חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

שריטות הנפש מתמלאות בדיו - בגליון השבוע

דברים לרגל קבלת פרס ירושלים תשס"ז.
22/03/07, 12:37
הרב חיים סבתו

 

מכיר אני בעצמי שאיני ראוי לכל הכבוד הזה ולא לי הוא ניתן אלא ללשון הקודש, לשון הדורות, שבה כתבתי את סיפוריי ולחבורת הנערים התמימים שלחמו בשדות הגולן במלחמת יום הכיפורים ובכללם דב אנדיג וישעיהו הולץ וחבריהם זיכרונם לברכה. מחובשי בית המדרש אני ואיני בן בית בעולם הספרות.

אין אני אלא אורח בטרקלינה. באתי אליה ובצקלוני הבאתי לה עימדי כמה מניחוחות בית המדרש. מן המחשבות של היושבים בו ומלשון הספרים שהם הוגים בם. ומביקורי בטרקלין שבתי לבית המדרש והבאתי לשם את ניגונה של הספרות היפה. נגלה לי שמיתר אחד יש בנשמה שאינו מתרונן אלא על ידי סיפור. לא על ידי לימוד ולא על ידי עיון ולא על ידי הרצאת דברים מלומדה אלא על ידי סיפור. ובלבד שהמספר יספר אמת מתוך ליבו. מעיד אני לפניכם רבותיי שספר זה, תיאום כוונות, מתמצית ליבי נכתב. מה שראיתי שרט שריטה בנפשי. והשריטות נחקקו לאותיות ועיניי נמלאו דמעות והדמעות נצטרפו לדיו והדיו מילא את השריטות, והאותיות למילים נשתלבו ויצא הספר הזה. כאשר ישר לב קורא באותיות הללו חוזר הדיו והופך לדמעות והן ממלאות את עיניו.

גדול כוחה של אנחה שמלב טהור יוצאת וגדול כוחה של דמעה שממעיין טהור נובעת שמעלות הן מחשבות אצל הקורא.
באהבה רבה נכתב הספר ובאמונה גדולה ורוח שתיהן חופפת עליו ואף שכאב גדול כאבתי אותה שעה שכתבתי, נמלאתי שמחה גדולה עדינה ויפה שעטפה אותי. אין אני יכול לצייר אותה לפניכם שאיני מכיר כמוה. שמחה של יצירה.

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מלא אור היה וטוב היה האור ההוא. ראה המקום שאין העולם ראוי לו ואינו יכול לעמוד בו, גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. אף על פי כן כמה ניצוצות מן האור הזה נתפזרו בעולם. כשאדם יוצר יצירת אמת ניצוץ אחד מן האור הזה מציף את מעשיו.

שכבות שכבות עשויה לשוננו. כל דור נתן לה את חינו. אשרי מי שיכול ללקט את האורות הללו מכל הדורות, לטוות מהן את פתילי מחשבתו ולארוג מהם את לבושו.

הלשון היא הכלי העיקרי שביד הסופר. באמצעותה הוא מביע את רעיונותיו חלומותיו דמיונותיו וכסופיו. הוא עושה זאת על ידי בחירת המילים שיביעו במדויק את שרטוטי הנפש כמו צייר אמן שעומד מול לוח הצבעים ומחפש לו את הגוון הדרוש לו כדי להטיל על לוח הציור ולבנות את התמונה כך הסופר האמן עומד מול לוח המילים ובוחר לו את המילה המדויקת שתעלה את עולמו. הוא עושה זאת לא רק על ידי בחירת המילה אלא גם על ידי קביעת מבנה המשפט. וגם על ידי קביעת קצב הפיסקה הקובע את הנעימה של הסיפור כולו.

בסיפוריי אני כרתי לי ברית אהבה עם הלשון העברית. ולא הלשון העברית של ימינו בלבד שכמותה שומעים אנו ברחוב אלא הלשון העברית על כל רבדיה.

גם באוצר המילים וגם בקצב ובנעימה של הלשון משתמש אני ומשתעשע בלשון המשנה והמדרש בלשון התלמוד והפוסקים בלשון הפיוט והתפילה ואף בלשון רש"י והרמב"ם הרמח"ל וחכמי הדרוש.

עיסוקי העיקרי שנים רבות יומם ולילה הוא במחקר התלמוד ובהוראה שלו. לפיכך חדר העבודה שלי הוא פינת הלימוד שלי בבית המדרש אל מול ארון הספרים הישן. כל צירוף מלים מעניין, כל ביטוי נאה שאני מוצא בספר שאני לומד ששובה את ליבי בלשון המשובחת שלו או בסגנון מיוחד אני קולט ושומר.

אנשים שפגשתי, אירועים שחוויתי שרטו מעין שריטות בנפשי, ואני יודע: יום יבוא ואכתוב אותם בסיפור. לאחר שנים אני חש פתאום דחף חזק בתוכי כאלו המלים גואות ושוטפות כמו גלי ים. ובשטף הכתיבה הגיבורים לובשים צורה ופושטים צורה, ועדיין איני יודע מה יארע איתם, והם מובילים אותי בכתיבה. אותה שעה היא לי שעה של שמחה גדולה. שמחה שאיני מכיר דוגמתה בתחום אחר.

כך כתבתי את ספרי, תיאום כוונות. עשרים שנה היו המראות והקולות ואפילו הריחות של המלחמה הנוראה של יום הכיפורים צפים מול עיניי. דימיתי שאני חובש קסדת טנקיסטים ונכנס לתא תותחן בטנק, שמעתי בדמיוני את קולות המנוע וממש הרחתי את ריח אבק השריפה של המקלעים וכתבתי בשצף כמה פרקים של הסיפור כמי שמשתחרר ממשא שרבץ עליו והעיק לו.

מעניין שכאשר באחד מפרקי הסיפור כתבתי על עיין ימין שלי שכל המלחמה הייתה צמודה לכוונת התותחן לצפות אויב, ומכוח טלטולי הטנק נחבטה וכאבה, באותו רגע שכתבתי זאת, עשרים וחמש שנה אחר האירוע, הרגשתי שוב את הכאב באותה עין באותו מקום כאילו חזרתי לשם.

כתב ספר חרדים: נאמר במשלי: “מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו”. כשם שהמצרף צורף את הכסף מסיגיו וכור הבחינה את הזהב מבדיליו, כך מהללו של אדם שירתו ופיוטו צורפים את אישיותו מזיופיה ומעלים את הפנימי שבפנימיותה בין אם רוצה הוא בכך ובין אם אינו רוצה. ומתוך דברי החרדים הללו כתב אחד מגדולי חכמת המוסר שהתפילה מפתח גדול היא אצל אדם שיבדוק מה מעמדו הרוחני.

מה שכתב הוא על התפילה נכון הוא לכל ביטוי שירי או ספרותי ודאי שהספרות ביטוי פנימי הוא לאדם, אבל יכולה היא להיות נזונית רק ממה שהאדם מזין עצמו. כך מפרש הרב קוק זצ”ל את הפסוק: “ מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה” שהשתמש בו רבי זירא במסכת ברכות כנזיפה למי שביקש להפסיק תלמודו ולעמוד להתפלל. לכאורה התפילה שוועת הנפש הפנימית היא ומה לה ולתורה שאינה אלא להיפך, קליטה מגבוה. אלא שהוא שאמרנו שירת הנשמה נובעת היא ממעיינות פנימיים אבל גם המעיין צריך הוא שיזון מן הנוטפים כדי שינבע במקום אחר ובשעה אחרת אחר שיחלחל בינות לכמה וכמה סלעים צחיחים. מי שמסיר אזנו משמוע תורה ואינו ממלא את רוחו הרי מה שינבע ממנו אינו אלא תועבה.

עוד אזכיר כאן את מה שכתב הרב קוק זצ”ל בפירושו לסידור על הפסוק: “ ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך” הנאמר בפתיחת התפילה. דרך כלל מתפרש הביטוי הזה כבקשת רשות להתפלל, אבל הרב מפרש באופן אחר. שני סוגי אמירות יש, יש אמירה שהיא באה מתוך מה שהאדם רואה בחושיו ומסכם לעצמו ואז כלי הביטוי שלו מביאים את הדברים לכלל ביטוי, ויש אמירה אחרת שהיא מקורית ונובעת מפנימיות הנפש מתוך איזו הרגשה והשראה פנימית, והיא המתאימה לתפילה, וזו פתיחת הפה שאנו מבקשים בתחילת תפילתנו שנזכה לחשוף את המקורות הנובעים מתוך נשמתנו ולא את סיכום מה שאנו רואים בלבד.

אף אנו נאמר ישנה אמירה הטובה להרצאה הבאה לסכם נושא ויש אמירה הנובעת ממעיין יצירתי והיא הטובה לשירה ולספרות. מעיין פנימי זה שניזון הרבה מן הדמיון ודאי אינו קלוט מן הרוח אלא ממה שאדם שמע אלא שרמזי דברים נתעבו אצלו שמעיין נשמתו לראיה אמנותית ששונה היא לגמרי מן הציור הנראה לעין מי שאינו אמן. ובסופו של דבר הראייה האמנותית רואה יותר ממה שעיני בשר יכולות לחזות.

הלשון ניזונית היא מן התרבות ומחיי הרוח, אבל היא גם מזינה ומשפעת היא על תרבות. הלשון קובעת את אוצרות הרוח את עולם הדימויים ואת ההקשרים התרבותיים של האדם ושל החברה כולה. מלבד שהיא תורמת לבהירות המחשבה, הלשון מאפשרת ביטוי לעולמות של דמיון הלשון, היא מאפשרת חינוך לאיפוק לרמיזה לנוי ולאסתטיקה להומור דק ולחכמת חיים אבל עיקר כוחה בספרות הוא להביע חוויות עזות ולהדביק בהם את הקורא. ואסיים בפיוט לכבוד ירושלים:

בא אורך

קומי אורי כי בא אורך
אלי ארצך ועריה
עורי עורי לבשי עוזך
בא לציון א-לוקיה.

סוכת שלום הוא לך יפרוש
אורו יזרח מעליה
ועלייך ישיש משוש
כעל כלה בנעוריה.

רחובותייך יימלאו
קולות חופה ומחוליה
ששון שמחה בך יימצאו
תנוס צרה ואבליה.

לא תמוט ברית שלומך
חסד א-ל מעליה
חנן הא-ל חטאת עמך
לא יביט עוד אליה.

לא תבוא לעד שמשך
צדקה מרפא בכנפיה
עטרת ישע ללבושך
צניף מלוכה לעוטפיה.

ימין ושמאל אז תפרצי
ארצך תרחיב גבוליה
כל בנייך תקבצי
כמו אישה את עוליה.

עדי תופייך תעדי
כמו כלה בכליה
עוד יבנך ותבני
באה עת גאוליה.