בשבע 234: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ה באדר תשס"ז

שאלת השבוע: מי אשם בתאונות הדרכים – ברשויות או הנהגים?

כולנו אשמים/ הרב יצחק לוי האיחוד הלאומי-מפד"ל, לשעבר שר התחבורה

כולם אשמים! המלחמה בתאונות הדרכים נחלקת ל-4 חלקים ידועים ומוכרים בכל העולם: מניעה, חינוך, אכיפה וענישה. ככל שנשקיע ב-4 חלקים אלו, נמנע תאונות ונחסוך באיבוד חיי אדם ופגיעה של אנשים.

מניעה – עיקרה הוא השקעה בתשתיות ובכלי הרכב. ועדת השרים למניעת תאונות דרכים ברשות שר התעבורה – ועדה שמתכנסת מעט מאוד או בכלל לא – צריכה לפקח על עבודות תשתית שיהפכו את הנהיגה ליותר נוחה, ברורה וידידותית, כמו כבישים רחבים, תמרורים ברורים, תאורה במקומות שצריך, מניעת מפגש בין כבישים לפסי רכבת, טיפול מיידי במפגעים בכביש.

הוועדה צריכה לדאוג להוראות ברורות ולפיקוח לגבי תקינות רכב, צמיגים וכדומה.

חינוך – מלאכתו העיקרית של משרד החינוך, לחנך מגיל גן ועד כיתה י"ב להתנהגות נכונה הן של הולכי הרגל והן של נוהגים ברכב. יש להתייחס ברצינות למקצוע זה כמו אל שאר המקצועות ולכלול תכנית לימודים מובנית, מבחני ידע וכדומה.

אכיפה – תגבור אמצעי האכיפה הן ע"י תוספת שוטרים למשטרת התנועה והן ע"י הוספת אמצעים אלקטרוניים ובעיקר מצלמות בצמתים, ברמזורים, במגמה להגברת האכיפה.

ענישה – מדיניות של החמרה לגבי עברייני כביש, כך שלא ייווצר מצב שאנשים בעלי עברות קודמות, ביניהם עברות חמורות או אנשים ללא רישיון, ינהגו בכבישי ישראל ויהיו סכנה לציבור.

נוסף על כל האמור, על כל אחד לקחת אחריות על עצמו ועל משפחתו. כך למשל, לשים לב למספר שעות הנהיגה, לא לאפשר לנהוג במצב של עייפות, לא למסור רכב לילדים מבלי לדעת לאן הם נוסעים ולכמה זמן ואם הם יוצאים לבלות. להדגיש להם את עניין "אם שותים לא נוהגים" ולהקפיד על חוקי התנועה כמו איסור דיבור בנייד ללא דיבורית, הסח הדעת בזמן נהיגה וכדומה. מקומה של הקפדה זו רב הוא כי מדובר בפיקוח נפש ממש.

הגורם האנושי אחראי/ ד"ר טובה רוזנבלום, ראש תכנית הפניקס לבטיחות בדרכים, החוג המשולב, אוניברסיטת בר-אילן

תאונות דרכים נגרמות על-ידי בני אדם אבל מי שיכול לסייע במניעתן או לפעול לצמצומן הוא הרשויות. המשתמשים בדרך – נהגים, הולכי רגל, נוסעים ורוכבי אופניים – 'מייצרים' תאונות. ישנה הסכמה בקרב חוקרים ואנשי מקצוע בתחום שהחלק המכריע של תאונות דרכים נגרם במעורבות של הגורם האנושי. חלקן של התשתיות: כבישים, צמתים, רמזורים, גשרים וכו' – בגרימת תאונות הוא כחמישה אחוזים. בעיות בכלי הרכב תורמות עוד כאחוז אחד, אבל כל שאר התאונות קורות באחריותם של משתמשי הדרך.

מובן שיש משמעות לשיפורים בטיחותיים ברכב, ומובן שכל מפגע בכביש, כמו הסתרת שדה ראייה לנהג או להולך הרגל, שילוט מבלבל או רמזור מטעה, תורם להתרחשות תאונה. ככל שהכביש יהיה 'סלחני' יותר, ומצויד בגדרות סופגות אנרגיה המקטינות את המכה שסופג הנהג בעת תאונה, או שיהיה מואר דיו, כך יצטמצמו תאונות הדרכים הקטלניות.

נהג שמרשה לעצמו להתפרץ לצומת באור אדום, לזלזל בחגורת הבטיחות, לא לרתום את ילדיו כחוק או לצאת לדרך ארוכה אחרי יממה של חוסר שינה – לוקח על עצמו את האחריות לפגיעה בעצמו ובאחרים. תאונות רבות נגרמות בגלל התנהגות לא בטיחותית של נהגים, כמו  אי ציות לחוקי התנועה במודע. מצבי סיכון אחרים בכביש נגרמים בגלל נהגים מחפשי ריגושים שנהנים מנהיגה פרועה ומשתעממים מנהיגה נורמטיבית. אלו הן התנהגויות מודעות ומכוונות.

לחילופין, תאונות יכולות להיגרם גם בגלל התנהגויות בלתי מודעות ובלתי מכוונות. היסח הדעת מפחית מיכולת הנהג להתמודד עם מצבי קונפליקט על הכביש. הנהיגה הופכת לדבר משני ברקע, ופעילויות רבות יוצרות עומס על מערך הקשב שלנו: שיחה בטלפון נייד, מחשבות שאינן קשורות לדרך, אכילה או שיחה עם הנוסעים. 

בצד האחריות המוטלת על כל משתמש דרך, הרשויות קיבלו על עצמן את האחריות לשלומו הפיזי והנפשי של האזרח. לשם כך הן קיבלו סמכויות ומשאבים, החל מחינוך, הסברה, בניית תשתיות פיזיות בדרכים ובכלי הרכב, חקיקת חוקים ואכיפתם. לכל אחד משני הצדדים יש מאה אחוזי אחריות במילוי תפקידו: תפקיד המשתמש בדרך הוא לדאוג לכשירותו המלאה על הכביש, ותפקיד הרשויות הוא לאפשר לאזרח לממש את זכותו לחזור הביתה בשלום.

אם שותים – אין ביטוחים/ אדוארד אטלר, בעל טור לענייני רכב, 'מקור ראשון'

כבר אינני מעז לחזור ולומר שהנשק נגד תאונות הדרכים טמון בחינוך ורק בחינוך, וכל עוד החינוך אצלנו מתקרב לעולם השלישי, אין לצפות למהפכה. עד שהחינוך ישתקם, יש לתקן עיוותים מעצבנים, כמו העובדה שחברות הביטוח מעודדות נהיגה מסוכנת במצב אלכוהולי – מצרך שבזמן האחרון הפך לתוסף נסיעה נפוץ.

החשד שאנחנו שייכים לקהילת העולם השלישי מתבסס על כך שאנו מצפצפים על חוקי האיחוד האירופי, ומניחים לחברות הביטוח לכסות נזקים של מכוניות שרוסקו בידי נהג שיכור. כתוצאה מהחזר הנזקים הכספיים – החזר המוענק בין אם הנהג היה שתוי ובין אם היה פיכח – הנהג המתיישב מאחורי ההגה חושש רק מהמשטרה שעלולה לעצור אותו לבדיקה שגרתית ולהחרים לו חלילה את רכבו. זהו כמובן חשש מופרך מעט, שהרי כל שיכור יודע שהמשטרה עדיין לא אורבת לעברייני-כביש שתויים בסמוך למוקדי הבילוי. לדעתי אותו נהג שתיין היה חושב פעמיים כיצד לחזור הביתה, מבלי לנהוג בעצמו, לוּ רק היה לוֹ ברור שחברת הביטוח שלו לא תסכים לכסות את הנזקים שייגרמו כתוצאה מנהיגתו בשכרות. ואם השתוי הוא בגילופין עד שאינו מסוגל להפעיל שיקול דעת ולהיכנס למונית – שישלם לבדו על הנזקים. המסקנה מכך היא שחברות הביטוח צריכות להפסיק לשלם לנהגים שיכורים על נזקים בפח ובנפש שנגרמו עקב נהיגתו של המבוטח בשכרות. ויפה תאונה אחת קודם.

הצימוק שבעיסה הוא שחברות הביטוח אינן מכסות נזקים שנגרמו עקב נהיגה תחת השפעת סמים. שמישהו בבקשה יסביר לי מה ההבדל בין נהיגה בהשפעת סמים לבין נהיגה בהשפעת אלכוהול? ממעוף חובבנותי, ההשפעות נראות דומות כמו שתי טיפות אדולן.

לנוסעים ברכבי השרד לא אכפת/ אריה רוקח, אב שכול

האשמה היחידה בתאונות הדרכים היא הממשלה. לממשלה לא אכפת מתאונות דרכים. ובאמת למה שיהיה להם אכפת? השרים נוסעים בכלי רכב בטוחים ומשוריינים, אינם הולכים ברגל, אינם נוסעים באוטובוסים או ברכבות. הסיכוי שלהם להיפגע מתאונות דרכים הוא אפסי, ולכן לא אכפת להם שהאזרחים נטבחים בכבישים.

ראיה לכך אפשר לראות מההיבט הכספי של הטבח בכבישים. בתנו תחיה ז"ל נהרגה לפני 7 שנים בתאונת דרכים, והיא רק בת 17 שנה. ה'פיצוי' המביש שחברת הביטוח שילמה לנו על פי החוק הוא 50,000 שקל. בינתיים נפסקה הלכת השנים האבודות' על ידי בג"ץ, אך עדיין אין התחשבות בכאבם ובסבלם של השארים. אנו נאבקים עכשיו כדי לבטל את הסכם הפשרה שעליו חתמנו בזמן שלא ידענו כי עניין השנים האבודות מונח לפתחו של בית המשפט העליון.

בינתיים המצב הוא שיותר זול להרוג מאשר לפצוע. לו הנהג האשם היה משלם הון עתק כפיצוי, או חברת הביטוח היתה מסרבת לבטח נהגים עבריינים, מכת התאונות היתה מתחסלת. לו היה נקבע כי ראש הממשלה אחראי אישית לתאונות, עד כדי התפטרות מתפקידו, התאונות היו אכן מתחסלות. זכור המקרה של גורודיש, מח"ט 7 בשריון, שחיסל לחלוטין את התאונות בחטיבה שלו. לו רק ראש הממשלה היה נוהג כך במדינה.

אני הייתי עותר מספר 3 בעתירה של 'העמותה להגינות שלטונית', בראשות מרדכי אייזנברג, 'אנשים באדום' ועוד, נגד ראש הממשלה ואחרים. טענת העתירה היתה כי אין הממשלה מקיימת את חובתה החוקית להילחם בתאונות הדרכים. העתירה נדחתה בנימוק כי בינתיים נכנס לתקפו 'חוק שיינין'.

לו היינו זוכים בעתירה, משמעות הפסיקה היתה שהממשלה אכן אחראית להילחם בתאונות דרכים ושעליה להקים מרכז מידע כמתחייב מהחוק, שעליה להוריד נהגים מסוכנים מהכביש וכדומה. נראה שההנחה הסמויה של בית המשפט העליון היא המחשבה שיחוק שייניןי ישנה מהותית את מצב תאונות הדרכים בארץ. ואולם התאונות הקטלניות של השבועות האחרונים  מוכיחות לצערנו כי אין המצב כך, דבר שחששנו שאכן יקרה.

עניין של אכיפה/ חזי משיטה מנכ"ל עמותת "אור ירוק"

בכל הקשור לתאונות דרכים, פעם אחר פעם אנחנו נוטים לדבר על הגורם האנושי ועל הפושעים שנוסעים תחת השפעת אלכוהול, במהירות מופרזת וכדו'. נכון, בסופו של דבר מי שעושה את התאונה הוא הנהג, אבל העובדה שהנהג מרשה לעצמו לחצות צומת כשהרמזור אדום מלמדת שהוא יודע שלא יתפסו אותו. הוא מרשה לעצמו לנהוג כשהוא שיכור כי הוא יודע שלא יבדקו אותו. וזו בדיוק אשמת הממשלה.

הממשלה היא שיכולה לעצור את הגורם האנושי ולשנות את דפוסי ההתנהגות של משתמש הדרך. הממשלה חייבת לייצר פחד באמצעות חקיקה, שפיטה, ענישה, הסברה והרתעה, כך שאף נהג לא יעלה על דעתו לעלות על ההגה כשהוא שיכור, או לחצות צומת באור אדום. תפקיד הממשלה הוא לדאוג לאכיפה נמרצת, לשפיטה מהירה ולענישה מחמירה – כשהם מלווים בהסברה מתאימה, ואת זה היא לא עושה.

התנהלות הממשלה בנושא הבטיחות בדרכים היא שערורייתית. סוף סוף התקבלה תכנית לאומית למלחמה בתאונות בדרכים, יש אישור של הממשלה לתכנית, יש חוק רשות לאומית שהתקבל בכנסת – אך במקום להאיץ את הקמת הרשות הלאומית החדשה ולתת לה את הכלים הדרושים לפעילותה, הממשלה מערימה קשיים ומכשילה את הקמתה. צעד אחר צעד מכשיל משרד האוצר את המאבק בתאונות הדרכים. הדירוג שניתן לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוא נמוך מאוד, ואינו מאפשר גיוס אנשי מקצוע מיומנים, במיוחד כשהתקציבים לעניין מקוצצים לכל אורך הדרך. למשטרה חסרים האמצעים וכוח האדם הנדרש, ולצערנו נדמה שהמדינה פשטה את הרגל בתחום הבטיחות בדרכים.