גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

מה עושים עם התריסים? - דעות

תחסכו מהנשים את התיאוריות על ניקיון ביומיים, ותנו להן לנהל את פרויקט פסח בבית ● בניגוד לספר המוצלח, הסרט 'בופור' נוטף אג'נדה פוליטית ברוח 'ארבע אמהות'.
22/03/07, 12:37
רבקה יפה

גבר לעולם לא יבין את הדילמה הקיומית של האישה היהודייה ערב פסח: תריסים, כן או לא.

תעשו טובה ותחסכו מאיתנו את הלכות הרב אבינר לניקוי הבית בשעתיים. גם אין צורך להזכיר לנו שאבק ומשקופים אינם בכלל חמץ. למדנו כמוכם דיני פסח, אנחנו מכירות את כל הטריקים וכבר קלטנו את הקטע של ביעור חמץ.

ולא, אנחנו לא נהנות מהספונג'ה, אנחנו פשוט מנסות להיות מציאותיות: פסח זה הצ'אנס היחיד לחיסול ממוקד של מפגעי הלכלוך המצטבר. חבל על הדיבורים, הסיכוי היחיד להגיע עם שואב האבק לפינות של ארגז המצעים זה בערב פסח. הכלל הוא פשוט: עכשיו או אף פעם, וכל מי שמנסח תיאוריות יפות על אוורור ספרים בסיוון אינו מבין כלום בנושא ניקיון, או במילים אחרות: הוא גבר.

ועוד משהו בשם שכנה שמוחה על הטרנד החדש לצחוק על חריצות-היתר של אשת החיל. זכותה של אישה, כאחראית על פרויקט פסח בבית, להחליט מתי היא מתחילה לנקות, כמה ולמה. זו עבודה קשה ומבאסת גם בלי קיתונות הלגלוג מצד המומחים שקראו בעלון שבת בבית כנסת שמספיק להתחיל בראש חודש ניסן. עליה הניקיונות, הקניות, המתנות, הבישולים והבגדים, אז היא תחליט מתי להתחיל, ואתם תנסו לא להפריע, ותגידו תודה. במקום עצות, תנו כתף. במקום לצחוק, תביעו הערכה.

בתודה, אמא.

החכמולוגית שנתפסה

מצב הצבירה הקיומי של אדם במרחב הציבורי הישראלי הוא חרדה מפני עקיפה. אדם יוצא מהבית, וחוסר מנוחה בסיסי משתלט עליו בניסיון לנחש מי הולך לסבן אותו, ומאיפה הוא עלול לצאת פראייר. ככה בכביש, ככה במשרד וככה בעבודה. במדינת הקומבינות חייבים כל הזמן לעמוד על המשמר ולהתגונן מפני החבר'המנים, הפרוטקציונרים והתחמנים. מי שרגוע וטוב לבב, אוכל אותה.

כולנו כבר נכווינו וכולנו בהתגוננות מתמדת, זוכרים את הטעם החמוץ-מריר של תחושת הקיפוח, את חוסר האונים בגילוי ששוב סידרו אותנו, ונמאס כבר.

הנוהגים בנתיב פקוק רואים איך חכמולוגים עוקפים אותם בשוליים, הממתינים לרופא נאלצים לעמוד על משמר התור במקום לקרוא ספר בנחת, המציגים מועמדות למשרה חוששים מפני מתחרים שמפברקים תארים ומשכתבים ניסיון קודם, הנרשמים לקורס ונדחים בגלל פרוטקציונרים שהגיעו באיחור וקודמו בעזרת קשרים.

זאת הסיבה למה התפשט לנו על הפנים חיוך קטן כשתפסו את אסתרינה טרטמן. נכון, היא לא רצחה ולא שדדה, ומעשיה לא הגיעו לקרסולי העוולות של אולמרט ושרון, אבל היא עקפה בקלילות איפה שאחרים עבדו לאט וקשה, והפעם סופסוף היה שם שוטר שחיכה בסיבוב, ואנחנו לא יכולנו להתאפק מלחייך. 

למה לי פוליטיקה עכשיו

נא לא להתבלבל בין הספר המצוין 'אם יש גן עדן' לסרט 'בופור', שנעשה על-פיו. ולא מפני שמדובר במדיה שונה, אלא מפני שהספר נמנע מפוליטיקה ואילו הסרט מבוסס עליה. איני פוסלת אג'נדה פוליטית באמנות, אלא רק מבקשת להצביע על ההבדל המהותי הזה.

הספר מכניס אותנו למוצב הבופור, ומשתף אותנו במה שמתרחש במעמקי האדמה ובין קירות הלב של האנשים, תוך הימנעות מוחלטת מהצגת עמדה פוליטית. אין יומרה של המחבר, רון לשם, להביע את דעתו האישית על הלחימה בלבנון, על חיזבאללה, על מה שקורה, אלא רק להשמיע את קולם של הלוחמים. לפעמים מתעצמת תחושת השליחות ולפעמים החרדה האישית, לפעמים אנחנו מזדהים עם הגבורה והאומץ ולפעמים עם החולשה והאימה. הספר חושף פיסת מציאות אנושית, שבה שמאל וימין מעורבבים ואינם רלוונטיים.

בסרט, לעומת זאת, מציג יוסי סידר את הלחימה בבופור כסמל לחוסר התוחלת והטראגיות הדטרמיניסטית שבמלחמה, לאפסיותו של החייל מול המערכת, לחולשתו מול כוחם של פוליטיקאים. 'בופור' הוא הגרסה הישראלית של האנטי-גיבור ההוליוודי שנקלע למלחמה בעל כורחו ורוצה לצאת מוייטנאם, לחזור מלבנון, לחיות בשלום. הפרמיס שעליו מושתת הסרט 'בופור' הוכתב על-ידי תנועת 'ארבע אמהות', ועל-פיו המלחמה בלבנון מיותרת והקרבנות נפלו לשווא. 

חינוך יהודי

הורים אינם צריכים לחשוש לדבר עם הילדים על החובה להתחתן ולהקים בית יהודי בישראל בדיוק כמו שאינם מהססים להגיד להם כבר בכתה ג' שלימודים זה חשוב. הורים נמנעים להעלות את הנושא כשהילדים בני עשרים, אבל מרגישים חופשי לדון איתם ולייעץ בנושא מקצוע ופרנסה וקריירה וצבא.

נראה לי שבסדרי העדיפויות של משפחה יהודית, ראוי שערך הקמת בית יהיה בעדיפות ראשונה ועל ההורים לחנך ולפמפם בהתאם, ומגיל צעיר.