גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 235ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

22/03/07, 12:37
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור – זכות דמוקרטית או רדיפה מוגזמת?

לזעוק ברבים בלי לפגוע אישית/ חיים בורגנסקי, רב היישוב

אין ספק שבעיקרון זכאי האזרח הנפגע להביע מחאה מול ביתו של הפוגע בו, גם אם הפוגע הוא איש ציבור. לא ייתכן שלנפגע לא תעמוד אפילו זכות הצעקה, והפוגע יוכל להתכסות תמיד באצטלה של התפקיד הציבורי.

עם זאת, יש כמה כללי ברזל שהמפגינים חייבים לשמור עליהם:

א. ההפגנה תביע את כאבו של המפגין, ולא תפגע אישית באיש הציבור. מסרים כמו 'פלוני רוצח' או 'אלמוני בוגד' אינם ראויים. הם יכולים לפגוע בבני משפחתו של איש הציבור, ואלה לא עשו כל רע. אי אפשר לתקן עוולה אחת בגרימת עוולה לאחרים. מעבר לכך, גם במישור הטקטי איני סבור שכרזות או צעקות מתלהמות יכולות לעורר אהדה ציבורית. זו תתעורר רק דרך ההזדהות עם כאבו של המפגין, ולא עם צעקותיו.

ב. בשום פנים ואופן אין להיכנס לרשותו של איש הציבור שנגדו מפגינים. הדבר כולל גם את בית הכנסת שבו הוא מתפלל. גם מי שעושה דבר הפוגע באחרים, לדעתם, זכאי להתפלל ללא הפרעה.

ג. אין להפנות קריאות או לפגוע באופן כלשהו בבני משפחה של איש הציבור.

ד. כמו בענייני תפילה, יש להיזהר שלא להפגין יותר מדי. לעתים השכר על הפרישה גדול מן השכר על הדרישה, ולעתים השכר יוצא בהפסד. אסור להפוך הפגנת זעקה כזו למסע רדיפה נגד איש ציבור, שכן השכר על כך ודאי קטן מן הרווח.

כללו של דבר, אפשר להציג ברבים את כאבו של הנפגע, את מחאתו ואת זעקתו, ואף מול פניו של הפוגע, אולם אין לתקוף אותו אישית או לפגוע בו, במשפחתו או בסביבתו פגיעה כלשהי. מי שחושש שלא יעמוד בתנאים אלה, ורוחו תלהט במקום לעמוד בהפגנה שקטה – אל יצא להפגין.

מי שלא רוצה ביקורת – שלא ייכנס לתפקיד ציבורי/ הרב שמואל יניב ,גבעת שמואל 

התורה מלמדת ש"הוכח תוכיח את עמיתך" היא מצווה מהחשובות והנחוצות לחברה, שהרי נאמר בתלמוד: "לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיח זה את זה"; כלומר, באותם ימים אנשים היו אדישים למעשי הזולת ויראים מההנהגה הציבורית הקלוקלת.

בהלכה יש שני כיוונים בביאור המשמעות של "הוכח תוכיח": אם זו מצוות השבת אבדה, כלומר כשם שמשיבים לאדם כל פרוטה שאיבד כך משיבים לאדם ערכים שאיבד, או אם יש כאן עניין של התראה ומחאה, שתפקידם לשמור על כללי הצדק החברתי.
מכאן שאם תפקידנו למחות כדי להורות שדבר ה' אינו מסכים עם המעשה שנעשה, אדם אינו יכול להתלונן שההפגנה מפריעה לו. הרי זהו תפקיד המחאה: להפריע לאדם ולגרום לכך שהפִרצה לא תתרחב ותטביע את כולנו בה. ונראה שבמילי דאורייתא ובמקום של סכנת הרבים, הכיוון הזה הוא העיקרי. 

אם יש אדם שאינו חפץ להיות תחת ביקורת, שלא יקבל על עצמו תפקיד ציבורי. מדינת ישראל שייכת לנו בדיוק כמו לכל נבחר ציבור. אם הוא מפקיר אותה – עלינו לשמור אותה. ובייחוד כשהדברים נעשו בשרירות הלב ובפגיעה בזכויות יסוד של אנשים שלא דנו אותם ובכל זאת מענישים אותם, ובייחוד כשמענישים אנשים שנמצאים בעיר סְפר, וכל חולשה של עיר ספר היא חולשה של כנסת ישראל כולה.

לכן ההפגנות מוצדקות וראויות לכל אוהב צדק וחמלה. מה גם שהכאב במקרה הזה הוא כפול: כשעוסקים באדם שנמצא במחנה שלנו, שלמד במוסדות שלנו ומקבל עליו את עול התורה והוריו הם מאבני היסוד של המדינה – הפגיעה מצדו כואבת יותר ומזיקה יותר ועל כן המחאה ראויה יותר וצודקת יותר.

הגבלות ההפגנות – כירסום בדמוקרטיה/ מוסי רז, ח"כ לשעבר ממייסדי 'שלום עכשיו'

אחת הזכויות החשובות ביותר בכל דמוקרטיה היא הזכות להפגין. הדמוקרטיה הישראלית מתגאה, ובצדק, בהפגנות הענק של מחנה השלום ושל המתנחלים בכיכר רבין ובעוד מקומות. הפגנת ה-400 אלף מוזכרת בעולם עד עצם היום הזה כעדות לחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית.

מותר להגביל את זכות ההפגנה כדי להבטיח את שלום הציבור וכדי למנוע הסתה ואלימות. כך למשל לא רצוי לאפשר הפגנה של "ישראל ביתנו" באום אל-פאחם או הפגנת מתנחלים בתוך חברון או הפגנה של "שינוי" בכיכר השבת. בבחירת מקום ההפגנה ישנן מערכות שיקולים ולעולם ינסו המפגינים לבחור מקום נגיש ובעל משמעויות סמליות, שיסייע בהעברת המסר שלהם לתקשורת. לכן בדרך כלל נבחרים מוסדות ציבור ולשכות של אנשי ציבור לשמש מוקד להפגנות.

אני מתרשם כי בזמן האחרון יש קבוצה של חברי כנסת שמציעה להגביל את זכות ההפגנה, ללא קשר לפגיעה בשלום הציבור, ולמנוע הפגנות מול בתיהם של אנשי ציבור בטענה מוזרה שהן בגדר רדיפה פוליטית. זוהי יזמה מובנת מהצד האחד אך בעיתית מהצד השני. נכון, לעתים ההתנהגות של המפגינים היא בוטה ודוחה ולעתים אף בלתי חוקית. אך יש לזכור שאלה המקרים שבהם אפשר לטפל במסגרת החוק הקיים ולמונעם. מטרת החוק החדש היא לאסור דווקא את ההפגנות החוקיות. אסור שהתנהגותם של בודדים תהווה בסיס להגבל הדמוקרטיה. לא ברור אם יוזמי הצעת החוק הקדישו די מחשבה לפרטים ולמקרים הגבוליים, כגון האם מותר להפגין מול בית הנשיא ומול מעונו הרשמי של ראש הממשלה. אם התשובה היא חיובית, כפי שאני מאמין שהתכוונו מציעי החוק, מדוע תיאסר זכות ההפגנה מול ביתו של השר הגר מולו? ואם מתגורר איש ציבור מול כיכר רבין – האם גם כאן תיאסר הפגנה בכיכר?

אין מנוס מהקביעה שאם לא תדחה ההצעה על הסף, ביכולתה לכרסם בדמוקרטיה ולאיים על עצם קיומה של זכות ההפגנה.

הזכות להפגין גוברת/ ח"כ מיכאל איתן, לשעבר יו"ר ועדת חוקה 

במשטר דמוקרטי, הזכות להביע דעה היא אחת מזכויות היסוד. אולם כמו כל זכות אחרת, זו אינה זכות מוחלטת, ומולה עומדים אינטרסים וזכויות שמחייבים אותנו לאיזון ביניהן.

כך למשל גם במסגרת הפעלת הזכות לחופש הביטוי אין זכות לגלות סודות מדינה, או לפגוע בשמו הטוב של אדם. במקרה שלנו, מול הזכות של הציבור להפגין ליד ביתו של איש ציבור עומדת זכותו וזכות בני ביתו לפרטיות, ומכאן גם עמדתי: ככלל, אני סבור שגם איש ציבור זכאי למידה מסוימת של פרטיות, ועל אחת כמה וכמה בני ביתו.

ישנם אנשי ציבור שבאמצעות אמצעי התקשורת מזמינים את הציבור להיכנס לביתם, לראיין את בני משפחותיהם וכדומה, ולכן טענה שלהם לגבי הצורך בפרטיות צריכה להתקבל בעירבון מוגבל.

חשוב גם להדגיש שבמאזן הנוחיות והסבל, כשברחוב מול ביתו של נבחר ציבור עומדת משמרת מחאה במשך שעות ארוכות, במזג אוויר חורפי ותחת שמש קופחת – הכול כדי שנבחר הציבור יבחין במחאתם כשהוא חולף על פניהם בדרכו הביתה או לרכב הממתין לו – משמרת זו משקיעה במחאתה מאמץ העולה עשרות מונים על מידת אי-הנוחות שנגרמת לאותו נבחר ציבור.

לסיכום, אני סבור שהזכות להפגין גוברת, אבל יש להגביל אותה בזכותו של איש הציבור ומשפחתו לפרטיות. כך למשל, הפגנה הכרוכה בצעקות בלתי פוסקות ובשימוש ברמקולים, או הפגנה הכרוכה בהצבת מכשולים פיזיים בדרכו של איש הציבור – אלה עשויות להיחשב כאמצעים מוגזמים. כמו כן חשוב להבחין במטרות ההפגנה – ככל שמדובר בנושאים מרכזיים השנויים במחלוקת יש לאפשר את קיומה.

דיקטטורה במסווה דמוקרטי/ עמנואל גרטל, ממארגני המחאה מול ביתו של האלוף יאיר נווה 

הפגנה מול ביתם של אנשי ציבור היא קודם כול ולפני הכול, זכות אנושית בסיסית של האזרח. זכות ההפגנה מול ביתו של מי שמקבל מהציבור את שכרו חייבת להיות מובנת מאליה. עצם העלאת השאלה מראה על הידרדרות בזכויות הדמוקרטיות; ואכן, במדינת ישראל של היום אין דמוקרטיה אמיתית. המסכה הדמוקרטית שמערכות השלטון עטו על עצמם נשברה סופית בגירוש.

המחוקק, בהגדירו את זכות ההפגנה, לא חשב ולא התכוון למנוע מקבוצה קטנה של אזרחים להביע את מחאתה בכל מקום ובכל זמן. הפגנה הדורשת רישיון הוגדרה בפקודת המשטרה כדלהלן: "חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה". בסעיף 84 של פקודת המשטרה הוגדר גם שתהלוכה הדורשת רישיון היא "חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו". זה הכול. מישהו קורא כאן איסור להפגין מול בית כלשהו?! מובן שלא.

ההידרדרות כיום נובעת מכך שכנופיית "שלטון החוק" כרסמה בזכות בסיסית זו, המובנת מאליה, וסירסה אותה. ליועץ המשפטי של אז, אליקים רובינשטיין, שהוציא הוראות פנימיות 'סודיות' למשטרת ישראל, יש חלק נכבד בהידרדרות זו. לפני כשנה ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לקבל את ההוראות האלה לידי, ומאז ביקשתי אותן עוד פעם. עד היום סירבה המדינה להעביר אותן.
כך נוצר מצב שאפשר להשוות אותו למצב בדיקטטורות אפלות, שבו האזרח נדרש לשמור על הוראות שהמדינה דואגת לשמור בסוד מפניו. את המסמר הסופי בארון הדמוקרטיה ובזכות ההפגנה נעץ לדעתי אותו יועץ משפטי, כאשר הרכב בג"ץ בראשותו החליט למנוע הפגנות מול ביתו של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה.

כל עוד השלטון ימשיך להתנהל כדיקטטורה מתוחכמת במסווה דמוקרטי, חובתנו לדאוג לכך שהאזרח יוכל להביע את מחאתו לפי מתכונתו המקורית של החוק. בימים שיבואו, כאשר בעזרת ה' תהיה לנו מנהיגות אמונית, הממשל יהיה דמוקרטי אמיתי ויהיה אפשר להשפיע ולשנות – יהיה מקום לדון מחדש בזכות זו.