גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 237ראשיהפצה

"כאן המדים מעל להלכה" - בגליון השבוע

המציאות האפרורית והנרפית של רבנות המשטרה חסרת הסמכויות והשיניים לא הותירה הרבה סיכויים לשאיפותיו היפות של הרב המשטרתי החדש אסי רוט שנוכח לדעת שבמשטרה הפקודה עומדת מכל להלכה.
15/04/07, 17:24
חגית רוטנברג

שנה ושבעה חודשים שירת הרב אסי רוט ברבנות משטרת ישראל. בין רבני המשטרה הוא היה אז היחיד מהמגזר הדתי-לאומי.

אחרי שנה וחצי רצופות אכזבות מתפקוד המשטרה ומהמצב בו נתון האגף הרבני בו שירת, ובמיוחד בעקבות השתתפותה האקטיבית של המשטרה בגירוש, החליט הרב רוט שמקומו לא יכירנו במקום עבודה שכזה. בימי טרום העקירה הוא עמד תחת מכבש לחצים כבד לשתף פעולה עם ההכנות לגירוש, אולם עמדתו היתה איתנה לכל אורך הדרך. בזמן שעמיתים שלו מרבנות המשטרה סייעו בפינוי התושבים מבתי הכנסת בגוש קטיף, בחר רוט לחזור הביתה ולנתק מגע. הוא ספג ביקורת ועקיצות בשבועות שאחרי הגירוש מעמיתיו וממפקדיו, עד שהחליט לוותר על מקור פרנסתו ולעזוב את המערכת שביצעה את הגירוש.

לראיון הזה הוא מגיע מתוך רצון עז לגולל את סיפורו ואת תמונת המצב כפי שהוא ראה במסדרונות המשטרה והרבנות.

שאלות עם רייטינג

הוא דווקא הגיע לתפקיד חדור מוטיבציה. רוט (33) סיים את לימודיו בישיבת ההסדר בשילה, העביר שיעורים ביישוב והתפרנס מכתיבת סת"ם. כשחיפש דרך משמעותית לממש את הסמיכה לרבנות שקיבל, הוצע לו להצטרף למערך הרבנות המשטרתית. "ביררתי על התפקיד עם שני רבנים ששירתו אז במשטרה, והם סיפרו לי גדולות ונצורות על התפקיד", משחזר רוט. "הם אמרו שלרבנים יש מילה במשטרה, ושהם נמצאים במרכז העשייה. היו לי הרבה כוונות טובות, ובמהלך השנה שחלפה עד לכניסתי לתפקיד בפועל, השקעתי זמן ומאמץ רב בהכנת חומר רעיוני והלכתי".

בקיץ תשס"ד נכנס רוט לתפקיד רב מג"ב רמון. מדובר בתפקיד בדרגת מפקח, החולש על כל פלוגות משמר הגבול בגזרת הדרום, מניסנית (אז) ועד הכניסה לאילת. עם הכניסה לתפקיד, עברה המשפחה למצפה רמון, שם ממוקם הבסיס המשטרתי בו עבד רוט.

"ימים ספורים אחרי שהתחלתי בעבודה הבנתי כמה מעט עושה רב במשטרה. זה איזשהו תקן שמבחינת המשטרה הוא לא נצרך כלל". בהגדרה, תפקיד רב במג"ב כולל שמירה על כשרות בבסיסים, טיפול בתפילות ובתי כנסת לשוטרים, סיורים בין הפלוגות והכנת שבתות, חגים ואירועי דת. אולם בפועל, אומר רוט, את עבודת הרבנים ניתן לתמצת לחלק קטן מאוד של היום. "בכל זאת, ניסיתי לבנות לעצמי את התפקיד כפי שרציתי שיהיה: הוצאתי דפי פ"ש לשוטרים ועלונים לפני החגים, העברתי שיעורים בבסיסים ועניתי בתשומת לב לכל שאלה שהופנתה אלי. השוטרים קלטו פתאום שיש להם עם מי לדבר. בעבר זכו להתייחסות רצינית בעיקר שאלות עם רייטינג גבוה". כאן עוצר רוט את שטף הסיפור, ומסביר חוק יסוד בעבודת המשטרה: "הרעיון הוא שהכול עובד על פרסום. כל דבר שאתה עושה - אתה צריך לפרסם, כדי שהמפקד הממונה עליך יידע מזה, וידווח עליך לאלו שמעליו. זה עובד כך גם אצל הרבנים, כיוון שהם תלויים בציון שיקבלו מהמפקד מולו הם עובדים".

שבת זה כמו יום חול

הרושם שנוצר אצלו כי רבנות המשטרה היא חסרת שיניים וסמכויות, התחזק עוד יותר כאשר נתקל רוט בבעיות של ממש בשמירת ההלכה במשטרה. למשטרת ישראל, בשונה מצה"ל, הוא מספר, אין מחויבות כלשהי להלכה מבחינת סדרי העבודה והפקודות, כך שניתן להטיל על השוטרים משימות שאינן עולות בקנה אחד עם שמירת ההלכה. לרבני המשטרה אין שיניים חדות מספיק על מנת למנוע תופעות מסוג זה. לדוגמה: אין במשטרה פקודת שבת, מה שהופך את השבת ליום עבודה רגיל לחלוטין.

רוט מדגים זאת באמצעות סיפור על ישיבת מטה של מחוז דרום במשטרה עם נציגי הצבא, במהלכה דנו על בעיות שבת לקראת ביצוע הגירוש. "הרבנים הצבאיים אמרו שיהיו בעיות לתפקד בשבת. מפקד המחוז הדרומי, אורי בר לב, אמר להם: 'במשטרה אין בעיה, שבת זה כמו יום חול'. רבני המשטרה שישבו לידו, הקשיבו ושתקו".  
       
בפעם הראשונה שרוט עצמו נתקל בבעיה של חילול שבת, הוא פנה לרב המשטרה דאז. "היה נהג אמבולנס של מג"ב, שביקש להימנע מלאבטח טיול של התנועה הקיבוצית לאורך הירדן, שהתקיים בשבת. הוא בא לשאול אותי מה לעשות, והקצינים ששמעו את השאלה, אמרו לי: 'עזוב, ממילא לא משנה מה תענה. כאן המדים הם מעל ההלכה'. פניתי לרב המשטרה בשאלה מה לעשות. 'אתה לא מבין עדיין'. הוא אמר לי. 'מה אני לא מבין?' 'אתה עוד צעיר', הסביר, 'כשתגדל תבין ששבת ומשטרה זה לא משהו שהולך ביחד'". כשרוט נתקל פעם נוספת בבעיה בעניין שבת, אמר לו רב מחוז במשטרה: "מה אתה עושה בעיות? יש לך כל חודש משכורת - אל תעשה בלאגן".

כך העביר רוט את החודשים הראשונים בתפקידו, כאשר קשריו עם השוטרים בדרגי השטח הולכים ומתהדקים, בעוד יחסי העבודה עם הקולגות ברבנות והקצינים הבכירים שומרים על קרירות וקיפאון.

הרב רוט הולך לסרב!

רוח חדשה החלה לרענן אז את מסדרונות בסיסי המשטרה האפורים, ושמה: התנתקות. התגייסותם של כחולי המדים לצורך הוצאתה לפועל של המשימה הלאומית, כללה גם את מערך הרבנות. רוט עצמו התחיל להרגיש שהוא לא חלק מהמערכת, שכן המהלך כולו היה מנוגד להשקפתו ואורח חייו. כשהתחילו ישיבות ההיערכות, הוא שאל אם חובה עליו להשתתף. "'אתם לא תשתתפו בהתנתקות עצמה, אבל אתם צריכים לדעת מה קורה', אמר לי רב המשטרה". בהדרגה החלו הישיבות, התכנונים וקביעת הסד"כים לקראת הגירוש לתפוס מקום נכבד בסדר יומה של המשטרה. "אני הייתי היחיד בקרב הרבנים שהרגיש עם זה רע. רבנים אחרים ישבו באותן ישיבות וחיזקו את הקצינים, בלי שנשאלו בכלל: 'אתם צודקים, אין ליהודים מה לחפש בעזה. הפינוי הזה נצרך', הם אמרו".

רוט המשיך בעבודתו מול השוטרים, במתן מענה הלכתי וטיפול בענייני שבת וכשרות. היה ברור שמתנהלת מלחמה סמויה בינו לבין שאר הרבנים בנושא העקירה. "אמנם לא הבעתי את דעתי בנושא, אך הם ידעו שאני לא משלהם. לפעמים אמרתי בישיבות שלא שייך שנשתתף בזה, אבל רבנים אחרים דווקא דחפו לכך שרבנות המשטרה תיקח חלק פעיל. 'זו תהיה הזדמנות להראות להם שאנחנו עושים משהו', הסביר לנו הרב הראשי למשטרה".

גם מפקדיו של רוט במשטרה הבינו שאיתו תהיה בעיה - אם לא סירוב ממש, אז הקטנת ראש. הפעם הראשונה בה חש רוט בחשדות כלפיו, היתה במסגרת יום עיון לשוטרים לקראת ההתנתקות במרכז בגין. "הראו סרט על פינוי ימית, ומפקד המרחב התחיל לדבר על כך שאנשים הלכו אז בעקבות רבותיהם, ותוך כדי כך נתן בי מבט חודר לראות כיצד אגיב. החזרתי לו מבט ושתקתי, אבל הבנתי שהם קלטו שאני לא איתם".

גם מצד חבריו ברבנות הוא חש שהטבעת סביבו מתהדקת. הוא מספר על אחת מאותן ישיבות צוות בהן הרגיש שיש לו פחות ופחות מה לחפש בתפקידו כרב במשטרה. סביב השולחן ישבו רבני המשטרה ודנו בשאלת ההתמודדות עם שוטרים חובשי כיפה שעשויים לסרב לפקודת הגירוש. אחד הרבנים הצביע לפתע על רוט, ואמר: "על מה אתם מדברים? יש לנו פה אחד משלנו, הרב רוט, שבעצמו הולך לסרב!" רוט, שניסה לשמור על פרופיל נמוך, ענה: "מה זה עניינך?" אך הלה לא ויתר: "אתה רוצה לומר לי שתעבור על עבירה כזו באופן גלוי? בטוח שתסרב!" רוט השיב: "אדרבה, ואיך אתה מתכוון לעבור על עבירות כאלו בגלוי?" בשלב זה הופרה שלוותו של אותו רב, שבעבר השתתף במסגרת תפקידו בפירוק בית הכנסת במאחז סמוך לתפוח. לדברי רוט, הוא גם היה מאלה שדחפו את רבנות המשטרה לקחת חלק בגירוש, לאחר שהסיק מניסיונו כי נוכחות רבני משטרה במהלך פינוי חשובה לחוסנם של השוטרים, בעיקר הדתיים שביניהם. "מה אתה מתערב בחשבונות שלי עם הקב"ה?" צעק על רוט, וחתם בזאת את הדיון. 

הדילמה של השוטרים הדתיים

בישיבות השבועיות שהתקיימו במשטרה לקראת הגירוש, התבקש כל אחד לדווח על פעילותו בתחום. בעוד לי לא היתה כל פעילות לדווח עליה בנושא, מספר רוט, ציינו הרבנים האחרים את שיחות מוטיבציה שארגנו לשוטרים לקראת ביצוע העקירה, על ידי רבנים שהוזמנו מבחוץ.

דוגמה נוספת לאקטיביזם שהתעורר ברבנות לקראת הגירוש, אומר רוט, היא פסק מיוחד שהוציא רב המשטרה: "הוא הוציא מצגת בנושא ההתנתקות, שם כתב פסק הלכה שלו הקובע כי אחדות כוחות הביטחון חשובה יותר מעקירת יישובים בא"י. מטרת הפסק היתה להפעיל לחץ על השוטרים הדתיים, ולשכנע אותם כי המעלה הגדולה מבחינתם תהיה אם ישמרו על אחדות כוחות המשטרה ולא יסרבו".

דרך נוספת של אותו רב להתמודד עם השוטרים הדתיים, לדברי רוט, היתה להציב בפניהם ברירות מחדל בלתי אפשריות. קבוצה של שוטרים דתיים במחוז צפון סידרו לעצמם את שעות העבודה כך שלא יידרשו להגיע לתורנויות בשבת. כאשר החל גיוס שוטרים המוני מכל המחוזות דרומה לקראת הגירוש, היה צורך לשבץ את אותם שוטרים לעבודה גם בשבת, בגלל הידלדלות כוח האדם במחוז. האפשרות האחרת שעמדה בפניהם היתה להשתתף בעצמם באימונים לקראת הגירוש, שלא התקיימו בשבת.

מפכ"ל המשטרה, משה קראדי, חשש שאותם שוטרים לא ירצו לעבוד בשבת במחוז צפון, ומאידך חשש להעביר שוטרים דתיים לאימונים הללו, שמא לא ישתפו פעולה. רב המשטרה הגיע אליו בוקר אחד ובפיו תשובה: "ניתן להם לבחור: אם לא ירצו להשתתף באימונים, יעבדו בשבת, ואם לא ירצו לעבוד בשבת, ישתתפו באימונים. מי שלא מתאים לו - שיילך הביתה".

אתה חייב להיות חלק מהם

כשמועד הגירוש החל להתקרב, קיבל רוט החלטה: "היה לי ברור שאני לא משתתף בגירוש ולא משנה מי נותן לי את הפקודה. ידעתי שאני מוכן בשביל זה גם לעוף הביתה". אבל עוד בחודשים שלפני הוא הרגיש 'מסומן'. הוא ידע שאם יזייף בהשתתפותו בגירוש, הוא לא יזכה אף למינימום הערכה, למרות השקעתו בעבודה השוטפת. "אתה לא עושה מספיק", הטיח בו פעם אחד מקציני המרחב. רוט השיב שהוא דווקא עושה כמה דברים, אבל אז אמר הקצין: "כן, אבל איפה אתה בהתנתקות?".

בכלל, אומר רוט, ניסיתי כל הזמן להבהיר להם שיש לי ערכים העומדים מעל למשטרה. כך היה למשל בסיפור אזכרה לשוטר מג"ב נוצרי. השוטר נקבר מחוץ לגדר בטקס נוצרי. בתום שבעה ימים רוט נדרש להגיע לטקס העלייה לקבר. "זה יצא בדיוק בחול המועד פסח. לא הסכמתי לבוא כיוון שהדבר אסור, ולכן הודעתי שאני לוקח חופש בחול המועד. כשחזרתי, הכניסו אותי לחדר וצעקו עלי: 'למה אתה לא עושה כלום?' אמרתי להם שישאלו את השוטרים אם אני לא עושה כלום, אבל הם לא הקשיבו.

הם היו חייבים שהלוויות יתנהלו ללא תקלות כי זה דבר שיוצא עליו פרסום לקצינים הגבוהים. אמרתי: 'מצטער, לפי  ההלכה אסור לעלות לקבר בחול המועד'. ענו לי: 'תזכור שאתה עדיין במדים'".

כשיצא לקורס קצינים, נודע לו כי בשבוע הראשון מתקיימים אימוני כושר משותפים לגברים ונשים. רוט ניסה להיחלץ מהבעיה בכל דרך אפשרית. הוא מספר כי רב המשטרה אמר לו: "הצלחנו להוציא לך כמה הקלות, אבל לא נוכל להוציא אותך מזה לגמרי, זה לא ייראה טוב. אנחנו צריכים ללכת עם המערכת". הרב של מג"ב התחמק גם הוא ממתן מענה. התשובה לה זכה בדרך כלל היתה: "הרבנים שהיו לפניך השתתפו באימונים הללו בלי בעיות". "פניתי לאותם רבנים שהשתתפו, והם באמת אמרו: 'תראה, אתה חייב להיות חלק מהם. אתה לא יכול להיות בצד'". לבסוף הגיע רוט להסכמה דווקא עם מפקד בסיס הכושר של המשטרה, לפיה הוא ישתתף רק בשיעורים העיוניים, ואת האימונים יעשה לבד. במהלך הקורס הוא נמנע גם מלהשתתף בכנרת שכלל רחצה מעורבת, מהלך שבין השאר מנע זכייה בתואר 'חניך מצטיין'. כשהיחידה יצאה לימי כיף שכללו רחצה בבריכה מעורבת, לקח רוט ימי חופשה על חשבונו. 

כאמור, השתתפות בגירוש או בהכנות אליו לא היתה אופציה מבחינתו של רוט. כדי לחמוק מהשתתפות בחודשי ההכנה לגירוש הוא תזמן לעצמו יציאה לקורס קצינים, אותו מחויב לעבור כל איש משטרה המגויס בדרגת קצין. במהלך הקורס דחה רוט פניות חוזרות ונשנות של גורמים בצה"ל ובמשטרה שהסבירו לו כי הם זקוקים לו באימונים, על מנת שיידע מה תפקידו בבוא העת.

אולם גם בחממת הקורס נתקל רוט באותם אימוני טרום גירוש: "הכניסו אותנו לראות אימונים של היס"מ", הוא משחזר. "שמעתי איך אומרים להם 'כך תעשו בהתנתקות', וראיתי איזו אלימות התחוללה שם. הם שברו אחד לשני אפים ושיניים במסגרת האימונים הללו. אחר כך בא רופא והסביר להם על אילו מקומות בגוף ניתן ללחוץ כך שנגרם כאב רב למפגין אבל לא יישארו סימנים והוכחות לאלימות". לאחר אירועי עמונה, כשחבריו של רוט התקשרו כדי לשמוע ממנו איך ייתכן שהמשטרה נהגה באלימות אכזרית כל כך, הוא לא התפלא כלל: "גם לקראת ההתנתקות הם היו מוכנים להפעיל את אותה רמת אלימות, אלא שהם לא נזקקו לה", הסביר.  

תשכנע אותם לצאת מבית הכנסת

קורס הקצינים הסתיים, ורוט ידע ששעת ההכרעה מבחינתו הגיעה. היה זה צום ט' באב, ובמשטרת ישראל ההכנות לגירוש היו בעיצומן. "מצטער, אני לא יכול להשתתף בזה", אמר בשיחת טלפון לרב המשטרה. "אתה חייב לבוא, בניתי עליך", השיב הרב. רוט נשאר בבית, ולמחרת, יום שני, התקשרו לברר מדוע הוא נעדר. "אני לא מרגיש טוב בגלל הצום", אמר. "מחר אתה חייב להגיע למחנה ברעים", הורו לו מפקדיו.

למחרת נסעה משפחתו של רוט להפגנה נגד הגירוש באופקים, והוא יצא לכיוון מחנה רעים ללא ציוד מינימלי. "לא ידעתי מה אני הולך לעשות שם. כשהגעתי אמר לי המפקד: 'מחר בבוקר אתה עולה על אוטובוס לכרם עצמונה, אתה נכנס לבית הכנסת ומשכנע אותם לצאת'. אמרתי לו: 'אני צריך לחזור הביתה לקחת דברים, אין לי פה כלום'". לאחר דין ודברים, התקשר רוט לאשתו שהודיעה כי היא מגיעה מאופקים להחזיר אותו הביתה. בערב השאיר רוט הודעה לממונה עליו שאינו חש בטוב ולא יוכל להגיע.

למחרת בבוקר, לאחר שהאוטובוסים לעצמונה יצאו כבר, הבחינו בבסיס שרוט חסר. אחרי טלפון מקצין, משחזר רוט, התקשר אליו גם רב המשטרה: "איזה בלגן עשית לנו!" כעס, "הביפרים הגיעו עד למפכ"ל שרב מג"ב רמון לא הגיע". "אני חולה", השיב. "כמה חום יש לך?" התעניין הרב. "39.2", ענה רוט. "אתה שובר את האמון שלי, אי אפשר לסמוך עליך", צעק הרב, "תביא אישור מרופא צבאי שאתה חולה". רוט הלך למרפאה והוציא אישור מחלה לשבוע. כל אותו יום המשיך הטלפון בביתו לצלצל, ומעבר לקו בדקו אם הוא כשיר להגיע.

עם תום הגירוש חזר רוט לבסיסו. אם עד אז הוא נחשב רק לחריג, כעת הוא זכה ליחס קר עד עוין. קצין אחד אמר לו: "נו, הצלחת להעביר את התקופה הזו. עוד נדבר", הבטיח. אותו קצין התחיל להעמיס עליו עוד ועוד תורנויות, מעבר לחובתו הרגילה. בשיחה שקיימתי עם רב המשטרה אחרי הגירוש, אומר רוט, אמרתי לרב כי נפגעתי ממנו מאוד, כיוון שלא האמין לי כשאמרתי לו שאני חולה. "בתגובה הוא החל לרעוד מכעס וצעק עלי: 'אתה נפגעת? אני הרב הראשי, אין לך זכות לעשות לי דברים כאלה!'". 

אין מה לחפש שם

בשבועות שלאחר הגירוש החל רוט לחשוב ברצינות על התפטרות מהמשטרה. "לא הייתי שלם עם עצמי. אמנם הצלחתי לברוח מהגירוש עצמו, אבל עדיין הייתי חלק מהמערכת הזאת. מצד שני, חשבתי שאולי אצליח לגרום לשוטרים שם הרהורי תשובה, ליצור אווירה של חוסר חשק לפנות בפעם הבאה". אולם תקוותו נכזבה: "ראיתי שהשוטרים ישנו טוב מאוד בלילה. שמעתי למשל שני נגדים בקבע שנפגשו במסדרון, ואמרו אחד לשני: 'חבל שנגמרה התקופה הזו. היה ממש נחמד, היינו כולם יחד, ישנו יחד'. ניסיתי לדבר עם המג"בניקים הסדירים, אבל גם שם לא היה עם מי לדבר".

לדבריו, גם חבריו ברבנות לא גילו סערת נפש מיוחדת בעקבות הגירוש. "זהו, עברנו את זה", אמר לו הרב הממונה עליו. "זו הבעיה, שעברנו", השיב רוט. "תחזור לעבודה כאילו לא קרה כלום", נענה. "אז הרגשתי שאני לא חלק מהמערכת. מאז הגירוש הסתכלתי על המשטרה מהצד. כמעט כל מי שהיה שם החליק פינות, העיקר להשתלב במערכת".

הגירוש לא נתן את אותותיו בשום שוטר?

"דיברו אצלנו על כך שבסורוקה פתחו מחלקת טראומה לשוטרים בעקבות הגירוש, אבל זה בגדר שמועה. אני יודע על חיילת ששיחקה באימונים אם שכולה שאמורים לפנות אותה, והיא יצאה מזה בטראומה. שלחו אותה לטיפול בסורוקה".

רוט מדגיש את הניגוד שבין הדייקנות לפרטי פרטים בתכנון וביצוע הגירוש לעומת פעולתה היומיומית של המשטרה, המתבצעת ברישול. "שפכו על זה המון כסף", הוא אומר. "כל מי שהשתתף קיבל רכב ופלאפון צמוד, אוכל ושתייה בלי הגבלה. את החוליות ציידו בציוד יקר שכלל לדרמנים ומצלמות דיגיטליות. הכל דפק כמו שעון כי ידעו שזה היה המבחן של המפכ"ל, ולכן כל אחד הבין שתפקוד טוב בסיפור הזה משמעותו קידום. זו היתה המטרה וזו היתה האווירה".
 
כמה חודשים אחרי הגירוש, בחורף תשס"ו, החליט רוט לעזוב את המשטרה בעקבות הקושי הפנימי ויחסם העוין של הקולגות. הוא חזר לעבוד כסופר סת"ם במצפה רמון.

לא חששת לאבד את מקור פרנסתך?

"ראשית, ידעתי שלא אפול לרחוב, כי יש לי אפשרות לעסוק בדברים אחרים. שנית, לא הייתי מהרודפים אחרי המשכורת שנשאבו אל המערכת. חשבתי שאם אעזוב על רקע ההתנתקות, מהשמיים כבר ידאגו לי".   
    
אתה מתחרט על שהצטרפת מלכתחילה לשורות המשטרה?

"כשהציגו לי את זה, זה נראה אחרת לגמרי. אבל אחר כך נחשפתי לעולם של ריקנות, עבודה חיצונית שכל מטרתה לעשות רושם. לאדם דתי אין מה לחפש שם, כולל בתור רב. לאור היכרותי את המערכות, לא קיים היום מבחינתי מושג של שליחות במוסדות המדינה. כל מי שנכנס לשם אין לו שום אפשרות ויכולת לשנות מאומה, אלא רק להישאב פנימה ולדבר בשפתם".   
                                        
רוט מייעץ כיום למי שפונה אליו שלא להתגייס למשטרה. "להיות במשטרה זה להיות במערכת שאי אפשר להישאר בה ירא שמים. הוא עצמו סירב כבר להצעות לשמש כרב צבאי. "גם שם זה חלק מהמערכת, עם הבעיות שלה, ולא אוכל להשפיע שם כפי שארצה".

תגובת משטרת ישראל:

בתגובה לטענות שהועלו בכתבה, מסר רב משטרת ישראל, סנ"צ אליהו מוגרבי: "תקופת ההתנתקות היתה תקופה של שבר שאיים על האחדות בארץ, שבר שלא פסח גם על הכוח המפנה.

הרב אסי רוט היה שותף בהתנתקות, בדרך זו או אחרת, נפגע רגשית, ואני לא מקל ראש בתחושותיו.

מי ששימש כרב הראשי של משטרת ישראל בתקופת הפינוי, הוא אדם שקשה לי להאמין שאלה היו תגובותיו.

צר לי שהרב רוט לא השכיל להיות יצירתי יותר בנועם וחן שימשיך אחריו את הפיקוד, דבר שהוא מציין, שבגינו החליט בסופו של דבר להתפטר מהמשטרה.

רבני המשטרה עושים לילות כימים בעבודת קודש מתוך תחושת שליחות, והכפשת ציבור גדול של מזכי הרבים מהווה עוון, שגם על פי משנתו של רוט, אין לו סליחה. מפאת כבודו של הרב רוט אסתפק בתגובה זו".