גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

התחלות קשות - תרבות ופנאי (ספר)

אושי גרוס מביא אלינו כתב האשמה כנגד החברה, המתאר מנקודת מבטו של ילד דחוי את ילדותו העגומה.
22/03/07, 12:37
עפרה לקס

"אין דבר כזה ילד רע"/ אושי גרוס, הוצאת מדרשת מעלה חבר, כריכה רכה, 178 עמ'.

דובי רוס השחקן מסיים את הופעתו ויורד מן הבמה, לשאגות הקהל המריע "עוד הפ-עם עוד הפ-עם". עם הגיעו לחדר ההלבשה, מתגנבים לחדרו כמה נערים ומבקשים חתימה. בין הנערים הגבוהים, היפים והבטוחים בעצמם, משתחל נער נמוך וממושקף שזוכה לקיתונות של בוז מצד האחרים. כאשר אלה עוזבים את חדרו, מבקש רוס ממנהלו האישי שיקרא דווקא לנער ההוא, הממושקף. המנהל מוצא את הבחורצ'יק בעיצומו של טקס השפלה, כשהחבר'ה מכנים אותו "אפס" ומרביצים לו. המנהל האישי אינו מבין מה השחקן המפורסם מחפש בנער החבוט והלא מקובל הזה, אבל עושה כמצוותו ומביא את הנער לחדרו.

רוס מתחיל לשוחח עם הממושקף, שמתברר שיש לו גם שם: אלכס. אלכס מטיח ברוס בכעס: "אתה לא תבין מה זה להיות דחוי, מה זה להיות לא מקובל! מה זה להיות לא אהוב! הלוואי שהיינו מחלפים, הלוואי שהייתי אתה!" כשאלכס צונח על הכסא ופורץ בבכי תמרורים, מחבק אותו רוס בחוזקה ואומר: "אתה טועה, אני זה אתה".

דובי רוס-אושי גרוס הוא היום שחקן מפורסם, חקיין וזמר. אבל ילדותו היא לא משהו שיתענג עליו בערבי נוסטלגיה. גרוס, היום בן 33 סבל בילדותו מלקויות למידה, כאלה שהקשו עליו להסתדר עם ניקוד, לשבת בנחת בשיעור ולהתמצא במרחב.
בספר 'אין דבר כזה ילד רע' הוא מגולל את קורותיו מגיל הגן, כשניסה לפסוע לבדו הביתה ושוב ושוב מצא את עצמו מול אותה אישה זעופת פנים, שנהג להגיע בטעות לביתה, כי כל הבתים דומים וקשה להבחין בניהם. כשסיים את הגן (גם לגננת לא מגיע הרבה קרדיט) הוא החל את מסכת הייסורים שנקראת בית ספר. המורים לא הבינו אותו, ותמיד דנו אותו לכף חובה, והילדים, שהעדיפו לא להתחבר לחלש, התעלמו ממנו במקרה הטוב, ולעגו לו במקרה השכיח.

גם ההזדמנויות המעטות שניתנו לו להוכיח את עצמו, כמו מבחן בחשבון שאת החומר אליו ידע מצוין, או קניית ארטיקים לכל הילדים, הסתיימו במפח נפש.

הספר הוא מסכת ארוכה וקשה של חוויות שליליות. ולמרות שגרוס מתבל את הכול בהומור, לפעמים קודר במקצת, הוא איננו מקהה את תחושת הכאב הבלתי פוסקת של הילד.

נקודות האור הבודדות בילדותו של גרוס היו דודה אחת, שלא התרגשה אם כוסותיה התנפצו תחת ידיו של גרוס המסורבל, וסיפרה לו על סבו, שגם הוא כנראה סבל מלקויות (כשלא יכול היה לכתוב קבלה לעקרות הבית שאצלן תיקן את הצינורות המקולקלים). בדרך היו גם חברים ספורים, סבתא וסבא ואבא שלא אמר נואש.

המפגשים היחידים החיוביים של גרוס היו העליות שלו לבמה בתור שחקן וזמר. באותה שעה פינה העולם האמיתי את מקומו לדמויות אחרות ועולמות אחרים.

הספר איננו עושה הנחות לאיש. הוא מציג את המורים כאטומים ואת הילדים כרעים. השפלה אחרי השפלה עובר הילד אושי, ואין מי שיושיע. יש מי שיאמר שזוהי נקודת מבט ספציפית מאוד, של ילד כאוב ופגוע שאיש לא בדק כמה 'צרות' עשה בשיעור, ומה הביא את המורים להגיב באופן שבו הגיבו. האם כולם באמת רעים כל-כך?

מצד שני, חד-צדדיות כזאת מביאה במלוא עוצמתה את נקודת מבטו של הילד, והדבר הזה חשוב להורים ומורים וגם לבני נוער; ובא כסוג של מראה מוקצנת ובלתי מחמיאה, המשקפת מה עובר על ילד כזה.

מאז ילדותו של גרוס חלפו תיאוריות רבות במסדרונות החינוך המיוחד, המחקר התקדם ומה שגרוס זכה לו רק לפני הבגרויות: אבחון מסודר ב'ניצן', עושים היום ילדים עוד לפני שהם עולים לכיתה א'. היחס  לילד לקוי הלמידה השתפר לאין ערוך (אם כי לא בכל המקומות).

כל זה, אבל, אינו גורע מתרומתו של הספר. גרוס סבל אמנם מלקויות למידה, אבל ילד יכול להיות 'רע' כי יש לו קשיים חברתיים, או משפחה בסיכון ועוד. המסר 'אין דבר כזה ילד רע' אמור בכל עת ובכל זמן, וכך גם היחס לשונה, למתקשה ולחריג.

נקודה למחשבה: אם גרוס גדל להיות מבוגר מצחיק ושמח כל-כך, אחרי ילדות כה קשה, צריך לתהות איזה בדרן הוא יכול היה להיות לו החברה הסובבת היתה מעניקה לו זיכרונות מאושרים יותר.

ofralax@gmail.com