גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 237ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

15/04/07, 17:24
אבי סגל

ושבו רוצחים לגבולם

אם זה היה תלוי בחלק גדול מהעיתונאים והפוליטיקאים שלנו, מרוואן ברגותי כבר היה אדם חופשי. הרי מדובר באדם מתון, האין זאת? הוא יודע עברית, אתו אפשר לדבר, ואפשר לחשוב כמה ישראלים הוא רצח בסך הכול! ערפאת רצח הרבה יותר, אז מה – לא דיברנו אתו? ובכלל, יש לברגותי שם שמתלבש יפה על השפתיים – מרוואן, אחינו מרוואן. זה לא שם של רוצח – זה שם של סחבק. ואם גלעד שליט ישוחרר בתמורה למנהיג התנזים, בכלל הרווחנו פעמיים: גם חייל ישראלי משוחרר וגם מועמד פלשתיני לפרס נובל לשלום - בהנחה שהסיכול הממוקד לא יגיע קודם. 

האמת, הציבור הישראלי כבר התרגל ליחס הדו-ערכי שמקבלים גורמי הטרור מהשמאל הישראלי: מחבלים רצחניים דרך העין הפקוחה, אנשי שלום פוטנציאליים דרך העין הקורצת. התרגלנו לכך שמספר אנשים משלנו איבדו קשר עין עם האינטרס הלאומי הישראלי. והשאלה היחידה שנותרה היא: האם אותם שמאלנים אינם משלים בטעות את ברגותי עצמו.

כי עד היום, מסע היחצנות שעשתה לו התקשורת רק בלבל אותו. כבר מזמן הוא נראה המום מכך שישראל זרקה אותו לקלבוש והתייחסה אליו כאל רוצח קטן ונקלה. בגלל הפידבקים מכאן, האיש היה משוכנע כי אפשר לרצוח וגם לדבר על שלום, להנהיג ארגון טרור וגם לנהל מו"מ מדיני. אבל בינתיים, הוא מבלה את ימיו בכלא, בעוד נשיאתנו דליה איציק עדיין לא מעניקה לו חנינה, ואף ישראלי - חוץ מהנכד של פרופ' ליבוביץ' - לא ממש רואה בו את גלגולו של משה רבנו.

וכעת מתנהל לו המו"מ לשחרור גלעד שליט, ואותם אנשי שמאל כבר עומדים עם הלשון בחוץ, עם כותרות ענק נלהבות ומוקדמות על העסקה המתרקמת, ועם צירוף המלה "אופטימיות" לאפשרות של שחרור מחבלים רוצחים. חכו קצת, אנשי שמאל יקרים. מילא לעצבן אותי, אבל למה לכם שוב לעורר תקוות שווא בלבו של איש השלום היקר מרוואן ברגותי?

טייטל מהשטעטל

השילוב ההולך וגובר של סופרים דתיים בעולם הפרוזה הישראלית אמור לעורר שמחה גדולה במגזר, שלא לומר בשמיים.

מהפכת הכיפות הסרוגות, שבניגוד לדעת רבים נמצאת רק בטיטוליה, חייבת לעבור דרך פתיחות ספרותית וחברתית, ולא צריך להתרגש גם אם חלק מהסופרים הדתיים עוברים את הגבול או חוצים את הקווים. בסופה של מהפכה, יהיה לנו כאן קאנון ספרותי בוהק באור של יהדות. אולי.

אבל בדרך להשלמת התהליך, מישהו צריך להסביר לי את האופנה המשונה של שמות ספרים השאולים מן המקורות. אני לא מתכוון לשמות המתייחסים לעולם התורה, כמו 'שבועת רחל' או 'עקידת תמר', ואפילו לא לביטויים יהודיים מובהקים כמו 'נעילה' או 'כרת'. כוונתי היא לציטוטים של ממש, קטעים מפסוקים ומדרשים ותפילות שנלקחו כדי לקדם עלילות חילוניות המתרחשות בקהילות דתיות.

בעבר, קיבלנו את 'ואל אישך תשוקתך' ו'בידך אפקיד רוחי' של נעמי רגן; הרב חיים סבתו סחף את המגזר עם 'אמת מארץ תצמח' ו'כעפעפי שחר'; וישראל סגל יצא בשאלה של חז"ל 'וכי נחש ממית'; ובתקופה האחרונה – מגיפה של ממש, אם מותר לכנות כך ציטוטים מהמקורות: 'בכל מקום שהם' של מיקי שיינפלד, 'שעשני כרצונו' של יעל משאלי, 'ואיש לא ידעה' של חנה גרפי, ואפילו 'יצר לב האדמה' – משחק המילים הנאה בכותר של שהרה בלאו.

אבהיר מיד: אין לי שום דבר נגד יידישקייט, ורבות מתפילותיי הטובות הן פסוקים מהתנ"ך. חוסר המידתיות הוא המעורר אצלי חשד ופליאה. האם אי אפשר לתאר את החברה הדתית בלי כותרת 'יהודית'? האם כל סיפור על דתיים מחייב טייטל מהשטעטל? האם זוהי הדרך הבטוחה ללבו ולכיסו של קורא הספרים החילוני? והאם אין בכך משום חזרתם הלא-מודעת של הכותבים המוכשרים לגטו המגזרי, והמשך תיוגם כ"סופרים דתיים" במקום סתם "סופרים"?

חמסה עלינו

א. הנה משהו שלא הצלחתי להבין: החמאס – האם זה לא הארגון שאנשיו נלחמו לאחרונה באנשי פת"ח כמו ברגותי? אז מה דחוף להם כעת לשחרר אותו, מה עוד שהוא אמור להיאבק עימם על הנהגת הציבור הפלשתיני? למה הם לא דורשים, למשל, לשחרר את עמי פופר?

ב. עמיר פרץ ממשיך להתכונן לבחירות המקדימות בעבודה. תחילה נזכר שהוא אמור להיות שר אוצר ולא שר ביטחון, אחר כך הביע חרטה על השותפות עם אביגדור ליברמן, וכעת נותר לו רק להתחרט על ריצתו בבחירות הקודמות בעבודה, על השביתות שפתח בהסתדרות ועל ההחלטה לגדל שפם – נדמה לי שזה יכסה הכול.

ג. אני קורא שראש הממשלה שלנו מציע את תיק האוצר, אם וכאשר יתפנה, לחיים רמון. תגידו מה שתגידו על אולמרט, צריך להגיד לו הפעם כל הכבוד. יכול היה לפנות למישהו מהפוליטיקה, והנה הוא מעדיף להציע את התפקיד דווקא לאדם שבא מבחוץ, ועוד מעולם המשפט. נו, ואתם חשבתם שיש לנו ראש ממשלה מושחת.

ד. זה רק אני או שהתלונה האחרונה נגד הנשיא קצב נראית כמו צעד אחד יותר מדי, בערך כמו שלוש העדות שצצו לקראת סיום משפט רמון? אה, זה רק אני, בסדר.

ה. חג החירות עבר עלי מחוץ לביתי, וכך יכולתי לשוב ולצפות בערוצי הטלוויזיה שכבר מזמן אינם נקלטים בביתי. מה אגיד לכם, קוראים יקרים וצופי טלוויזיה מושבעים? כיצד אשכנע אתכם שאחרי שנה בלי טלוויזיה גם אתם לא תצליחו להבין מה מצאתם בה?

יודע את מקומי

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? (כולם ביחד: מכל ה-לי-לות!) שבכל הלילות אנו לא אוכלים חמץ וגם לא מצה ואפילו לא חמיצה, כי זה לא בריא לאכול בשעה כה מאוחרת, בייחוד בתקופת שעון הקיץ. ואילו הלילה הזה אוכלים לפחות עד חצות, וצריך לזלול מצות בשיעור של שלושה זיתים לפחות, כדי לוודא שינה גדושה בהתהפכויות נואשות בהמשך הלילה, וכך המצב גם בסעודות ליל שבת חוה"מ וליל שביעי של פסח. טעים, אבל לא נעים.

מה נשתנה היום הזה מכל הימים? (יותר ברגש: מכל ה-י-מים!) שבכל הימים אנו עובדים קשה, באמת קשה. כלומר, יושבים ליד השולחן, משוחחים עם עמיתים לעבודה, יוצאים למטבחון לשתות קפה, יושבים גם שם ליד השולחן ומשוחחים עם העמיתים לעבודה. ואילו היום הזה אנו נוסעים לאתר טיולים, צועדים מהאוטו במשך שעתיים, רודפים אחרי ילדינו עד שמגיעים למעיין, צועקים לבן הבכור שבשום אופן לא ייכנס למים, תומכים בידיו כדי שייכנס בזהירות למים, נכנסים אתו למים, נופלים לתוך המים כשהילד כבר מנוגב בחוץ, מנסים לקום ולצאת מהנחל אבל נתקלים בגבר מאותגר-מנגלית שאי אפשר לעבור או לעקוף, מחכים שהוא ילך, צועדים שעתיים עד לאוטו, חוזרים מהטיול, מספרים לכולם שנהנינו מהחופשה.

מה נשתנה החג הזה מכל החגים? (מכל ה-ח-גים! גם את, הגברת עם שאריות הכרפס בשיניים!) שבכל החגים אנו יושבים בבית הכנסת, מקשיבים לחזן שמאריך בסלסוליו, נהנים מכל רגע אבל מקטרים עם שאר המתפללים על התפילה הארוכה. ואילו החג הזה אנו בבית מלון, התפילה נערכת בלובי הפתוח, הרעש מסביב מחריש אוזניים, אבל החזן מאריך בסלסוליו כאילו יש איזשהו סיכוי בעולם שמישהו שומע אותו. למה? כי הוא התכונן, ואף אחד לא יפריע לו להפגין את כישוריו בפני הקירות בלובי. אין גבול.

מה נשתנה ה"מה נשתנה" הזה מכל ה"מה נשתנות"? (די, התייאשתי מכם) שבכל ה"מה נשתנות" עומד ילד קטן עם קול ציפציף, מזייף בלהט את כל השיר ומחליף כל מלה שנייה, ועד שהוא מסיים כל שורה - חולף עוד יום מהחג. למי בכלל יש כוח לילדים קטנים לפני השולחן-עורך? דיינו! ואילו ה"מה נשתנה" הפעם התרחש לגמרי אחרת. הפעם הילד בעל קול הציפציף היה בני בכורי והוא ביצע את השיר באופן מושלם, לפחות לדעת הוריו הגאים, ושכולם יקפצו.

להתראות בפסח הבא.