גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 237ראשיהפצה

נסיעה טובה? - סיפור לילדים

15/04/07, 17:24
אסתי רמתי

האוטובוס של שמעון עמד בחניון: גדול, מבריק, וחדש לגמרי. כל-כך רציתי לנסוע בו! אף פעם לא נסעתי באוטובוס חדש. "אומרים שיש לו בפנים גם וידאו עם מסך ענק וכיסאות מדהימים..." נאנחה לצדי רעיה. "איזה מרגיז זה שלא נוכל לנסוע בו!".

היינו בטיול השנתי. המסלולים היו כיפיים, אבל עניין האוטובוסים ממש קלקל את האווירה. "נו, בנות, באמת!", אמרה המורה לאה בחוסר סבלנות לקבוצת בנות שעמדו והתווכחו. "מה זה משנה באיזה אוטובוס נוסעים?".

אבל שתי הכיתות רצו לנסוע דווקא באוטובוס החדש והיפה, ואף אחת לא היתה מוכנה לוותר. בסופו של דבר המורות ערכו הגרלה, והודיעו לנו שכיתה ט'2 תיסע עם רמי, וט'1 עם שמעון.

"אוף, המורה, זה לא פייר!", קראתי באכזבה. "אי אפשר להתחלף בדרך?", אך המורה הסבירה שזה יגרום ליותר מדי בלאגן. רוב בנות הכיתה השלימו עם רוע הגזירה והלכו להתכונן למסלול, אבל רעיה ואני לא הצלחנו להירגע. עמדנו וקיטרנו בקולי קולות. ברגע זה עברו לידינו רותם וחווה מ-ט'2 ושמעו אותנו. "אתן יודעות מה?", פנתה אלינו רותם, "רוצות להתחלף? לא אכפת לנו באיזה אוטובוס אנחנו נוסעות". למורה דווקא כן היה אכפת ובהתחלה היא סירבה בטענה שהיא רוצה שכל הכיתה תהיה יחד. אבל אחרי שהתחננו בכל הכוח היא ויתרה. "נו, שיהיה", היא נאנחה, "אני רואה שהעניין הזה מאוד חשוב לכן. למרות שבאמת לא ברור לי למה...".

כשהגיע הזמן, עליתי בהתרגשות לאוטובוס. מולי היו שני טורים ארוכים של כיסאות מרופדים בריפוד צבעוני מעוצב, והווילונות על החלונות היו יפהפיים. התיישבתי בהנאה על אחד המושבים, שהיה, אכן, נוח במיוחד, ורעיה התיישבה לצדי. "איזה כיף, אה?", היא אמרה בחיוך גדול. "מעניין אם הוא יסכים להראות לנו סרט בנסיעה...".

אך כשהדלתות נסגרו והאוטובוס יצא לדרך, שמעון פתח את הרמקול והתחיל לדבר: "בוקר טוב, בנות!", הוא אמר. "כפי שאתן רואות, אתן יושבות באוטובוס חדש, חדיש ומחודש! לכן אני רוצה להבהיר – בשום פנים ואופן לא אוכלים בו! לא ביסלי ולא במבה ולא תפוח. יום נעים!" החזרתי את האגס שעמדתי לאכול למקומו בבושת פנים והבטתי ברעיה, שהחזירה גם היא את הבייגלה שלה.

המשכנו בנסיעה. היה נעים, עד שהתחלתי להרגיש את בחילת הנסיעות הרגילה שלי. למרות המזגן, האוויר היה מחניק, וקמתי כדי לפתוח חלון – משב רוח זה הדבר היחיד שעוזר לי במצב כזה. "תגידי, איפה פותחים את החלון?" שאלתי את רעיה, שקמה כדי לבדוק.

"לא פותחים...", היא אמרה לבסוף. "אין פה חלונות בכלל! רק מזגן...".

התיישבתי בכבדות, והוצאתי בקבוק מים כדי לשתות. "הי, את שם מאחורה!" קרא לפתע שמעון ברמקול, "תחזירי את הבקבוק! תשתי כשנגיע".

כבר חיכיתי שהנסיעה תגמר, אבל לא ידעתי שמצפה לנו סיוט חדש. שני האוטובוסים ירדו מהכביש הראשי ועלו על שביל עפר בדרך למסלול.  האוטובוס השני המשיך במהירות לפנינו, אבל שמעון האט פתאום, והתחיל לנסוע כמו צב.

"מה קרה?", שאלה אותו אחת המורות.

"זה אוטובוס חדש, חבל להרוס אותו עם הדרך המשובשת הזאת", הסביר לה שמעון, והתרכז בנסיעה האיטית. חשבתי שאני משתגעת.

"יותר מהר ללכת ברגל...", התחילו למלמל בנות, ואני שקלתי ברצינות לבקש לצעוד בחוץ לצד האוטובוס. שם לפחות יש אוויר... כשסוף סוף הגענו, גילינו שהכיתה שלנו כבר עמוק בתוך המסלול, ונאלצנו לבלות את שאר היום בלי החברות שלנו.

"עכשיו אני מבינה את ההקדשה שאמא שלי כתבה לי בסידור שהיא קנתה לי", אמרתי לרעיה כשצעדנו יחד במסלול.

"נו, מה היא כתבה?".

"שיתגשמו משאלות לבך לטובה", עניתי ושתינו פרצנו בצחוק.