גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

הוופלה של אליהו - סיפור לילדים

22/03/07, 12:37
אסתי רמתי

הכול התחיל לפני ט"ו בשבט. ישבתי לי בחנות עם שאר חברותי לאריזת הוופלים ופטפטנו. "אוף!" התלוננה ופלה אחת, "נמאס לי כבר לשבת על המדף הזה! ממש שעמום! הלוואי שמישהו כבר יקנה אותנו".

"אני דווקא חושבת שדי נחמד כאן", השיבה ופלה אחרת. "כל הזמן עוברים פה אנשים מעניינים. הנה, תראי איזה ילד מתוק מתקרב אלינו!".

ובאמת, ילד קטן וחמוד נעמד בדיוק מולנו. "אמא!" הוא קרא, "החלטתי מה להביא לילדים בגן מחר! וופלים! אלה הוופלים שאני הכי אוהב. את מוכנה לקנות לי?" אמו של הילד הרימה אותנו וחיפשה את התווית עם המחיר. "בסדר, אליהו. מחר, כשתהיה אבא של שבת, תחלק לחברים וופלים". והופ, הוכנסנו לעגלת הקניות. 

למחרת, כשהובלנו לגן הילדים, התרגשנו מאוד. וכשהגיעה 'קבלת שבת' אליהו לקח את האריזה והתחיל לחלק ופלה לכל ילד וילדה. חיכיתי שכבר יגיע תורי, אבל עוד אחת נלקחה, ועוד אחת, ולבסוף נשארתי לבד בתחתית השקית. הייתי די עצובה, עד ששמעתי קול נחמד: "ואת תהיי הוופלה שלי!" לא האמנתי – אליהו, הילד שקנה אותנו, בחר בי! דווקא בי, מכל הוופלים! איזה כבוד! הוכנסתי לתיק שלו, והוא לקח אותי הביתה.

חשבתי שברגע שהוא ייכנס דרך הדלת הוא ירצה לאכול אותי, ובאמת צדקתי, אבל אמא שלו ביקשה שישמור אותי לשבת. אז ישבתי בתיק הספר החשוך, וחיכיתי שהשבת תגיע. מסביב נשמעו קולות וקריאות וצעדים מהירים. "כולם לצאת מהמטבח! אני רוצה לשטוף!" ו..."אבא! מוישי לא יוצא מהמקלחת!".

ריחות טובים של בישולים הצליחו להיכנס אפילו לתוך התיק הסגור, ואני ישבתי ונהניתי, עד שהרגשתי לפתע איך התיק מתרומם ומתהפך ו... הופ! נפלתי על הרצפה. הבטתי כלפי מעלה בבהלה, וראיתי תינוק גדול שמחייך אלי עם שתי שיניים. "ל-לה!" הוא אמר בשמחה, והרים אותי. הוא התחיל לצעוד איתי לעבר הבלתי נודע, ולא ידעתי מה לעשות.

"הצילו!" צעקתי, אבל איש לא שמע. כולם היו עסוקים בהכנות לשבת, ואף אחד לא שם לב לחטיפה שהתבצעה ממש מתחת לאף שלהם. 

הייתי בטוחה שהתינוק יאכל אותי, אבל טעיתי. הוא לקח אותי לחדר הילדים, וכשראה שם מכונית בימבה קטנה, הרים את המושב, הכניס אותי לתוך התא שהיה מתחתיו, וסגר. שמעתי את הצעדים הקטנים שלו הולכים ומתרחקים, וזהו. נשארתי שם לבד.

עברו כמה שעות, וכנראה השבת נכנסה. "אמא, אני יכול כבר את הוופלה שלי?" שמעתי את קולו של אליהו, ממש על-ידי.
"בסדר, חמוד", ענתה לו אמו, "אני כבר מביאה לך אותה מהתיק. אוי! היא לא כאן! אולי כבר הוצאת אותה?", אבל אליהו התעקש שהוא לא נגע בוופלה שלו. הוא התחיל לבכות, ואני כל-כך רציתי לקרוא לו ולהגיד שאני כאן, ממש לידו בתוך הבימבה... אבל לא יכולתי. שמעתי את אמא של אליהו מנחמת אותו שהיא תקנה לו ופלה אחרת (איזו חוצפה!), ובסוף הוא נרגע. אבל לי זה לא עזר.

במשך המון זמן נשארתי בתוך הבימבה, עצובה ומשועממת, ולבסוף השלמתי עם זה שכנראה שאצטרך לבלות שם את שארית חיי. ואז, יום אחד, שמעתי את קולה של אמא. "קדימה, ילדים, עוד שבועיים פסח! בואו נתקוף את החדר הזה!".
"נתקוף?" נבהלתי, "מה הם עומדים לעשות כאן?" ובאמת, מסביב התחילו להישמע רעשים מוזרים, חריקות והזזת חפצים, ומים נשפכים... ואז קול קטן אמר: "אמא, צריך לנקות גם את הבימבה שלנו לפסח!". ולפתע הורם המכסה, אור מסנוור הכה בי, וכולם התחילו לצעוק בהתרגשות. "חמץ! מצאנו חמץ!".

"מה חמץ? מי חמץ?" התפלאתי, "אני בסך הכול ופלה אבודה....".