גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

22/03/07, 12:37
אבי סגל

ספין האנדרדוג

"אני ראש ממשלה לא פופולארי", אמר אהוד אולמרט בסוף השבוע שעבר. מתברר כי הנאום קצר הצלחה כה מסחררת, עד שאהוד ברק החליט ללכת על אותו שטיק. "בתחום החברתי יש אנשים יותר אפקטיביים ממני", אמר הברק לפעילי מפלגתו באשקלון. הנה סטארט-אפ החדש בפוליטיקה הישראלית: ספין האנדרדוג.

אני מניח כי לאור ההצלחה, בקרוב נשמע פוליטיקאים בכירים אחרים מנסים לצבור אהדה באופן דומה. שמעון פרס יכריז מעל כל במה: "אני כן לוזר!"; עמיר פרץ יודיע: "אולמרט עוד פופולארי יחסית אליי"; בנימין נתניהו יאמר: "לא תמיד אני מקפיד על העובדות"; אביגדור ליברמן יתוודה בלחש: "לפעמים אני מפחיד אפילו את עצמי"; וסילבן שלום יתנצל בקול תחנונים: "טוב, אני נשוי לג'ודי".

כולם ישתדלו ויתאמצו להקטין את עצמם, ועדיין איש מהם לא יצליח להקטין עצמו עד גודלו האמיתי.

היסטוריה בקולנוע הישראלי

סיפורם של שרה אהרונסון ומחתרת ניל"י אמור להפוך בקרוב לסרט קולנוע בשם 'עונת הציד'. בימים אלה נחתם חוזה להפקה בריטית-ישראלית של הסרט בתקציב הגבוה ביותר אי פעם לסרט ישראלי. מצד אחד, זוהי בשורה משמחת לכל חובבי המיתוסים העבריים, ההיסטוריה של ארץ ישראל והרומנטיקה בכלל. מצד שני, בבקשה, רק לא עוד מוסר השכל פציפיסטי, עם התחבטויות נפש וחרטות אינסופיות של אנשי המחתרת המיוסרים בבואם לרגל אחר טורקי ולנוח.

בישראל לא נעשים סרטים תקופתיים רבים. רק לצורך המחשה: ב-15 השנים האחרונות, כל הסרטים שייצגו את ישראל באוסקר התרחשו 'כאן ועכשיו', למעט שניים: 'קלרה הקדושה' העתידני ו'מדורת השבט' העוסק בהיסטוריה הקרובה. באותן שנים, שני שליש מזוכי האוסקר האמריקני עסקו באירועים היסטוריים, מימי הגלדיאטורים ועד השואה, ממלחמת העצמאות של הסקוטים ועד הטיטאניק.

אמת, יש בארץ מגבלות תקציב, וזול יותר לצלם את תל אביב במאה ה-21 מאשר את אנגליה במאה ה-16. אבל נדמה כי הבעיה הגדולה יותר היא הבורות וחוסר התשוקה של יוצרי הקולנוע בארץ לעסוק בהיסטוריה של עמם. בוגרי בתי הספר לקולנוע מתעניינים יותר במערכות היחסים בין צעירים בעיר הגדולה מאשר בימי המחתרות. רבים בתוכנו בזים להיסטוריה שלנו, לשפה הארכאית, לתמימות ולרוח הפטריוטית של פעם. וכאשר כבר נוצר כאן סרט תקופתי, הוא לרוב נשחט על ידי מבקרים הבזים לעבר שלנו לא פחות. גם אם 'עונת הציד' יזכה לגורל אחר, ספק אם הוא יבשר את עונת האביב של הסרט התקופתי הישראלי.

מה לא בסדר בתמונה (1)

בתחילת השבוע פורסמו בעיתונים שתי תמונות של שמעון פרס, באחת הוא נראה עם ליאונרדו די-קפריו, ובאחרת – עם בר רפאלי. קצת מוזר, לא? מדוע שתי תמונות נפרדות? מדוע לא תמונה אחת משותפת לפרס ולשני בני הזוג? האם ייתכן כי פרס, שבעבר הצליח לדחוף עצמו לתמונה אחת עם יאסר ויצחק, לא מסוגל לעשות אותו הדבר עם בר וליאו? 

ואולי זהו כל הסיפור של הזוגיות ההוליוודית. לא מן הנמנע כי אחד מבני הזוג, ולא נזכיר שמות, רוצה מאוד תמונה למזכרת עם המנהיג הישראלי, אבל מספיק מפוכח מכדי להכניס לתמונה גם את חברתו הישראלית. יודע אותו שחקן, כי בעוד יובל שנים, אחרי עשרה נישואים כושלים ועשרים ניתוחים פלסטיים, לפחות תישאר לו מעל כרכוב האח מזכרת נצח אחת: תמונה מארץ הקודש עם שמעון פרס (שמן הסתם יהיה אז מזכ"ל האו"ם). הדבר האחרון שהכוכב ההוליוודי ירצה לראות בתמונה הישנה – זו האקסית הנשכחת מ-2007.

מה לא בסדר בתמונה (2)

אבל כשמביטים היטב באותן שתי תמונות, ובעצם בכל התמונות המשותפות של השר פרס עם שועי עולם, ישנו דבר מטריד אף יותר: המשנה לראש הממשלה נראה תמיד אותו הדבר. שמתם לב לזה? לא דומה, לא קרוב – פשוט אותו הדבר. כאילו רימו אותנו הסלבריטאים והצטלמו עם בובת קרטון: אותו חיוך קפוא וצחור-שיניים, אותן עיני קוקר-ספנייל שלעולם לא ייתפסו במצמוץ, אותה תנוחת פסל שעווה, אותה זווית הטייה של הגוף כלפי המצולם השני, ולא חשוב עם זהו די-קפריו או רפאלי, רונאלדיניו או שרון סטון.

ואולי זהו כל הסיפור של שמעון פרס. כי מה זה משנה מי מצולם לצדו - פגישה עם סלב זו פגישה עם סלב, והיא תמיד תהיה חמימה ומאופקת ותעסוק בענייני השלום. כך בדיוק מתנהל פרס בכל ענייניו הפוליטיים: ההתבטאויות המדיניות תמיד נשמעות אותו הדבר, המרוץ אחר תארים וכיבודים (כולל משפט המפתח "אני לא מחפש תפקיד") תמיד נראה אותו הדבר, למשפטי המחץ שלו יש מבנה אחיד ("אני לא מקווה לתלות, אני תולה תקוות" ודומיו), וגם הילת הזוהר, הנגיעה באבק הכוכבים – לא משתנה לעולם. פרס הוא אכן בובת קרטון – אם כי משוכללת, מדברת ויודעת ספר. בובה בלתי נלאית.

מכבי שוב הפסידה

בערוץ הספורט של אתר ynet ניתן לראות תקצירי וידאו ממשחקי ליגת העל בכדורסל. והנה, משהו מוזר קורה לאחרונה בתקצירים ממשחקי מכבי ת"א: למרות שהקבוצה עדיין לא הפסידה השנה בליגה, בתקצירי הווידאו הם מפסידים שוב ושוב.
למשל, במחזור האחרון ניצחו התל-אביבים את מכבי ר"ג ב-14 נקודות הפרש, אבל ספירת הנקודות בתקציר מגלה כי שם מנצחת ר"ג 10:13. במחזור שלפני כן ניצחה ת"א את נהרייה ב-10 הפרש, אבל הפסידה לה בתקציר ב-4. גם במחזור קודם לכן, מול גבעת שמואל, היתה תוצאת התקציר 31:36 לגבעה, בעוד מכבי מנצחת בתוצאות האמת ב-23 הפרש.

ללמדנו, כי גם כשרואים ב-ynet מתנחלת מקללת ערבייה בחברון, אין זה אומר כלום. קטע וידאו קצר ומגמתי עדיין לא מראה את התמונה המלאה, את יחסי הכוחות האמיתיים בשטח, את מי משני הצדדים שווה יותר לאהוד.

יודע את מקומי

לכבוד ספירת העומר המתקרבת, ולאור העובדה ששיער ראשי החל להיחרך על ידי הנורות בתקרת דירתנו, ביקרתי במספרה. "כרגיל", פלטתי לעבר הספר הנמרץ, בעת שכרך את החיתול סביב צווארי.

"עם פוני או בלי?" שאל.

"בלי פוני", עניתי. כעבור דקות אחדות הוספתי בבהלה: "התכוונתי שלא תיגע לי בפוני!" אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מן המראה שמולי הביטה בי דמות בלתי מוכרת: חיוורת, מפוחדת, מכוסחת למשעי, ובלי פוני.

"לאאאאא!!!".

"תתחדש", אמרה לי אשתי בחיוך לאחר שהבחינה בתספורת, "היום בא לך קצוץ במיוחד".

"תראי", עניתי לה בקול רגוע לחלוטין, מקפיד להסתיר מפניה את פרקי אצבעותיי הרועדים, "הגיע הזמן לנסות את זה.

קרחת זה אופנתי, לא?".

"יפה לך", אמרה הזוגה, והשיבה מעט סומק ללחיי. מאוחר יותר, כשנפגשתי עם חברים, החלו להגיע המחמאות ברצף.

"וואו, איך מתאים לך", "פתאום אתה נראה צעיר", "תגיד, אתה לא הבן של עצמך?" השמועות עברו מפה לאוזן, האהדה הציבורית גדלה, ובמדור הרכילות של העיתון המקומי נכתב: "העיתונאי אבי סגל הוריד את הבלורית המטומטמת, וכעת הוא נראה צעיר בעשר שנים מגילו האמיתי – 47".

הפופולאריות שלי הרקיעה שחקים, אבל גבתה גם מחיר. כשהגעתי לקחת את בתי מהמשפחתון, נאלצתי להמתין ליד השער כמחצית השעה, עד שהמטפלת הסכימה להודות כי זה אכן אני ולא אדם זר. "מצטערת, אתה נראה שונה", התנצלה, ואז הלכה להביא את היורשת. ברגע שהקטנטונת הבחינה בי, ועוד לפני שהספקתי להזהיר אותה מהשינוי הוויזואלי שחל באביה, היא פלטה צרחה ארוכה שהחרידה את כל השכונה, ואז החלה לבכות בכי תמרורים שנמשך עד שהגענו הביתה, ולמעשה עד שיצאתי מטווח הראייה שלה.

"העיתונאי הצעיר אבי סגל מתעלל בילדיו", הגיב מדור הרכילות של העיתון המקומי. ובינתיים ערכתי חשבון נפש אישי.

בסדר, התספורת החדשה שלי קיבלה מחמאות לרוב, והאגו הדי מצומק שלי נופח במקצת. אז מה? האם זה שווה בכי של ילדה קטנה? האם המחיר של בלבול הילדים כדאי, רק כדי שאוכל להסתובב ברחוב ולהפגין את חזותי הצעירה?

הו-כן, בהחלט!