק מלהניע מהלכים הרסניים - מה זה ייתן חוץ מלהרוויח זמן? לאן נתקדם בינתיים?
אולי האופציה המועדפת צריכה להיות לא אולמרט חלש ולא ביבי חזק אלא דווקא ביבי חלש.

ערב ההתמודדות בין שרון לנתניהו בשנת תשס"ג (2002), בשיחה עם 'בשבע', הביע ח"כ בני אלון את חששותיו מפני קדנציה נוספת של שרון בראשות הממשלה. אלון אמר אז שבקדנציה שנייה שרון יהיה ראש ממשלה חזק, וככזה הוא עלול לבצע מהלכים מדיניים דרסטיים. לכן, אמר אלון, בתום הקדנציה הזאת של שרון אני מעדיף שנתניהו יעמוד בראש הליכוד. עד כמה הניתוח הזה הוכיח את עצמו יוכיחו חורבות גוש קטיף (שלפי פרסומים מסוימים משמשים כעת בידי הפלשתינים כדי ליצור מתחם מבוצר באזור רפיח ופילדלפי).

אולי דווקא ההידבקות לכסא של חברי הכנסת תוביל, במקום להקדמת הבחירות, להקמת קואליציה בראשות נתניהו בכנסת הנוכחית. במקרה כזה נתניהו, שלמפלגתו 12 מנדטים בלבד, יהיה תלוי בשותפותיו הקואליציוניות מהמחנה הדתי והימני, ויש לקוות שזה ימנע ממנו ללכת בדרכי שרון.

3. כדי שלא נאלץ להתלבט תמיד בין שתי אופציות לא מלבבות, הכרחי להכין תשתית למנהיגות אלטרנטיבית מהמחנה האמוני.
בישראל אדם הופך מועמד לגיטימי להנהגה לאחר שצבר מוניטין בתפקידים בכירים בממשלה או במערכות לאומיות מקבילות, צה"ל למשל. ראש ממשלה בישראל נבחר מאחת המפלגות הגדולות, הליכוד או העבודה. 'קדימה' תהיה ככל הנראה אפיזודה חולפת. כדי שיהיה פעם ראש ממשלה ימני אמיתי, על אישי ציבור אמוניים לחתור להתברגות בצמרת הליכוד. זה לא מבטל את הצורך החיוני בהמשך קיומן של מפלגות הימין, אבל צריכה להיות לגיטימציה ואף דחיפה להשתלבות כזו של אישים שמסוגלים להשיג תמיכה בקרב חברי הליכוד - אפי איתם למשל. מהלך ההשתלבות בליכוד שבו החלו פייגלין וחבריו הוא נכון, אלא שיש לחתור אל הצמרת בהדרגה ולא להתמודד כבר בהתחלה על ראשות הממשלה. גם אין להופיע כחטיבה מתבדלת כמו 'מנהיגות יהודית', אלא להיטמע בתוך המפלגה ולגייס תמיכה בקרב כלל חבריה.

לפייגלין שמורה זכות הראשונים על הצבת היעד של מנהיגות אמונית, אך ספק רב אם הוא עצמו יכול להגיע לשם. בכל מקרה, כדאי שיהיו לו מתחרים.