בשבע 234: גנב עדיף ממפגין

השופט דוד רוזן משחרר עבריינים בעלי רקורד פלילי מרשים ומשאיר בכלא מפגינים נגד ההתנתקות שמהווים "סכנה החוצה גבולות של מקום וזמן".

יאיר שפירא , כ"ה באדר תשס"ז

על-פי כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לברוך ג'אן היה רעיון. הוא פרסם מודעה באינטרנט המציעה אופנוע למכירה, בסכום של 20 אלף ₪, למרות שאופנוע שכזה לא היה ברשותו. למודעה נענה לקוח פוטנציאלי, שנדרש להביא עמו 22 אלף ₪ להשלמת העסקה.

הלקוח וחבירו הגיעו לנקודת המפגש, אך שם ציפתה להם הפתעה: ברוך ג'אן חמוש באקדח, ועוד שניים מחבריו, חן יעקב ודוד ינאי, עם אקדח דמה, רעולי פנים ונחושים, איימו עליהם כי יירו עם לא ימסרו להם את הכסף שהביאו עמם.  הכסף נשדד, השותפים חילקו את השלל, נתפסו, נחקרו, הואשמו והובאו לפני השופט דוד רוזן, כדי שזה יאריך את מעצרם עד תום ההליכים.

השופט רוזן, חנון ורחום, שחרר את השלושה בערבות ובתנאים מגבילים, למרות שלחן יעקב היה עבר פלילי. לחובתו הרשעות קודמות בעברות רכוש, סמים ונהיגה בפסילה. הוא ריצה עונש מאסר בפועל, ושירות המבחן הבהיר לשופט כי מסוכנותו אינה מאפשרת להעניק לו חלופת מעצר.

דוד ינאי שוחרר אף-על-פי שהוא נושא על גבו שלוש הרשעות קודמות בעברות אלימות, נשיאת נשק, סמים ועברות רכוש, והוא הספיק עד היום לרצות שני עונשי מאסר. למרות עברם המפואר והמלצות שירות המבחן, חשב השופט רוזן כי הם אינם מסוכנים כל-כך. לפחות לא כמו האחים מרדכי ואליצור לוינשטיין.

לאחים לבית לוינשטיין אין עבר פלילי. הם גם לא עשו מעשה פלילי של ממש, אלא הואשמו כי התכוונו לשרוף גרוטאות רכב כדי לחסום את נתיבי אילון. מעצרם הוארך עד תום ההליכים בידי השופט חאלד כבוב.

לאחר שאחרוני היהודים גורשו מצפון השומרון החלו בתי המשפט לשחרר את עצורי ההתנתקות, גם האחים וינשטיין מיהרו להגיש בקשה להשתחרר לביתם. השופט רוזן דחה את הבקשה, ולימדנו בכך פרק אודות הסכנות האמיתיות לחברה בישראל: "המבקשים ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום בעיניים פקוחות ובנפש חפצה, מתוך קנאות אידיאולוגית", כתב השופט רוזן בהחלטתו. "המניע האידיאולוגי שדחפם והובילם למעשים הקשים מלמד על מסוכנתם, החוצה גבולות של מקום וזמן. המבקשים היו מסוכנים במהלך ביצוע ההתנתקות, לפניו ואחריו".

חוק מיוחד לחברון

אם יש את נפשכם להכיר מקום שבו שולטים החוק והסדר, אם תאבו לראות מקום שבו לא כל פרחח עושה ככל העולה על רוחו, אחי בני רעננה וכפר גנים – סורו אל עיר האבות וראו שם שוטרים נחושים, תביעה נמרצת ואפילו שופטים יעילים.

במהלך סיור גילו שוטרי חברון את אביטל אברהם בתוך אחת מחנויות השוק, כשהוא יושב על מזרן. מנעול הדלת של החנות היה עקור ממקומו, ובדלת הותקן מנעול חדש, שהמפתח אליו היה מצורף לצרור מפתחות שהיה מונח בסמוך אליו.

השוטרים שידעו כי היהודים פונו מחנויות השוק בהוראת בג"ץ, הבינו כי הלה פולש ובקשו לעוצרו. אביטל טען בפני השוטרים כי הם אינם יכולים לפנותו, שכן הוא מתגורר במקום למעלה מחודש ימים. השוטרים לא התרשמו ועצרו את האיש לחקירה, בחשד להסגת גבול פלילית.

למחרת הובא אביטל בפני השופטת שלו-גרטל מבית משפט השלום בירושלים, שם ביקשה המשטרה לשחררו בערבות, וכן דרשה הרחקה מהיישוב היהודי בחברון לשלושה חודשים. ליקוי מאורות רגעי של השופטת הביא אותה להתייחס אל אברהם כאל פולש מין השורה במדינת ישראל.

על-פי החוק הנהוג במקומותינו, ניתן להוציא פולש מהנכס שאליו פלש רק אם הפלישה טרייה, תוך שלושים יום מאז שפלש לנכס. אם הפלישה ישנה, היא עתידה להתיישן עוד הרבה. העניין עובר להליך אזרחי ארוך ומתיש, שסופו יכול להגיע אחרי שנים רבות של צווים, ערעורים וחוזר חלילה.

לפני השופטת הונחו ראיות כי לכאורה אברהם פלש אל הבית לפני יותר משלושים יום, ולכן היא סירבה להציב כל תנאי לשחרורו, למעט 1000 שקל ערבות להתייצבות לחקירה כשיתבקש לכך.  המשטרה ערערה לבית המשפט המחוזי, בטענה ההגיונית כי לעובדה שאדם נמצא בנכס למעלה משלושים יום אין שום קשר להליך הפלילי, שאפשר וצריך לנהל נגדו בשל הסגת הגבול. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה, אך המיר הגליה של שלושה חודשים מאזור חברון בהליך מקובל יותר במדינות דמוקרטיות: 3000 שקל ערבות, שיחולטו אם אברהם ישוב ויסיג את גבולה של החנות שבשוק.

אברהם פנה בערעור לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד נפתלי ורצברגר, ושם קבעה השופטת איילה פרוקצ'יה תקדים. סוף סוף הושווה מעמדם המשפטי של כלל תושבי מדינת ישראל לזה של יהודי חברון. אולי בעקבותיו גם בתוך גבולות הקו הירוק יתחילו לשגשג החוק והסדר, ואימתם של הפולשים תסור גם מיושבי אשדוד ובנימינה.

השופטת פרוקצ'יה קבעה כי הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין דנות באמצעים שניתן להפעיל במישור האזרחי כדי להדוף פלישה למקרקעין, אשר מגבילות את סילוק הפולש הוותיק, עניינן בדין האזרחי ואין בהן דבר המגביל את האמצעים הנתונים בידי רשויות החוק כדי לפעול במסגרת הליך פלילי כנגד מסיג הגבול.

השופטת קבעה כי גם אם אדם פלש לנכס וישב בו למעלה משלושים יום, בצד ההליכים האזרחיים לפינויו ישנה אפשרות לפתוח בהליכים פליליים, שבמסגרתם רשאית התביעה לבקש לשחררו רק עם יפקיד ערבות שתבטיח בין השאר שלא יחזור אל הנכס שאליו פלש.

מצב דברים שכזה מרוקן מתוכן את הסעיף בחוק המקרקעין שבחסותו יושבים אלפי פולשים בנכסים לא להם לנגד עיניהם הכלות של הבעלים החוקי.

אם עד היום, כשהגיע אדם אל משטרת ישראל, התלונן כי זר פלש אל נכסיו וביקש לפתוח נגדו בהליכים פליליים, נענה כי אין עניין לציבור בהליכים פליליים שכאלה ונשלח להליך אזרחי אינסופי; מעתה יכול אותו אזרח להציג את פסק דינה של פרוקצ'יה ולדרוש גם לעצמו, בשם השוויון, שירותי אכיפה כמו אלו הנוהגים במשטרת חברון.